"כל איש אשר ידבנו לבו" (כה ב)
כאשר רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, היה אומר את המילה: 'א מצוה' שפתותיו נטפו דבש, "א מחיה – א מצוה!". "במצוותיו חפץ מאד". הוא חיבק את המצוה, נישק את המצוה וחטף מצוות, "חכם לב יקח מצוות", אין לתאר ואין לשער איך היה חשוב אצלו המושג הנעלה: 'כאפען א מצוה' – לחטוף מצוה נוספת! רגע נוסף של מצוות סוכה, מצוות תלמוד תורה אחת נוספת, איזו שמחה! א מחיה!
קיום המצוה היה נעשה עם התנאים של קיום המצוות המובאים בספר 'חיי אדם', שהאריך בהם בדרשותיו. נאה דורש, נאה מקיים, נאה מתבונן ונאה משתוקק למצוות. תקצר היריעה מלתאר את קיום המצוות עם גודל אהבתו את אלוקיו ורוממותו לקל. בעיקר הייתה ניכרת ההשגחה ושימת הלב לפרטי ההלכה ודקדוק הדין, בדחילו ורחימו, ואחר כך גם בדביקות מופלגת, כבן השש לקראת אביו.
בני הבית מתקלסים בזכרון השמחה של אבא ואהבת ה' בשעת עשיית מצוה, בעת נענועי הלולב, ומדי יום בעת סיום ברכת המזון – "מצות עשה מדאורייתא, וואס רעט איהר!".
וכיון שכך, מובן מאליו כי רבי ראובן התייחד בדקדוק מצוות הנעשות אצל רבים ב'דרך הרגל' ובהיסח הדעת: בכל עת ששילם לנהגי המוניות את שכרם, היה נענה ואומר בקול לבבי: "לשם מצוות 'ביומו תתן שכרו'". בשל כך התרגלו נהגי המוניות לכנותו: "הרב של ה'ביומו'"…
בעת עשיית מצוות גמילות חסדים (שהרבה בה מאד), לא קיים את המצוה מחמת 'אהבת חסד' בלבד, אלא כיון לשם קיום מצוות בוראי שציווני: "ואהבת לרעך כמוך", שהרי מי לא יודע כי מצוות צריכות כוונה, ולפיכך, אדם שעשה מצוה ולא כיוון לשם מצוה, הפסיד את המצוה.
לעיתים היה מסבר את האוזן בסיפור מעשה:
באחד הימים, כאשר הרבי מבעלזא זי"ע יצא מחדרו אל בית מדרשו, הבחינו עיניו של הרבי בבול דואר המושלך על הרצפה. הרבי התכופף, הרים את הבול ושאל את משמשו: "האם הוא ראוי לשימוש?"
כאשר נענע הגבאי בראשו לחיוב, החל הרבי בהכנות למצוה: הוא שש ושמח, כי אפשרי שבכל שנותיו של אדם לא תזדמן לו מצוה יקרה זו של 'השבת אבדה'. הרבי הסיר את האבנט אותו חגר לקראת תפילתו, רחץ ידיו, חגר את האבנט בשנית, ואמר 'לשם יחוד' בשמחה גדולה, בטרם יצא לעשות רצון קונו ולקיים מצוות 'השבת אבידה'.
כראיה לדבר, הוסיף וציטט בשם רבי אליהו לופיאן זצ"ל, את דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף ע"ו: "המחזיר אבידה לכותי, עליו הכתוב אומר: 'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו'". פירש רש"י שם טעם הדבר, וזו לשונו: "השווה וחיבר כותי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצוות בוראו, שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם" – השבת אבידה אינה מעשה של 'טוב לב' גרידא (הומניטריות) אלא "לקיים מצוות בוראי".
באחד הימים בעת שצעד ברחוב, פגש אחד ממכריו שעבד עבור העיריה ועסק בפינוי אשפה מהרחוב. הלה התבייש בעיסוקו. אמר לו רבי ראובן בזו הלשון: "דע לך, כי אתה עוסק ביהלומים, שהרי היאך היתה נראית העיר אם לא היו מפנים ממנה את האשפה? נמצא שאתה עוסק במצוות חסד בכל ימיך!" – רק שעליו לכוון, ובכוונה תליא מילתא.
מרגלא בפומיה דרבי ראובן, כי על הארץ מפוזרים יהלומים וצריך דעת כדי לאספם.
