החזון איש ביקש פעם לעשות 'מהפיכה' בישיבת פוניבז', כלשונו. הוא קרא לשני תלמידים מהישיבה (אני הייתי שם יחד עם הרב יעקובוביץ' מהרצליה) ואמר כך: "מתוך מה שמגיעים אלי לדבר בלימוד, הבחנתי שהגיעו לישיבה בחורים צעירים רבים, והם גם בעלי כשרונות, ורואים שהם הולכים חלילה לאיבוד. הם מתייאשים מהר, חשים עצמם בודדים. מוכרחים לעשות משהו כדי שהבחורים המבוגרים ימצאו זמן לקרב אותם, יקחו לעצמם זמן לשבת עמם". הוא ביקש מאתנו שנטפל בעניין.
אמרתי לו שה'אלטער'ע בוחרים' [הבחורים המבוגרים] לומדים ברמה גבוהה יותר, ובעיון, וקשה להם למצוא זמן בשביל ללמוד עם בחורים שרק עכשיו החלו ללמוד בישיבה; והעיקר, שהזמן דוחק וקשה למצוא זמן פנוי לכך.
השיב החזון איש על דבריי ואמר כך: אם כשתדבר עם הבחורים הם ידחו את הבקשה ויגידו כדברים הנ"ל, אז תאמר להם: תפילין אתם מניחים? הרי אין זמן, וצריך ללמוד, אז למה הם מניחים תפילין? – כי זו מצות עשה. גם זה – אמר החזו"א –מצוה שאינה יורדת בערכה ממצות הנחת תפילין, להקדיש ביום זמן לטפל בבחורים הצעירים!
שבנו להיכל הישיבה וליקטנו סביבנו קבוצה של בחורים מבוגרים ואמרנו לפניהם את הדברים שיצאו מנהמת לבו של החזו"א. השומעים התרגשו לשמע הדברים, ומיד נטלו דף ועט עשו רשימה של מבוגרים וצעירים וסידרו זוגות זוגות, מבוגר וצעיר, וקבעו כל יום זמן כחצי שעה ושעה ללמוד עמם.
(גיליון כיצד מוכיחין, מתוך 'משל האבות' ע"פ ספר 'מעשה איש')