"ואת יהודה שלח לפניו" (מ"ו, כ"ח)
הרב משה מיכאל צורן
גם אם נכתוב על בקיאותו המדהימה בכל מכמני תורה, של הגאון החסיד רבי חיים יעקב שוורץ זצ"ל, הדיין הוותיק של חסידות צאנז, לא יהיה זה בגדר חידוש, שכן על כך יעידו המוני תלמידיו, לכן, כשהסבנו עם בניו המופלגים של הגאון, התמקדו חלק מהדברים על 'מסכת מידות', שהיא הקשה שבש"ס, על ישוב הדעת שלו, על דאגתו לכל יהודי, על ענוותנותו המופלגת והסבלנות והוותרנות שאפיינו אותו, ומצד שני כשהסיר פעם את כשרות הקהילה מחנות מסוימת, והלה הגיע לביתו ואיים לשרוף אותו, פתח את הבית לרווחה, ואמר שמוכן לייעץ את מה לשרוף בתחילה…
לאחר כל מה ששמענו מפי בניו של הגאון החסיד רבי חיים-יעקב שוורץ זצ"ל, והיה ברור שמדובר באחד משרי התורה המופלגים בדור האחרון, שגדולי-הגדולים של פוסקי הדור סמכו את ידיהם עליו כבר מגיל צעיר מאוד, גם לאחר כל זה, כשירדנו לאחר-מכן בחדר המדרגות במעונו, ברחוב החוזה מלובלין 26 בקרית צאנז בנתניה, ושמענו את סיפורו של האברך, נעטפנו בתדהמה רבתי!
"לפני יותר ממחצית יובל שנים", הוא מספר, "היתה אשתי מאושפזת ב'לניאדו' במצב מסוכן, והרופאים המליצו לה לעבור ניתוח. היא שומעת את הדברים, ואומרת 'לאו' פַּסְקָנִי; 'עד שלא אשמע שמרן הגאון הסטייפלער בבני ברק ייתן לכך את אישורו, לא אסכים לעשות את הניתוח', חתכה במלים ברורות".
בדור חֲסַר-התקשורת ההוא, היה ברור שצריך לנסוע לבני ברק, לעמוד בתור לפני חדרו של הסטייפלער, לשטוח לפניו את הסיפור, ולבקש אישור על הניתוח. "עכשיו תשמעו מה קרה", מספר האברך, "הוא פונה אל הבנים הגאונים שליט"א, ואומר: אבא שלכם, כרב בית החולים, היה אז בחדר, בעת הדין-ודברים של הרופאים עם אשתי החולה, ושמע כמו כולם את דבריה שלא תסכים לניתוח עד לאישורו של הסטייפלער.
"הגאון רבי חיים-יעקב שוורץ לא אומר לאף אחד מה הוא מתכונן לעשות. הוא לוקח את הכובע והמעיל שלו, ויורד למטה. שם הוא מזמין מונית, ואומר לנוכחים: תודיעו בחדר הרופאים, שנסעתי לביתו של הסטייפלער בבני ברק… כל מי שהיה נוכח באותה שעה במקום, נכנס להלם. שומו שמים על זאת!!!
"מי ביקש ממנו, כרב וכתלמיד חכם כה מופלג ומורם-מעם, לשמש כשליח לנסיעה לבני ברק?! וכי אביכם לא היה יכול למנות שליח למילוי המשימה הזו?! – אבל הוא, כאמור, לא שאל אף אחד, ונסע. כי אם צריכים לעזור ליהודי, ועוד בענין של פיקוח נפש, אני הראשון שעושה זאת".
אחד הבנים שנזכר במעשה, מאשר כמובן את כל פרטיו, ומוסיף ש"אבא סיפר לנו תמיד שהסטייפלער קיבל את פניו בחיבה-רבתי, ולא רצה לדבר איתו מילה וחצי-מילה לפני שישתה משהו… 'הרי הגעתם מנתניה, והיום חם בחוץ, והנכם חייבים לשתות'"…
נמצאנו למדים שכאשר כל גדולי הדור המובהקים סמכו עליו את שתי ידיהם, ואמרו 'יש לכם פוסק שכזה בנתניה, ואתם באים אלינו'??? – ה'סמיכה' הזו הכילה גם את מידות-הנפש המזוככות של הגאון רבי חיים-יעקב זצ"ל, שמלבד גאונותו הנדירה בתורה הקדושה שהיתה משוש-חייו, עד שהפך לחריף ובקי בכל חדרי תורה, והיה נזר הרבנים ופאר הדיינים, ידע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד, והיה לו תענוג מיוחד לסייע לכל יהודי באשר-הוא, גם אם הדבר דורש ממנו הקרבה בל-תתואר.