אגב, רבי ראובן חילק הרבה כספי צדקה ברוחב לב, אך אפילו בני המשפחה הקרובים ביותר לא הצליחו לדעת את מקורות הכסף, האם אלו כספים של יהודים שנתנו לו לחלק לפי דעתו, או שייחד לעצמו כספים לשם כך. הוא נהג כך בדרכי אביו – להרבות צדקה בעין יפה לפי האפשרות, אך בהצנע לכת מוחלט.
***
דרש רבי ראובן בשם המבי"ט: "שני הלוחות היו צמודים ותלויים זה בזה. בלוח הראשון נחקקו חמישה דברות ש'בין אדם למקום', ובלוח השני חמישה דברות ש'בין אדם לחברו', והם צמודים. נמצאנו למדים כי אדם שיש בו 'בין אדם למקום', ואין בו 'בין אדם לחברו' אין בו כלום. ואדם שיש בו 'בין אדם לחברו', ואין בו 'בין אדם למקום', גם בו אין כלום. וזהו שנאמר: 'ונח מצא חן בעיני ה", ופרש בעל ה'חרדים', מדוע זכה נח למצוא חן בעיני ה'? דווקא מפני שהיה 'נח' וסבלן לבני אדם".
בהנהגותיו יום יום היה ניכר, כי שני לוחות הברית אינם רק 'צמודים' אלא הופכים ל'מקשה אחת' ממש! דוגמאות אפשר לתת למכביר, אך רק מי שהיה קרוב אליו באמת יודע, כיצד התקלס באהבת ישראל שאין לתאר, ובמידת "נושא בעול עם חברו", ודקדוק בהלכות בין אדם לחברו, לא רק עם הרחוקים אלא עם הקרובים ממש, בביתו.
העובדות המסופרות מפה לאוזן, אינן יכולות לשקף את הווי החיים שלו בין אדם לחברו, כי חובה היה לחוות מקרוב את הנעימות הזו בין אדם לרעהו. האווירה במחיצתו רחצה וטיהרה את כל הנכנס לד' אמותיו. הישיבה ליד השולחן שלו, הייתה משרה קדושה של ממש מחמת שלימות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". רבי ראובן היה ממלא את האוויר בקיום הדביקות בהקב"ה: מה הוא רחום אף אתה! מה הוא חנון אף אתה! עם ידידות וחמלה רבה לבאים במגע איתו.
***
באחת מדרשותיו, סיפר מעשה על מרן ה'חזון איש'. רבי ראובן תיאר את הדברים בפרוטרוט, כפי ששמע זאת במו אזניו מבנו של אחד מתלמידיו המובהקים של מרן ה'חזון איש'.
לאחר זמן מה, פגש מספר המעשה את רבי ראובן ואמר לו בזו הלשון: "שמעתי כי אתה מספר בשם אבי, מעשה על מרן ה'חזון איש'. דע לך כי דברתי עם אבי, שאמר לי בתוקף כי המעשה לא היה ולא נברא!"
הדברים הסבו עוגמת נפש לרבי ראובן. לבו נקפו על שסיפר בפני הציבור מעשה שלא אירע. ובצערו הרב, סיפר על המקרה לאחד מבניו, בלא לפרט או לרמוז את שם בעל המעשה.
בנו של רבי ראובן השתאה: "מדוע לא אמרת לאיש עצמו כי הוא זה שסיפר לך את המעשה?", שאל בתמיהה. רבי ראובן נתן בבנו מבט משתומם, כאדם שאינו מבין על מה שחים עמו: "שאני אומר לו דבר שכזה, הרי הוא יתבייש?!"…
אלו וכיוצא באלו הם רק גרגרים מהנהגותיו המופלאות של רבי ראובן 'בין אדם לחברו', כי הקרובים אליו חשו לפעמים כי הוא הגיע לדרגת מלאכים ממש, שאין בהם "לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות". השמחה שלו בשמחת הזולת 'פארגינען יענם', הרצון בכל לב שלכולם יהיה טוב – היה מרהיב ומשובב לב.
***
באחד הימים שמע רבי ראובן, שלא במתכוון, כיצד יהודי מותח ביקורת על תלמיד חכם נודע בשערים. רבי ראובן פנה אליו בחכמה ובמאור פנים וביקש: "הבה נמנה יחדיו את שבע מצוות בני נח".
האיש, שלא הבין את פשר הבקשה, נענה מיד לאתגר והחל למנות בקול: "עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל ו…". הוא הגיע עד המצוה הרביעית ונאלם דומיה בבושת פנים.
