הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (א, א).
חוה"מ סוכות. בבית הכנסת עצרו את התזמורת, שניגנה בחגיגת 'שמחת בית השואבה', לקריאת פסוקי 'שיר המעלות'. ישבתי בצד ולידי התיישב יהודי צעיר. התפתחה בינינו שיחה נעימה, ואז הוא ביקש לשאול משהו, "אבל אל תצעק ואל תצחק עלי", ביקש.
הסכמתי. למה לצעוק ולמה לצחוק?…
"כל הזמן מדברים אצלנו על הכרת הטוב להקב"ה. שצריך לחשוב עליו כל הזמן, שצריך לעבוד אותו, וכמה שנעשה- זה עדיין לא מספיק. אז אני שואל אותך: אנחנו לא עובדים אותו וחושבים עליו כל הזמן? אני קם בבוקר ומתפלל אליו. שותה כוס קפה ומברך ברכה לה', לובש ציצית כל היום כי הוא ציווה, לומד תורה כמה שעות כי הוא ציווה אותי ללמוד תורה. אז מה רוצים ממני? למה אני צריך להסתובב סביבו 24 שעות ביממה? לא מספיק שאקיים את רצונו שבע- שמונה שעות ביום? גם להורים שלי אני חייב הכרת הטוב, גם למנהל שקיבל אותי לעבודה ומתייחס אלי מאד יפה וגם לאשתי, שטורחת ומבשלת, מכבסת ואופה בשבילי ובשביל הילדים שלי. אבל לא כל היום שלי מסתובב רק סביבם. למה על השם אני כן צריך לחשוב כל הזמן?"
"שאלה ארוכה", חייכתי, "וגם שאלה טובה. כיהודי, אשיב לך בשאלה: כמה שעות ביום אשתך מבשלת לך אוכל ודואגת לך?"
"כמה שעות, בדרך כלל".
"והוריך? המנהל שלך? כל אלו שאתה מבין שאתה חייב להם הכרת טובה. הם עשו לך הכל או שבחלק מחייך הסתדרת בכוחות עצמך?"
"ברור שאני מסתדר לבד!", הוא השיב.
"זהו. זהו ההבדל העצום. בעוד שכל האחרים סייעו לך בחלק זה או אחר של חייך, בשעות וברגעים, הרי הקב"ה מזרים בך כוחות חדשים 1,440 דקות, שהן 86,400 שניות, בכל יממה. בתוך גופו של כל יצור אנושי בוגר, יש כ- 75,000,000,000,000 (שבעים וחמש טריליון) תאים, שהם פי 10 מתושבי העולם כולו. כל תא כזה, מורכב מ 300,000,000 (שלש מאות מיליון) מולקולות, חלקיקים מזעריים מהם הוא בנוי, כמבנה משרדים, עם חדרים ומחסנים, כבישים, מנופים, מחסנאים, ותחנות חשמל. מספר זה הוא כמספר תושבי ארה"ב כולה. מולקולות אלו מתחברות האחת לשניה, כדי ליצור מארג של תא חי אחד, ע"י 4,000,000,000 מיליארד צירופים בכל תא. מספר השווה למחצית מתושבי העולם כולו. הדם שלנו "רץ" בתוך הגוף מרחק כולל של 19,312 ק"מ ביממה. בתוך טיפה קטנה של דם יש כ-5 מיליון תאי דם אדומים, 300,000 טסיות דם ו-10,000 תאי דם לבנים. תא דם אדום מקיף את כל הגוף במשך כדקה. בשעה אחת הלב פועל מספיק כדי ליצור אנרגיה שמסוגלת להרים משקל של טון. במהלך חיינו הלב יפעם כ-3 מיליארד פעמים וישאב 180 מיליון ליטרים של דם. ועוד לא שוחחנו על העיניים והאוזניים, הריאות, המוח, הידיים והרגליים ועוד מאות חלקים שהקב"ה מפעיל ממש עכשיו בגופך"…