אחד התפקידים המרכזיים שהוטל עליו על ידי מרן השפע חיים, הונח על כתפיו בהיותו בן 23 בלבד. כבר אז התמנה לתפקיד רב בית החולים 'לניאדו', כשרבו יודע שאפשר לסמוך על הגרח"י שיעמוד על טהרת ההלכה בבית החולים ללא כחל ושרק. כשביקש הרבי מתלמידו הגדול להתמנות לרב המרכז הרפואי, התמלא הדיין באימה ויראה, ואמר שהוא מרגיש שהאחריות גדולה מדי והתפקיד רחב ממידותיו.
מרן השפע חיים השיב לו במילים אחדות שליוו אותו כל ימיו: "אני מיניתי אותך, ואתה תזכה בסייעתא דשמיא!" מאז, בכל רגע קשה ולפני כל הכרעה גורלית, היה נזכר במילים אלו, ונרגע. הוא היה חש שלא הוא מכריע כאן ולא הוא משיב את התשובה, אלא כוחו של אותו זקן והבטחתו, שהתבטא גם ואמר שלחדרו בבית החולים יבוא רפאל המלאך…
כשהגענו השבוע לחדרו בו ישב הרב עשרות שנים, אפשר היה למשש את קדושת המקום. כאן, במשך חמישים שנה בדיוק, ועד יומו האחרון, נחשב הגרח"י שווארץ כרב-הפוסק והסמכות הבלעדית של 'לניאדו'. במרוצת השנים טיפל בסוגיות שונות החל מקביעת מזוזות בחדרים השונים, ועד לטומאת כהנים, התווה את דרכי הטיפול בשבתות וחגים ובין-לבין הכריע בסוגיות קשות של פיקוח נפש והצלת חיים.
למרות חולשתו בשנים האחרונות כיתת רגליו הן בימות החול והן בשבתות אל בית החולים, עלה אל המחלקות השונות בשאריתו כוחותיו, כדי לעמוד ולפקח מקרוב ולהשיב על שאלות שהתעוררו. את הרב שוורץ ניתן היה למצוא בבית החולים גם בתשעה ובאב ובעיצומו של יום הכיפורים, והיה כתובת לשואלים בענין הצומות.
גם בתפקיד זה התגלה הגרח"י בדמותו המוסרית, ונפשו דאגה לכל יחיד ויחיד. הוא לא המתין שיבואו לשאול אותו האם לצום או לא, אלא הלך לכל חולה וחולה שהיה מאושפז, כדי לברר מה מצבו, ולהורות לו מה לעשות ביום כיפור. כמו שמספר לנו הגאון רבי שמואל-נטע זלמנוביץ, ר"מ בישיבה, שבתקופה מסוימת אשתו היתה מאושפזת ביום כיפור, והרב פסק לנו שלא תצום אלא תאכל שיעורים. כמובן שעשינו כהוראתו, וכיון שלא היה נראה לי שיש סיבה לחשש כלשהו, הלכתי להתפלל בבית המדרש כרגיל. באמצע התפילה נוקש הגרח"י על גבי ושואל 'אפשר לדעת מה שלום הרבנית שלכם'? משהשבתי לו ש'ברוך השם הכל בסדר', המשיך להקשות 'איך אתה יודע', והשבתי ששלחתי את הילד לבדוק מה שלום אמא. שמע זאת הגרח"י והורה לי: אל תסמוך על הילד. לך אתה-עצמך ותברר מה המצב… הגרש"נ התקשר אלינו במיוחד כדי להוסיף שעצם הדאגה הזו מצד הרב זצ"ל, חיזקה את רעייתי לכל אורך התקופה שבה היתה מאושפזת.