"הגע בעצמך", אמר לו רבי ראובן בנועם התוכחה, "אנו אזובי הקיר, את שבע המצוות שנצטוו הגויים, איננו יודעים לספור כהלכה. כיצד יכולים אנו אם כן לדבר סרה, על אנשים הבקיאים בכל התורה כולה ובכל תרי"ג המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן?!"…
***
רבי ראובן שב מטיפול רפואי מסובך, והנה ליד דלת הבית המתינה לו מעטפה ומכתב בתוכה. רעייתו של רבי ראובן הוציאה את המכתב ממעטפתו, סקרה את המילים ופרצה בדמעות שליש. רבי ראובן ניגש לראות בשל מה הבכי, עיניו התרוצצו בזריזות בין השורות, ופניו החווירו כשלג.
אחד מבני הבית שנכח במקום בשעת מעשה, ניגש להציץ במכתב, אך רבי ראובן קימט מיד את הנייר ותחבו לכיסו כשהוא זועק: "לשון הרע! מי הרשה לך להסתכל בזה?!".
הסתבר, כי כותב המכתב היה יהודי שביקש לערוך עמו עסקת ממון מסוימת. וכיון שרבי ראובן לא נענה להצעתו, טרח הלה וכתב את הדברים במכתב מזעזע, בו פירט אחת לאחת כיצד ייסוריו של רבי ראובן למיניהם באו לו ב'מדה כנגד מדה'! במכתבו תאר ופרט כאבים וחוליים שפקדו את רבי ראובן במשך השנים, תוך כדי שהוא פוגע בנקודות הכואבות והרגישות, מפטיר וכותב: "הקב"ה מכה בך, מכיוון שאתה רק נאה דורש ולא נאה מקיים. כליותיך חולות כי הן יועצות רע" וכו'. כך הלך ומנה במכתבו המצמרר שמונה או תשע נקודות, כשהוא מוכיח את רבי ראובן, ומעורר אותו לערוך חשבון נפש ולחקור בשל מה באו עליו כל יסוריו.
רבי ראובן סיים לקרוא את המכתב בשתיקה, ומני אז, בכל פעם שפגש את אותו אדם, נהג לברך אותו לשלום בסבר פנים יפות, ולדבר עמו בחביבות מיוחדת.
כאשר ערך כותב המכתב שמחות לילדיו, התאמץ רבי ראובן להופיע, ולאחל לו שירווה נחת מכל יוצאי חלציו. כשנבצר ממנו להגיע, עקב מחלתו, נהג לשגר מתנות נאות, ולצרף גם מכתב ברכה חם ולבבי.
ניתן היה לחשוב כי בכך הסתיים הסיפור, אבל האמת היא כי הסיפור עדיין לא התחיל!
רבי ראובן גזר את שולי המכתב באופן ששם הכותב לא יופיע, והטמין אותו במקום סתר. מדי פעם כאשר שב מאירועים ומדרשות בהם האזינו לדבריו בשקיקה מאות אנשים, הוא ניגש לארון, הוציא את המכתב ממסתורו והחל להתעמק בדברים שוברי הלב. רק כאשר הרגיש שמדת הגאווה שבורה ורצוצה, השיב רבי ראובן את המכתב למסתורו למשמרת עד שיזדקק לו בפעם הבאה…
***
משחר נעוריו ניכרו ברבי ראובן מדות תרומיות ויראת שמים עזה וטהורה. הראשון שעמד על טיבו, היה מרנא ה'חזון איש' זצוק"ל, וכך היה המעשה:
בהיותו ילד צעיר כבן שלוש שנים, הגיע ראובן הקט יחד עם אביו לשמחה משפחתית, בהשתתפות מרן ה'חזון איש'. באמצע השמחה הציע החזון איש 'תפוח' לראובן (ויש אומרים שנתן לו סוכריה). הילד הפעוט, הגיש את ידו כדי לקבל את התפוח, ותוך כדי מעשה ברגע כמימרא, משך את ידו לאחור וסרב בנחישות לקבל את הפרי.
"מדוע אינך מעונין בתפוח?!", שאל ה'חזון איש' את הילד שהשיב מיניה וביה: "וכי מנין לי כי התפוח מעושר?!"…
מרן ה'חזון איש' התפעל מצדקותו של הילד. כשחיוך נסוך על שפתיו הקדושות, ליטף את הילד ואמר על אתר: ניכר שהשכינה שורה עליו – על הילד – "די שכינה רוהט אויף איהם".