"כשמישהו עשה לי טובה גדולה ושיכנע את ראש הישיבה להכניס את הבן שלי לישיבתו, שמאן דהוא הלווה לי אלפיים דולר כשהייתי דחוק בממון וששכן שלי הסיע אותי באמצע הלילה לבית חולים וחיכה לי שעתיים, אני אתחייב להכיר בטובתו ורגשות ההודאה שלי ילוו אותי זמן ממושך, עד שהם ישכחו ויישמרו בזכרון עמום, אי שם באחד מתאי המוח שלי. אבל אם מישהו יפתח לי את העיניים בכל בוקר ויזרים לי כמיליון ליטרים של אוויר כל יום לריאות שלי, ויתן לי כוחות לדבר ולדבר, לראות וללכת, כל הזמן, אני ארגיש מחוייב אליו כל הזמן. ככל שתהיה לי יותר הבנה שהוא יתברך נותן לי את כל מה שיש לי הרגע, ממש עכשיו, כך ארצה להודות ולהכיר לו טובה עכשיו, לעשות כל מה שהוא רוצה. גם כי אני מכיר לו טובה וגם כי יש לו את האפשרות להפסיק ולתת לי את כל מה שיש לי ממנו, ואז ממילא, באופן אוטומטי, אני לא אהיה בכלל"…
אנו מתחילים שוב את חומש בראשית, נפגשים שוב בפרשיות האמונה, בריאת העולם והכרת האלוקים בבריאה. כנודע, רבנו הגדול מרן הגרא"מ שך זיע"א דיבר רבות על כך שספר בראשית הוא הספר בו אנו יכולים למשש דרכו אמונה בה' יתברך ועל כך שבכל רפיון באמונה, מומלץ ללמוד עוד ועוד בספר בראשית, והנה, אנו פותחים שוב את השנה עם חומש האמונה!!
נגר שבנה ארון, אינו צריך להמשיך לאחוז בו בכל רגע. קורות העץ היו לפני הנגר, ולכן יסתדרו יפה גם בלעדיו. היצירה של האומן היא בסך הכל "יש מיש". הוא לקח חומר קיים ושינה את צורתו בלבד. בריאת העולם, לעומת זאת, איננה טבעית, אלא "יש מאין". היות וכך, אין שום אפשרות לומר שהשי"ת ברא את העולם לפני כמה אלפי שנים, ומאז העולם פועל מאליו. הבריאה היא לא "נורמלית" או חלק ממערכת קיימת, ולכן היא מתרחשת ברגע זה ממש. והרבה יותר מאשר חמצן למוח ומזרם חשמל לעמוד תאורה – אם הקב"ה יפסיק לרגע לומר את המאמרות שבהם הוא ברא את העולם, הוא פשוט לא יהיה. אני ואתה פשוט נתפוגג, נתאדה, ניעלם.
קצת מפחיד לחשוב (ואולי דווקא מעודד) שאם הקב"ה ירצה, חלילה, להחריב את עולמו, להפסיק את החיות שלי ושלך, הוא לא יצטרך לעשות דבר – אלא דווקא לא לעשות. לעולם ולכל אחד ממליארדי נבראיו אין כלל קיום עצמאי, ואם השם לא יחיה אותו ברגע הבא אז לא יהיה עולם וגם לא את הרגע הבא…
בספרים הקדושים מובא שזהו פירוש הפסוק בתהילים: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" – דיבורו של ה' שברא את העולם עומד לעולם בתוך השמים ומהווה ומחיה אותם.
"כִּי אִלּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע ח"ו וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כֹּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וְאֶפֶס מַמָּשׁ וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל וּכְמוֹ קֹדֶם מַאֲמָר יְהִי רָקִיעַ מַמָּשׁ. וְכֵן בְּכֹל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים וַאֲפִילּוּ אֶרֶץ הֲלָזוּ הַגַּשְׁמִית" (תַּנְיָא, שַׁעַר הַיִּחוּד וְהָאֱמוּנָה).
