סיפר כ"ק האדמור מטשאקאווא זצ"ל: כחצי שנה קודם שנתייסדה המדינה, כבר היתה להם 'מדינה בדרך', שכן האנגלים כבר הרפו מעט משמירתם ותחת זאת החלו השלטונות לקחת בחורים לגיוס לצבא. אני למדתי אז בישיבת סלונים אצל כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' זצוק"ל, ולכן לא חששתי, כי מתחילה היה מדובר שלא יקחו בחורי ישיבות לצבא. אולם במשך הזמן הם נזקקו לעוד ועוד כח אדם, בעיקר עבור הכנת ביצורים וכו', ולכן החליטו לגייס גם בחורי ישיבה. אלא שכמובן אנו השתמטנו בכל מיני דרכים.
פעם כשהלכתי ברחוב עם שני חברים בסמוך לישיבה, עצרה לידינו ניידת ויצאו ממנה כמה חיילים וביקשו מאתנו להראות התעודות. כמובן שלא היה לנו, ולכן עצרו אותנו והובילו אותנו להתגייס. הם הביאונו לתחנת ריכוז שהיתה באיזה בית מדרש, ושם התנכלו לנו.
כאשר נודע לראש הישיבה דאז מרן בעל ה'נתיבות שלום' זצוק"ל שאנו עצורים, שלח לנו תפילין ואוכל ואף ניסה לפעול עבורנו בשתדלנות שנשתחרר, אך לא עלתה בידו ולקחו אותנו למשפט בבנין שלהם שהיה ממוקם ברחוב יפו.
שם בהיכל בית המשפט היו עוד הרבה אנשים שנתפסו. על גבי בימה ישבו שלשה שופטים והכניסו כמה אנשים יחד בכל פעם. כאשר קראו את שמי 'הלברשטאם נפתלי', נעמדתי, אולם אז קרא השופט שישב באמצע ואמר: 'וכי את המשוגע הזה הבאתם לכאן?' ומיד נתן לי צו שחרור. אחר כך אמר לשני הבחורים שהיו עמי: 'בוודאי אתם משגיחים עליו שילך לביתו', ונתן גם להם שטר שחרור.
כמובן ששמחנו מאד וחזרנו לישיבה מבלי לדעת פשר הדבר ומפני מה הורה השופט לשחררני.
עברו מספר שנים וכמעט שכחתי מהסיפור. באחד הימים כשאני צועד ברחוב העיר אני רואה לפתע לנגד עיני את אותו שופט אב בית הדין. מיד ניגשתי אליו ואמרתי לו: קוראים לי נפתלי הלברשטאם, היות שעשית לי טובה בזמנו, רצוני לדעת את שמך כדי להחזיר לך טובה. נענה אלי אותו שופט בגאוה: 'אתה תעשה לי טובה? וכי איזה טובה תוכל לעשות לי?'
ראיתי במי מדובר ואמרתי לו, שכיון שעשה לי טובה הרי יהודי צריך להכיר טובה למטיבו. אמר לי השופט: מה הנך יודע בהכרת הטוב? אני אספר לך מהי הכרת הטוב.
וסיפר לי כך: אבי ע"ה דר בעיר מונקאטש, וכבר אז היה ציוני בהשקפתו. אחר כך עלה לארץ ישראל. לפני פטירתו אמר לי: שמואל, אין אדם מוריש שקר לבניו, רצוני לספר לך עובדא שהיתה אצלי ואקווה שיהיה לך שכל ותדע כיצד להתנהג עם זה.
וסיפר לי: פעם הגיע הרה"ק משינאווא זי"ע לביקור בעיר מונקאטש, וכמובן שכל אנשי העיר הלכו אליו עם פתקאות והזכרות. אני שהייתי רחוק מחסידות בכלל ומשינאווא בפרט, לא עלה על דעתי ללכת אליו, אבל חבריי הפצירו בי שכיון שבא לכאן בנו של הרב מצאנז, וכי לא תלך אליו? והחלטתי ללכת. אמרו לי שנותנים קוויטל וכותבים הבקשה, ואמרתי שב"ה לא חסר לי כלום. לבסוף רשמתי קוויטל עם שמי בצירוף פדיון שני ריינוש, ונכנסתי לקודש פנימה.
שאל אותי הרה"ק משינאווא מה בקשתי, ואמרתי שאין לי שום בקשה, רק שאמרו לי שיש צדיק בעיר וצריך להיכנס. איחל לי הרה"ק משינאווא מברכות קדשו.
לימים הגיעה השמועה למונקאטש שהרה"ק משינאווא נסתלק לבית עולמו, והעיר היתה כמרקחה והתעטפה באבל כבד, שכן רבים מתושבי העיר היו חסידי שינאווא ובית צאנז. לאחר מספר חדשים חלמתי בלילה, שהנני רואה את הרה"ק משינאווא והוא אומר לי: הרי ההנית אותי בחיי, ורצוני להכיר לך טובה על כך. לכן תדע שהתפילין שלך, רש"י ור"ת, פסולות.
קמתי בבוקר והחלטתי שבוודאי דברי חלומות הם ולא התכוונתי להתייחס לזה. בבואי לבית המדרש סיפרתי זאת לנוכחים שם, שהרב משינאווא בא אלי בחלום ואמר לי כזאת. שאלו אותי ידידיי האם הכרתי את הרה"ק משינאווא וזו אכן היתה צורתו, ואמרתי הן. אמרו לי: אם כן מה אכפת לך לבדוק התפילין?
הרהרתי בלבי, מכיר אנכי את החסידים, הם יפסלו את התפילין כדי שדברי רבם יתקיימו… אך בכל זאת ניקר במוחי אולי יש ממש בדבריו, ועל כך הלכתי לסופר המתגורר בקצה העיר ונתתי לו תפילין דרש"י לבדיקה, וכמובן שהוא מצא רח"ל פסול גמור. סיפרתי לו את החלום מהרה"ק משינאווא, ואמר לי שאביא אליו מיד לבדיקה גם את תפילין דר"ת. שוב אמרתי בביטול שאין בחלום ממש ושבוודאי יעשה הסופר איזה פסול כדי שיתקיים החלום, הלכתי לסופר אחר בעיר, וכמובן כשפתח ובדק, מצא רח"ל תפילין דר"ת פסולות אף הם.
סיים השופט ההוא את דבריו אלי ואמר: הרואה הנך? זה נקרא הכרת הטוב. וכי מה יודע הנך בהכרת הטוב?… וכיון ששמעתי השם 'הלברשטאם' נזכרתי בדברי אבי אלי בספרו המעשה הזה, שאמר לי שאדע כיצד להתנהג, ולכן שחררתי אותך…
(בשיחה מיוחדת ל'המבשר תורני' ערב חג הסוכות תשע"א)