מעשה זה נקשר במשפחה כעטרה לראשו של רבי ראובן במשך עשרות בשנים. אולם כששאלו את רבי ראובן בהזדמנויות שונות אודות מעשה זה, נהג בענוותנותו הרבה לבטל את הדבר באמתלאות ובתואנות שונות. פעמים השים עצמו כמי שאינו זוכר את המעשה כלל, ופעמים אמר כשבת שחוק על פניו, כי יתכן שהמעשה אכן ארע, אולם מאז חלפו שנים רבות והשכינה כבר ברחה ממנו…
***
רבי ראובן נולד באלול תש"ז, בעיר תל אביב, כבן יחיד לאביו רבי יצחק מאיר זצ"ל ולאמו מרת בריינא בת-ציון ע"ה. בברית המילה שימש כסנדק מרן ה'חזון איש' זצוק"ל.
לימים סיפר תלמידו של ה'חזון איש', רבי דוד פרנקל זצוק"ל, כי אמו של רבי ראובן הייתה מגיעה אל ה'חזון איש' פעמים רבות, כדי לשאול שאלות שונות בדקדוקי הלכה. בעקבות זאת התבטא ה'חזון איש' ואמר: "רבי יצחק מאיר האט א גוטען שטוב!" – לרבי יצחק מאיר יש בית טוב!
בית הוריו של רבי ראובן היה גדוש באהבת תורה, ובמסירות נפש אמתית לשמירת התורה וקיום המצוות, שהשתלשלו עוד מדורות קודמים. ברשות אביו היה מפעל לטקסטיל, שהוקם בשיתוף עם סבו של רבי ראובן, רבי חזקיהו יוסף קרלנשטיין זצ"ל.
רבי חזקיהו יוסף היה נאמן ביתו של ה'חזון איש', ומגדולי תומכי התורה שבדורו. הוא הזיל הון רב לבניינה של ישיבת פוניבז', ונהג להעביר את החלק הארי של רווחי מפעל הבדים שברשותו, למרן רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל, ולמוסדות תורה רבים שהוקמו ופעלו באותה העת בישוב החדש. רבי חזקיהו יוסף תרם מכספו על מנת להקים את 'כולל בריסק', בראשות מרן הגרי"ז זצוק"ל – "חמש הלירות הראשונות שאיתן פתח הגרי"ז את הכולל, היו מכספו של ר' חזקיהו יוסף, ובנו ר' יצחק שנתנם והעבירם לירושלים" – לשונו של מרן ה'חזון איש' לר' דוד פרנקל.
ברשות בני המשפחה, נשתמר פתק בכתב יד קדשו של מרן הרב מפוניבז', בו הוא מצוה כי לבניו של רבי חזקיהו יוסף ולכל יוצאי חלציו, שמורה הזכות לקבל מקום בהיכל הישיבה בכל חודש אלול ובימים הנוראים, להם ולזרעם עד עולם!
הבטחה נדירה זו ניתנה על ידי הרב מפוניבז', עקב תמיכתו הרבה של רבי חזקיהו יוסף במוסדות הישיבה.
***
באחד הימים נכנס הרב שלמה לורנץ זצ"ל לבית ה'חזון איש', וביקש את עזרתו על מנת להשיג מימון להקמת 'תלמוד תורה' בעיר רחובות. "גש לרבי חזקיהו יוסף קרלנשטיין, ואמור לו כי ביקשתי שיסייע לך בעניין זה", יעץ לו ה'חזון איש'.
רבי שלמה לורנץ ציית לדברי ה'חזון איש', ופנה לעבר ביתו של רבי חזקיהו יוסף. משהגיע למקום חשכו עיניו – הבית היה ישן ומט ליפול, וחדריו רוהטו בפשטות ובדלות יתירה, עד שרבי שלמה תהה, האם אכן הגיע למקום הנכון. אולם, רבי חזקיהו יוסף קדמו בסבר פנים יפות ושאלו למבוקשו.
"לאיזה סכום הנך זקוק?", שאל רבי חזקיהו יוסף לאחר שנתוודע לענין. רבי שלמה סרב לנקוב בסכום, כשהוא סבור שככל הנראה ה'חזון איש' שלח אותו לגבאי צדקה, על מנת שיחזר עמו על הפתחים.
רבי חזקיהו יוסף שנה ושילש את שאלתו, עד שרבי שלמה, בלית ברירה, נקב באזניו בסכום המבוקש. רבי חזקיהו יוסף ניגש לארון בלא אומר ודברים, פתח מגירה חורקנית, שלף ערמת שטרות עבה, ובלא התרגשות יתרה, השליש את כל הסכום במלואו לידי רבי שלמה המשתאה למראה עיניו.
(מתוך ההקדמה -יחי ראובן – שמות)