"וְאָמְנָם הָאֱמֶת בִּיסוֹד הָעוֹלָם, כִּי מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ נִמְצָא בָּעוֹלָם וְהוּא מְהַוֶּה אֶת הַכֹּל, בְּכֹל רֶגַע, וּבְכָל גֶּשֶׁם הַנִּמְצָא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וּמֵעַל הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְצוֹנוֹ, וְהַסְכָּמָתוֹ, וְהוּא הַגּוֹרֵם הַוָּיָתוֹ. וְכֹל הַתְּנוּעוֹת הַמִּתְהַוּוֹת בְּכֹל קניני הָעוֹלָם הַדּוֹמְמִים, הַצְּמָחִים, הַחַיִּים, וְהָאִישִׁיִּים, מֵהַוָּיָתוֹ, בִּרְצוֹנוֹ וְהַסְכָּמָתוֹ" (חֲזוֹן אִישׁ, אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן פ"ו).
&&&&
סיפר לי חבר: "במשך תקופה ארוכה הייתי נכנס לתפילת שחרית בבית הכנסת בעצימת עיניים ומנסה להגיע, בעיניים עצומות, למקום הקבוע שלי, בלי ליפול או להיתקל בסטנדר או ספסל. זה לא היה נעים בכלל, בלשון המעטה… אז הייתי פוקח את עיני ומברך בכוונה: "בָּרוּךְ אַתָּה… מֶלֶךְ הָעוֹלָם. פּוֹקֵחַ עִוְרִים"…
כשנפנים ונרגיש שהעיניים הללו, שהמדענים אומרים בהתפעלות ש"המצלמות שלנו כיום, הם צעצוע תמים לעומת העין האנושית", הם לא רק יצירה שקיבלנו בעבר, כשנולדנו, אלא דבר מופלא שהקב"ה מעניק לנו עכשיו ממש, בחינם, מבלי שהוא חייב לנו כלום, מסתבר שהיום שלנו יהיה טוב יותר ומרומם יותר.
&&&&
כשאנו לומדים פרק "שור נגח את הפרה", איננו צריכים ללכת לאחו ולראות פרות גועות, להביט בקרני שור ממשיים, כדי לדעת מי צריך לשלם למי, כמה ולמה.
כשאנו רוצים להשריש בקרבנו, למשל, את האיסור לשקר, אנו לומדים את גדלות מידת האמת, עד כמה נורא הוא להוציא דבר שקר מהפה הקדוש, ובכך מושרש בנו חומר איסור זה.
שונים הם פני הדברים כשאנו אמורים לפעול על המערכת הרגשית, להתפעל ולהגיב לפי רגשות.
הפרה של סוגיית "שור שנגח" לא אמורה להביא אותנו להתפעלות מיצירת הפרה, המוציאה מתוכה כמאתיים כוסות חלב ביום, המספיק לאלף כוסות קפה, הפותחות את הבוקר לאלף יהודים. התבוננות זו היא במציאות הדברים עצמם ולא בהבנת גדריהם ומהלך ההגיון שמאחוריהם. ככל שהפרה תהיה לנגד עינינו ממש, או כשנראה לפחות תמונת פרה וכדומה, או כשנעלה ברעיונינו פרה שראינו בעבר, יתרחב הפה להלל על ראיית טוב ה', בהתבוננות חושית.
תפילה וברכות מתוך התבוננות, הם לא סוגיה מופשטת הדורשת רק ביאורי מילים. היא כניסה לדברים עצמם, לחוש ולהביע מתוכם את המשמעויות הבוקעות מתוכן.
אם ראינו בעבר פרח כל שהוא או כשניזכר שהר סיני התמלא פרחים, אך פרח מרהיב לא יעמוד לנגד עינינו ולא נראה בחוש את רכותו ורקמתו העדינה עם צבעיו משובבי הנפש, לא נגיע לתחושות המעלפות, אליהם הגיע מרן החזו"א זיע"א, כעדות תלמידיו, כשהתבונן בפרח.