דברים אלה, בוודאי שלא היו בתחום תפקידו. הוא לא היה מחויב לעשותם. רק הדאגה לשלומו של כל יהודי הניעה אותו לביצוע הדברים הללו. בניו מספרים גם על יהודי אומלל שהיה מגיע מדי שבוע לקחת אוכל מבית הרב, ופעם אחת לא הגיע בזמן הקבוע. אבא שלנו כל-כך דאג לו, שהלך לחפשו בביתו, ומשלא מצאו גם שם התעניין ובירר אצל אחרים אולי הם יודעים היכן הוא נמצא, עד שבסופו של דבר נמצאה האבדה…
במקרה אחר, כך מספרים הבנים, הגיע למיטתו של חולה בן 103, ופסק לו לאכול 'שיעורים'. החולה שמע והזדעזע ואמר: 90 שנה אני צם ביום כיפור, ולא אסכים גם הפעם לוותר על המצוה. גם אם יהיה זה במחיר הנורא ביותר… הגרח"י לא וויתר ועמד ליד מיטתו במשך שעה ארוכה ושכנעו שמי שצריך לאכול ביום כיפור, ואינו אוכל, הרי זה כמי שהורג את עצמו. נו, ואת זה אתה רוצה לעשות בגיל 103? להרוג את עצמך? החולה המשיך להתעקש, וגם הגרח"י ממשיך… עד שהשתכנע…
בתוקף תפקידו נפגש גם עם כל רופא חדש שנקלט ב'לניאדו', והרב זצ"ל היה מעביר להם את רוח הרפואה של בית החולים המיוסדת על מגילת היסוד של מרן השפע חיים. זה גם היה הסוד של מחלקת הקורונה בבית החולים שהצילה מאות יהודים, שבמקומות אחרים כבר התייאשו מחייהם. ב'לניאדו' נלחמו על כל חולה בהוראתו הישירה של הרב שוורץ זצ"ל, שאף התווה כיצד להתייחס לחולים ולמשפחותיהם באופן ראוי.
את חדרו פקדו פרופסורים בעלי-שם, שהרצו בפני אלפי רופאים בפורומים יוקרתיים בעולם, וביקשו לדעת ממנו את הזווית ההלכתית בעולם הרפואה, ודבריו השפיעו על המוני רופאים בעולם כולו. למרות שראשו ורובו היו מונחים בסוגיות הרי-גורל שנגעו לבית החולים, נכנס לפרטי-פרטים של הכשרות במרכז הרפואי, וגם גדולי הפוסקים אמרו ששמירת החמץ בבית החולים בנתניה היא כמו בכל בית חרדי המקפיד על כל תג בהלכות הפסח. מטרתו של אבא היתה, אומרים הבנים, לדאוג רק לפן ההלכתי, ושום דבר אחר לא עמד בראשו, גם כאשר ההידורים הללו היו כרוכים בהוצאות כספיות גדולות.
ולמשל: הגרח"י שוורץ עמד על כך שיכסו בפסח את הכיורים בשתי שכבות של נייר כסף, ולא באחת. הידור זה היה כרוך בהוצאה נוספת של חצי מיליון שקלים והנהלת ביה"ח טענה בפני הרבי שמדובר בהוצאה גדולה מדי. הרבי כמובן דחה את טענותיהם, ואמר שכל מה שיוצא מפיו של הרב שוורץ יש למלא בדייקנות. ואגב, הוא עצמו, הרב זצ"ל התבטא לא פעם ואמר שלכל ההידורים והחומרות שלו יש סמך בפוסקים, אחרת לא הייתי מהדר בהן.
אותו בוקר טוב…
כל אנשי צוות בית החולים, מהדרגים הבכירים ביותר ועד לזוטרים, ידעו שלא שייך להמרות את פיו בכל נושא שעלה על הפרק. אם בחג הפסח אסר הרב להכניס מאכלים לבית החולים, גם אם הם כשרים לפסח למהדרין, הרי שהאיסור כלל את כולם, כולל כולם. הרב בן-ציון רייך, סיפר לנו שהוא-עצמו הגיע פעם לשערי בית החולים וביקש להיכנס עם אוכל, וסורב בנחרצות.
