הרב ישראל ליוש
וַיֵּיטֶב אֱלֹקִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:
וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים: (א כ כא)
רש"י מבאר שההטבה שהטיב הקב"ה עם המילדות, היא בתי כהונה ולויה שיצאו מיוכבד, ומלכות ממרים. וכבר עמדו על כך המפרשים: אם כן, מדוע הפסיק הפסוק במילים 'וירב העם ויעצמו מאוד, ויהי כי יראו המילדות את האלוקים'? מדוע לא כתוב: 'וייטב אלוקים למילדות ויעש להם בתים'?
יתכן שנאמר כאן מסר נפלא: ישנם 'בעלי חסד' וישנם אנשים שעושים חסד. 'בעלי חסד' הם אלו שבאמת רוצים בטובת השני. צרת השני היא צרתם, ושמחת השני היא שמחתם. הם עושים חסד כי באמת איכפת להם מצבו העגום של זולתם. לעומתם, עושי החסד האחרים, גם יעשו חסד, אך לא צרכי הזולת בראש מעיינם, אלא כי זה באמת נראה טוב להתעסק בחסד, זה מרשים, זה מכבד, אנשים מפרגנים מאוד על מעשי חסד… 'עושי החסד' אמנם עושים חסד, אבל אינם 'בעלי חסד', החסד לא באישיות שלהם, לא זה מה שבאמת מעניין אותם, הם בעצם 'משתמשים' עם החסד…
השכר של ה'עושי חסד' הוא הכבוד והפירגון שהם מקבלים עבור מעשי החסד שהם עושים. זה הרי מה שמניע וממריץ אותם לפעול את פעולות החסד שלהם. לעומתם 'בעלי החסד' כלל לא יהנו מפרסום המעשים שלהם. אדרבה, זה אפילו יפריע ויציק להם. שכרם והנאתם היא טובת השני. זה מה שמניע אותם, שנהיה למשהו טוב בגלל המעשים שלהם.
התורה מעידה שהמילדות היו 'בעלי חסד' במהותן, לא לשם פרסום ולא לשם כבוד. 'יראת שמים' זה היה הכח שהניע אותן, ולכן הן גם הכניסו את עצמן לסכנה גדולה עבור הצלת הילדים.
ולפי"ז הפסוקים מתפרשים כך: 'וַיֵּיטֶב אֱלֹקִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד' – הקב"ה הטיב עם המילדות והפעולות שלהן אכן הצליחו ובזכותן העם פרה ורבה, אך בל נחשוב שזה גם יכול להיות השכר שלהן, שהנה המעשים שלהן מתפרסמים וכולם יודעים שבזכותם העם רב ועצום. זה יכול להיות שכר של 'עושי חסד', אך לא של 'בעלי חסד' כמילדות, ועל כן הפסוק ממשיך ואומר: 'וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים' – שיראת שמים הוא המניע שלהן, 'וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים' – נתן להן בתי כהונה, לויה ומלכות.
***
לפנינו כמה סיפורים על מעשי חסד של 'בעלי חסד', שהדבר היחיד שהיה לנגד עושיהם, היא צרת האחר.
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל סיפר על טוב לבו של מרנא רבינו חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל:
פעם הגיע מארצות הברית לוילנא המנהל הכללי של הג'וינט. הוא נכנס לרבי חיים עוזר, והם דנו על המצב הכלכלי הקשה של הישיבות בליטא, ועל תמיכת הג'וינט בישיבות. בתום הפגישה החשובה שעסקה כולה בתקציבי הישיבות, אמר המנהל לרבי חיים עוזר: "עד עכשיו דנו בתקציבי הישיבות, עכשיו אני מעז לשאול את הרב משהו אישי: במה אוכל לעזור אישית לרב? האם חסר לרב משהו?"
מיד ענה לו רבי חיים עוזר: "כן, אני צריך טובה אישית! באמת תודה רבה, ספרת לי קודם שאתה נוסע מוילנא לקובנא, רציתי לבקש ממך בקשה אישית, לעוזרת שעובדת כאן בבית יש רגליים גדולות מאוד, וכאן בוילנא קשה להשיג לה נעליים, שמעתי שבקובנא יש בית חרושת שמייצר נעליים גדולות, אם תוכל לעזור לי אישית ולשלוח לכאן זוג נעליים עבור העוזרת.."
