כיהודים אנו יודעים ששמחה אינה תחושה חיצונית של הרגשה טובה או מצב רוח מרומם. שמחה גם אינה תחושה נלווית לפעולה מסוימת, כמו אכילת גלידת קצפת. שמחה אינה מין כדור הרגעה המשכיח את הכאבים לשעות אחדות.
שמחה היא עובדה, מציאות בפני עצמה, היא מצב רוחני שהאדם נמצא בו בכל רגע ובכל שעה. שמחה היא דרגה רוחנית גבוהה ביותר. האר"י הקדוש זכה בזכות דרגה זו לכל מדרגותיו הנעלות, כפי עדות תלמידו הקדוש רבי חיים ויטאל זי"ע.
סומך על אבא ואמא
שאלת השאלות היא איך באמת מצליחים לשמוח? איך אדם, על אף כל קשייו, אכזבותיו והפסדיו, מסוגל לשמוח? כאמור, איננו רוצים להגיע לשמחה מסוג של משכך כאבים, שתשכיח את הבעיות לזמן קצר. אנו רוצים לשמוח באמת! השאלה היא: איך עושים זאת?
ברור לכל שאין קיצורי דרך כדי להגיע לשמחה זו, אלא יש לעמול ולעמול. זוהי עבודת חיים. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, לכן ננסה בעזרת ה' לגעת במספר נקודות מרכזיות, שבהן טמון המפתח למידת השמחה.
הנקודה הראשונה היא מידת הביטחון. האדם סמוך ובטוח שהוא בידיו של הקדוש ברוך הוא, והוא אוהבו יותר ממה שהאדם עצמו אוהב את עצמו, ללא תנאי ובכל מצב שיהיה. בשל כך ברור לו שהקדוש ברוך הוא מנהל הכל על הצד הטוב ביותר בעבורו!
מי שמפנים ידיעה זו וחי על פיה, הוא שמח ושלֵו, כמו שנאמר "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו". למה אנו שמחים? כי אנו בוטחים. קצר וקולע… מי שיתבונן בספרו של נעים זמירות ישראל, ימצא בוודאי פסוקים נוספים רבים המקשרים בין מידת השמחה למידת הביטחון.
ברור שכדי להגיע למידת הביטחון צריך לעמול הרבה, להסיר מניעות רבות הבאות מצד החומר והגוף, כאלו המסתירות את האור ואת הידיעה הברורה שהכל בידיים של הקדוש ברוך הוא. אך זהו המתכון לשמחה אמתית.
כבר אמרו צדיקים ששמחתו של התינוק, שהיא תמידית, היא אחד מהדברים שצריך ללמוד ממנו. כשנתבונן, נראה ששורש השמחה אצל התינוק הוא היותו סמוך ובטוח בהוריו, "כגמול עלי אמו". הוא רגוע ושלֵו, הוא יודע שההוריחינוך ילדיםם ידאגו לו לכל צרכיו, בשל כך לבו מלא שמחה.
עבודתנו היא אפוא להתחזק יותר ויותר במידת הביטחון. ככל שנאמין ונבטח יותר, כך נשמח יותר.
מי יהיה הדומיננטי
נקודה נוספת: כידוע, מורכב האדם מניגודים של גוף ונשמה, כאשר הגוף מושך לגשם והנשמה לרוח. ידוע גם שאדם שנמשך אחר הרוח, אחר הנשמה, הוא-הוא המאושר והשמח. הסיבה לכך נעוצה ביסוד ההבדל שבין החלק הגשמי לחלק הרוחני שבתוכנו:
מצד החלק הגשמי אנו בעלי חיסרון. האדם נולד חסר ישע לעומת כל שאר יצורי העולם. גם בהמשך, כשגופו מתפתח, הוא רק תאב לעוד ועוד, לעולם לא יגיע לסיפוקו המלא, כמאמר הפסוק "וגם הנפש לא תמלא". אם כן, בחלק הגופני שבנו אנו מגלמים מהות של חוסר שלמות.
לעומת זאת, בחלק הנשמה יש לנו בחינה של שלמות, כי אנו חלק אלוק ממעל, חלק מהקדוש ברוך הוא שהינו שלם בכל מיני שלמויות. ברוחניות יש גם תכלית לכל פרט ופרט וכן סיפוק מכל הישג, ואפילו מזערי, שכן למרות האין סופיות שבעבודת השם, כל צעד בפני עצמו הוא חשוב ונחשב.