ברגע הראשון התקוממתי, ואמרתי 'הרי אני הייתי ממקימי בית החולים', ולראיה הוצאתי בפני השומר מסמך המעיד על כך, אבל מיותר לציין שגם לי לא התירו להיכנס בפסח עם אוכל… לאחר מכן התדפקתי על חדרו של הרב זצ"ל ואמרתי לו שאני שמח מאוד שאלו הם הנהלים המחמירים של לניאדו, וטוב שכך מקפידים על שמירתם. חשוב מאוד לציין שאחד המנקים בבית החולים אמר לנו שה'בוקר טוב' שהרב זצ"ל היה אומר לו מדי בוקר בבוקרו, היה אותו 'בוקר טוב' שאמר הרב לפרופסורים הבכירים ביותר…
במקביל לתפקידו כרב בית החולים, שימש גם כאחראי על גוף הכשרות של קהילת צאנז, עליו סומכים מזה עשרות שנים גדולי ישראל והמוני בני היהדות הנאמנה, הן במלון גלי צאנז, הן במרכז הרפואי והן במאפיית המצות. הרב שוורץ עמד על משמר חומת הכשרות ביד תקיפה מבלי לזוז על קוצו של יו"ד, וקיים בנפשו 'לא תגורו מפני איש'.
כאשר הוריד פעם את הכשרות מאחת החנויות, הגיע בעל החנות לפתח ביתו ואיים שהוא הולך לשרוף את הבית… הגרח"י שוורץ פתח את הבית לרווחה, ואמר: "בבקשה, תעשה מה שאתה רוצה, ואולי גם אייעץ לך מה לשרוף קודם"… הנהגתו במערכת הכשרות היתה שכל בית-עסק שהכשרות הורדה ממנו פעם אחת, לא יקבל אותה לעולם מחדש, ונימק זאת בכך שבמצב כזה אי אפשר כבר לתת אמון בבעל-הבית. אחד הבנים שליט"א סיפר שכאשר נכנס פעם לאחת החנויות, והיה שם תור גדול, אמר לו בעל-הבית, ספק בהלצה ספק ברצינות, 'לך אני אמכור אחרון, בגלל כל ה'צרות' שאבא שלך עושה לי בענין הכשרות'…
גם את מידת הענווה, שליוותה אותו לאורך כל ימיו, לא זנח עד יומו האחרון. לפני שבועיים השתתף בשמחת אירוסי נכדו. הבן, אבי החתן, מספר שכאשר ביקש מאביו לקרוא את ה'תנאים', סירב האב ואמר שהדבר עלול לפגוע בכבודם של יתר הרבנים המשתתפים בשמחה. הבן הפציר והפציר, עד שהאבא נעתר לבקשתו, בתנאי שיעבור מאחד לאחד וישאל אם הם לא נפגעים…
הגרש"נ זלמנוביץ מספר לנו עוד על מידת הענווה של הרב זצ"ל. בשבתות שהרבי שליט"א לא נמצא בנתניה, מתאספים בני החבורה ל'באטא' בשירה ובזמרה, ואחד הת"ח אומר דברי תורה. ויהי בשבת אחת, כשהרבי שליט"א שהה מחוץ לעיר, הגיעה ידיעה שנאלצו להביא את הרבי בשבת לבית החולים בשל חשש מסוים, שמאוחר יותר התברר בס"ד כלא-כלום. הגרח"י, שהשתתף אף הוא ב'באטא', קם ממקומו ופנה ללכת לבית החולים, כדי לראות מה המצב. באותה שבת, מספר הגרש"נ, אני הייתי זה שאמור לשאת דברי תורה בפני בני החבורה. והנה לפתע אני רואה את הגרח"י סב על עקבותיו, ולוחש באוזניי: כיון שאתה אומר את דברי התורה, אשאר כאן עד שתסיים…
שים לב במה מדובר, אומר איש-שיחנו: הגרח"י היה מבוגר ממני, אבדל לחיים, בכ-20 שנה, והוא לא רוצה לפגוע בי, למרות שמדובר בווידוא מצבו של הרבי שליט"א! אני סירבתי שיישאר, ואמרתי לו שמצדי אין שום בעיה שייגש לבית החולים. בסופו של דבר שאל אותי הרב זצ"ל 'אתה בטוח שלא תיפגע אם אלך', ורק משנתתי את אישורי לכך, קם ופנה ללכת לכיוון בית החולים.
(קטעים מתוך כתבה ב'המודיע', וישב תשפ"ג)