וכלשונו של הגר"ש וולבה זצוק"ל: "הַגַּע בְּעַצְמְךָ, הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ מֻשָּׂג פִילוֹסוֹפִי. אֵין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי שֶׁעוֹשִׂים אוֹתוֹ סֻגְיָא בְּנִגְלֶה אוֹ בַּנִּסְתָּר. הוּא יִתְבָּרַךְ אֵשׁ אוֹכְלָהּ, חַי וְקַיָּם, נוֹרָא וּמְאֻיָּם".
תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים.
אלפי דיבורים על הפלא הנורא שנקרא ים, מליוני גליו, עומקו, רוחבו ופארו, לא ישתוו לחמש דקות במעלה החוף הנפרד, למול קו האופק והים הפרוס לפנינו במלוא הדרו. רק כאשר נעמוד, המומים ונרגשים, למול הים, נוכל לדמיין בעיני רוחו שים זה אינו נגמר, הוא ממשיך, ממשיך וממשיך, לאורך אלפי קילומטרים.
אדם שלא ראה פרי מימיו, לא יבין- גם אם נסביר לו באריכות- מהו הפרי וטעמו העסיסי, מתיקותו, צורתו, המגע הנעים שלו, צבעיו וכל כולו.
בעבר ערכתי ספר של תלמיד חכם בר מעלה, הנקרא בשם "שמחתני השם בפעלך". הספר עוסק בגודל החיוב והמעלה להתבונן בנפלאות הבריאה ולהתקרב להקב"ה באמצעות ההכרה בגדלותו האדירה (והדברים המובאים במאמר זה, מושתתים על אחד מפרקי הספר). באחד הימים הגיע אלי הביתה מחבר הספר ובאמתחתו תמונות ענק, תלת- ממדיות, של צילומי טבע מרהיבים, יצירותיו של הבורא יתברך, ממציא כל הנמצאים. הצטערנו שאין באפשרותינו להביא אותם בפני הקוראים. כי המציאות עצמה, שניבטה מול עינינו המשתאות, הסבירה בחוזק ועוצמה, שמילים אינם יכולות להעביר ולהבהיר, ש"מה רבו מעשיך השם, כולם בחכמה עשית".
לכן, יהודי המעונין להתבונן באיכות המירבית ובתוצאה הגבוהה ביותר של ההכרה בגדלות מעשי היוצר בעולם, מוכרח להיחשף לפעולות הממשיות של הבורא יתברך ולא לחשוב עליהם רק כמושגים רעיוניים, הקיימים עקרונית במציאות.
כמו, לדוגמה, לאחר שאנו יודעים על היקף גודלה של השמש וכוחה הנפלט ממנה בכל רגע, יחד עם הפעולות האינסופיות הנגרמות על ידה, נעמוד לפני התפילה רגע קט מול השמש, ננסה להביט בה ואז נוכל לדמיין את עוצמתה האדירה. כך ניגש להתבונן במשמעות יוצרה.
ניתן לאחוז בפרי, רגע לפני הברכה, למשש אותו, להביט בו, להריח אותו, ואז לברך על אכילתו. או להביט בברק ובכל האירוע השמימי שסביבו, ולברך על ראייתו. לעצום את העינים לחצי דקה ולנסות ללכת כך, בעינים עצומות, ורק אז לברך "פוקח עיוורים". להביט בבגדים ובנעלים שלנו, בארנק שבתוך הכיס ואולי גם במכשיר הסלולרי שבכיס השני, ולברך בריגשה "שעשה לי כל צרכי", וכן הלאה והלאה, אין ספור דוגמאות.
מכאן הגיעה ההלכה ש"לא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנאמר "וכוין פתיחין ליה בעיליתיה" (ברכות לד, ב. טוש"ע סי' צה, ד). ופירשו רש"י והרי"ד שם: "שהחלונות גורמין את לבו שהוא מסתכל כלפי השמים ולבו נכנע". וכתב המאירי שם: "לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, ר"ל שישא עיניו למרום… וכלל הדברים שישתדל להיות תפלתו בכוונה יתירה"
כשנעמוד מול החלון ממנו משתקפת גדלות הבורא, נחווה מציאות ממשית, המבהירה לנו ש"אני לא אדם יחיד מול אויר. אני לא נמצא בעולם לבדי. יש מולי כח אדיר ועצום השייך להקב"ה".