אלו אפוא שני החלקים המנוגדים שבתוכנו. ברור שככל שישכיל האדם להשליט חלק אחד על חברו, כך יגבר כוחו של אותו חלק. אם החלק הגופני דומיננטי ושולט אצל האדם, הווי אומר שהחסר הוא השולט בו, והיות שהוא רק רוצה יותר ויותר, בוודאי אינו יכול להיות מאושר ושמח. וכי מי הוא זה אשר ישמח כשאין לו כל מה שהוא רוצה ומשתוקק?!
אולם מי שהשליט את הרוח על הצורה והנשמה היא השולטת והיא בעלת הבית, אזי מחובר הוא לחלק השלם שבו, לחלק שאינו רוצה לקבל ולקבל, לכן קל לו לשמוח.
הסלון של השכנים
חג סוכות במהותו הוא 'זמן שמחתנו'. בסוכות, מסביר כ"ק האדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זיע"א, עוזבים הכל את הבית ועוברים לגור בדירת ארעי. גרים תחת סכך, אין טפטים, אין וילונות, אין נברשות, אין גם הבדלי מעמדות כמו בכל השנה, בשל המראה של הסלון שלי לעומת הסלון של השכנים וכדומה. כולם כולם מתנתקים מהחומר ומהגשם, שבוע ימים מסתפקים במועט ובארעי. בהתנתקות זו מהחומר – טמון הגרעין של השמחה.
המעבר לדירת הארעי מחדד לנו השקפה יסודית נוספת: העולם הזה הוא בסך הכל פרוזדור לפני הטרקלין. מטבע הדברים, העולם הזה סוחף מאוד ומלא טרדות וקשיים, ואנו לא שמים לב שאנו כואבים בשל דברים שבמבט אמתי ועמוק יותר היינו מבינים שאין להם כל השפעה על התכלית הנצחית. אנו משקיעים בתהילה חולפת, בכבוד מדומה, אכפת לנו מעניינים שאין בינם ובין התכלית מאומה.
בסוכות אנו מתנתקים מהקבע וקל לנו יותר להפנים שהכל כאן בעצם ארעי, כל העולם הזה הוא הכנה לקראת העולם הבא. ממילא אנו מבינים שאין לנו להצטער על דברים חולפים שהפסדנו, הפנמה זו מביאה בסופו של דבר שמחה.
העבודה שלנו בחג האסיף היא לאסוף תובנות אלו ולהשליך את המהות של התנתקות זו על כל מהלך החיים. עלינו להגיע למצב שגם כשנחזור לדירת הקבע, כשאנו עוסקים בענייני העולם הזה, נישאר באווירת הארעי, נישאר עם האיזון של החומר מול הצורה ושל הגשם מול הרוח.
כל האמור כאן נכתב לשם ידיעת חלק משורשי עץ השמחה. ברור לכל שאין יוצאים בדברים אלו באופן תאורטי וב'לראותם בלבד', זוהי עבודת חיים, ואשרי מי שזוכה באמת ללמוד ולדעת לשמוח בזה העולם. הלוואי שנזכה.
צידה לדרך:
* רוצים חיים מאושרים ושמחים? השליכו על ה' יהבכם! תראו כמה רוגע נוסכת האמונה בלבו של היהודי.
* ביטחון אמתי בקב"ה נלמד מהתינוק. תראו כמה הוא שמח ורגוע, סומך בעיניים עצומות על אבא ואמא, שידאגו לו ויעשו רק מה שטוב בעבורו…
* החלק הגשמי שבנו שואף תמיד לעוד, לעולם אינו מגיע אל סיפוקו. לעומתו החלק הרוחני מעניק לנו סיפוק ושלמות. השמחה שבלב תלויה בשאלה: למי משניהם ניתן שליטה ודומיננטיות אצלנו?
* אם נזכור שחיינו בעולם הזה הם ארעיים והמטרה היא העולם הבא, לא נצטער כל כך בשל נזק או הפסד גשמיים.
לקבלת גישה לתכני חינוך שידורים חיים והרצאות של הרב פנחס ברייער הי"ו ניתן ללחוץ כאן