זה מה שרבי חיים עוזר צריך בשביל 'עצמו'… זוג נעלים לעוזרת הבית…
***
רבי משה מרדכי מספר: פעם נסעתי מתל אביב עם נהג מונית חילוני, ועל פי המבטא שלו זיהיתי שהוא מ'וילנא'. שאלתי אותו: "סליחה, אתה מוילנא?", "כן" – הוא ענה לי – "אני מוילנא", "והיכן גרת בוילנא?" שאלתי. "בזולנא 7" ענה. נזכרתי מיד שזו הכתובת של רבי חיים עוזר. המשכתי לשאול אותו: "אתה גרת ליד רבי חיים עוזר?", "כן" – ענה בהתרגשות – "גרנו דלת ליד דלת עם רבי חיים עוזר…"
כמובן שביקשתי ממנו להאריך את הנסיעה, לא כל יום נוסעים עם נהג שגר ליד רבי חיים עוזר, וכשהתחלנו לדבר על רבי חיים עוזר הוא הוציא כיפה מהכיס ושם על הראש, "אם מדברים על רבי חיים עוזר, צריך לחבוש כיפה…" אמר הנהג בהתרגשות.
שאלתי אותו על רבי חיים עוזר: "איך התנהג? מה לבש?" והוא אמר שרבי חיים עוזר היה אדם פשוט, התנהג בפשטות ולבש פשוט, לא היו לו משמשים ולא היה צריך עבור עצמו שום דבר…
הוא סיפר שפעם הוא ראה שאשה נכנסה לרבי חיים עוזר ובכתה מאוד, וסיפרה שיש לה שכנה אלמנה שצריכה לחתן את בתה בעוד שבועיים, ואין לה כלום אף לצרכים המינימליים. רבי חיים עוזר שאל אותה מה הכתובת שלה, והיא אמרה לו את הרחוב ומספר הבית, זה היה בצד השני של העיר…
היו אז אנשים בבית של רבי חיים עוזר, הוא ביקש מהם סליחה וקם והלך, אף אחד לא הלך איתו, הוא הלך לבד, כשהגיע לשם דפק בדלת ונכנס. הוא אמר לאלמנה שהוא שמע שהיא צריכה לחתן את בתה בעוד שבועיים, שתדע שאין לה מה לדאוג, הוא ידאג לכל הצרכים של החתונה, ומיד חזר רבי חיים עוזר בחזרה לביתו.
***
ניצני מלחמת העולם השניה כבר נראו באופק, חג הפסח קרב, ובטשערנוביץ יש מחסור גדול של חיטים לאפית מצות לחג הפסח.
האדמו"ר מסקולען, הרה"צ רבי אליעזר זוסיא פורטוגל זצ"ל שהה שם, ובדאגתו לאחיו היהודים, אחר מאמצים מרובים קנה מאות קילוגרם חיטים, הקים מאפיה קטנה ואפה שם מצות כשרות ליהודי האיזור.
שבועיים לפני חג הפסח, החל הרבי לחלק את המצות שאפה, אך מפאת הדרישה הגבוהה וכמות המצות הקטנה שאפה, החליט כי כל משפחה תקבל רק מצה אחת, כדי שישאר לכל המשפחות לפחות מצה אחת.
מחוסר ברירה הסתפקו כולם במצה הבודדה, ושמחו על האפשרות לכל הפחות לקיים את המצוה. יהודי אחד, העונה לשם 'הרב האגער', בא אף הוא לבקש מצות, אך הוא לא הסתפק במצה אחת, הוא התחנן לרבי שיתן לו לכה"פ שלוש מצות. הרבי הסביר לו שהמצב מאוד דחוק וספק רב אם יהיה בידו לתת אפילו מצה אחת לכל הדורשים, אך הרב האגער לא הרפה ואמר שקיבל הוראה מפורשת מאביו האדמו"ר רבי ברוך האגער מסערט ויז'ניץ לבקש שלוש מצות, לא פחות…
הרבי מסקלוען לא עמד בלחצים ונתן לו את האוצר היקר, שלוש מצות…
ערב פסח הגיע, האדמו"ר מסקולען כבר שרף את חמצו והחל בהכנות לליל הסדר, והנה מגיע שליח מיוחד לביתו ובידו חבילה לאדמו"ר. בני הבית פתחו את המשלוח ולפניהם התגלו שתי מצות!, השליח הסביר שזה משלוח מיוחד מהאדמו"ר מסערט ויז'ניץ עבור האדמו"ר ובנו, "ידענו" – הסביר השליח בשם רבו – "שיתכן שהרבי מסקולען יחלק לכולם את כל המצות שאפה, ולא ישאיר בידו אף מצה אחת, לכן, כדי שגם הרבי מסקולען יוכל לאכול מצה בפסח, דאג לכך הרבי מראש וביקש שלוש מצות…"