תחושה זו מפחיתה מיד את תחושות ה"כוחי ועוצם ידי", את הרגש שאני זה שאנהל את חיי, אני אקבע ואני אנווט, לפי כישורי ותושייתי.
כך אנו נכנסים למצב של הכנעה לפני ממציא ומתחזק כל הנמצאים כולם, כאשר אחד ממשרתיו, השמש, נמצא מולינו וממחיש לנו עד כמה אנחנו מנוהלים בכל רגע על ידי הק-ל הגדול, הגיבור והנורא ית"ש.
***
וכך מספר הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל: "פעם אחת נכנסתי בצהרים לרבינו מרן הגרא"מ שך זצ"ל, וראיתיו אוחז בצלוחית דבש, ופתוח לפניו רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב, וכשצלוחית הדבש בידו קרא, בקול גדול ובבכיות נוראות, את דברי הרמב"ם שם: "וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים, וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ, מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לידע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דּוֹד צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְקֵל חָי, וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וְיִפְחַד, וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה, שְׁפֵלָה, אֲפֵלָה, עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה, מְעוּטָהּ, לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת". ופתח פיו בחכמה להזכיר נפלאות הבריאה, ביצירה המופלאה של הדבש".
וכך מובא על מרן הגרמ"י לפקוביץ זצ"ל: "בטרם החל להקריא מספר 'חיי אדם' פתח ואמר: "אתמול דיברנו על הזבוב, שכל פרט ופרט מהבריאה, מטרתו שנתבונן בו ונגיע על ידו להכרה בבורא עולם, ונתחזק ממנו בעבודת השם. היום בבוקר יצאתי מביתי בדרכי לישיבה, ולאזני מגיעות צפצופי פה…נשאתי את עיני והבטתי כלפי מעלה, וראיתי להקת צפורים מעופפות ומזמרות לבוראן. נעמדתי והתבוננתי בנפלאות הבורא, בבריאת העופות, איך שכל פרט בבריאתן מתאים להם לקיומן, איך שהקב"ה נתן להם הדעת למצוא את מזונן ולהיזהר מהמזיקים המאיימים עליהם. ובבוא עת הקרה, לעוף מרחקים עצמם מארצות הקור לארצות החום"… במשך שבועות אחדים שב וחזר על אותה הכרה נפלאה שבאה לידו תוך כדי השיעור ב'חיי אדם'. וכן היה מעורר תדיר לחיות תמיד בהתבוננות ומחשבה דבוקה באמונה, לשאת עינים ולראות מי ברא אלה, וכיצד מנהיג הוא את עולמו (פניני דעת מטו"מ תשע"ז).
— "וְהָיָה אִם נֶפֶשׁ טְהוֹרָה הוּא הָאָדָם וְעֵינַיִם בְּהִירוֹת לוֹ וְאַף אָזְנַיִם פְּתוּחוֹת לוֹ, וְנָשָׂא עֵינָיו עֵינַי הָרוּחַ וְהִבִּיט אֶל הֶהָרִים וְאַל הַגְּבָעוֹת אֶל הָעֲמָקִים וְאַל הַבְּקָעוֹת, אֶל הָרוּם וְאֶל הָעֹמֶק אֶל הָעֲשָׂבִים וְאֶל הָאִילָנוֹת, אֶל הַצִּיצִים וְאַל הַפְּרָחִים, וְיַקְשִׁיב אֶל מֶשֶׁק הַמַּיִם וְאֶל הֶמְיַת הַפְּלָגִים, יָבִין וְיַרְגִּישׁ אֶת הַשִּׁירָה הָאֱלֹקִית הַנִּצְחִית הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת מִכֹּל יְצוּרֵי הַבְּרִיאָה, וְאַף יַקְשִׁיב לְרוּחַ אֱלֹקִים הַמְּרַחֶפֶת עַל פְּנֵי כֹּל" (שׁוּ"ת צִיץ אֱלִיעֶזֶר חכ"ב סל"ב).