"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יט ו)
גאונות בלתי נתפסת, שקידה מבהילה, שליטה בכל מכמני התורה, ענוותנות נוראה, יראה פנימית טהורה – אלו ועוד מקצת מעלות שהיו הולכים ומונים תלמידיו של הגאון הגדול רבי שלמה פישר זצוק"ל, ראש ישיבת איתרי – בעל 'זהב מרדכי', ובעל ה'בית ישי'.
אחד המיוחד שבהם, הוא מי שלצד היותו תלמידו, זכה גם לכהן לצידו שנים רבות במלאכת הקודש בהרבצת תורה בישיבה הרמה, ועמו זכה גם ללמוד בחברותא מספר שעות מידי יום, במשך כמה שנים. יבדלח"ט הגאון רבי אריאב עוזר שליט"א, ראש ישיבת איתרי.
"האמת היא", פותח הוא, "שבראשונה חייב אני להקדים ולומר, שאין בי הכח לתאר ולו אפס קצהו של מורי ורבי, הרב הדומה למלאך, איש האשכולות זצוק"ל. כי כדי לנגוע באפס קצהו של האדם הגדול שבענקים, צריך להיות גברא רבה, ולא זכיתי לכך. ואף שזכיתי בחסדי השי"ת לחסות בצילו עשרות בשנים, ואף למדתי עמו מספר שנים בחברותא מידי יום, עדיין לא הייתי אפילו ככלב המלקק מן הים, ועם זאת, אל לנו להתעצל לעת הזאת".
הגר"א עוזר נזכר בערגה בימי החברותא, והוא מתרפק עליהם: "הלב הומה געגועים לאותם ימים מאושרים, בהם זכיתי לטעום טעם החיים פה אל פה, ממימיו הזכים והטהורים של מעין התורה והחכמה, ולחזות מקרוב בנועם אורו הטוב והמתוק. כידוע, הוא למד כל ימיו בעמידה, כי חשש שלא יהיה בריכוז דיו בישיבה, וכך למד יום ולילה בעמידה, ולכן כשלמדתי עמו בחברותא ישבתי על כסא גבוה יותר. וכך היה עד זקנה ושיבה.
"בערוב ימיו כשרגליו חלו כתוצאה מכך, והגיע למצב של פיקוח נפש, הביאוהו לרופא מומחה שאמר לו שאם לא יפסיק לעמוד יאלצו לכרות את רגליו, אמנם הוא השיב שאם לא יוכל ללמוד בעמידה למה לו חיים, ובנו רבי ישעיה שליט"א, במסירותו המופלאה במצוות כיבוד אב, הגיע לישיבה כל יום במשך חודשים ארוכים וחבש לו חבישות מיוחדות, וכך המשיך כהרגלו ללמוד בעמידה.
"גאונותו ניכרת היטב בספריו בהלכה ובאגדה, ודומני שכדאי לציין, כמה חשוב עתה להתחזק, ולעורר על הכדאיות של הלימוד בספרי 'בית ישי', שמלבד שהם עצמם אור עולם, עוד הם בבחינת טופח על מנת להטפיח, והוא עץ עושה פירות שפרים ורבים, ומכל משפט ומילה בחידושיו ובדרשותיו, ניתן לבנות עולמות שלמים, והוא כמעין המתגבר שגורם לפתוח שערי אורה, הן בספרו 'בית ישי' על הש"ס, שהוא בית נתיבות לכל מרחבי הש"ס, והן בספר 'בית ישי' על דרשותיו באגדה. ההוגה בהם יחוש עונג והנאה אמיתיים בבחינת אשריך בעוה"ז.
"על כשרונותיו ניתן לומר שהיה זה כשרון מזהיר בכל התחומים", אומר הגר"א עוזר שליט"א, "היה בעל זכרון עצום, מהירות תפיסה כברק, ומקוריות גאונית בלתי נתפסת. אבל המחייב הגדול עבורנו הוא, שלמרות הגאונות הנוראה – הרי אדם שכזה שיכול היה להרשות לעצמו להמעיט ולו במעט בעמלו – אין לתאר את גודל עמלו! הוא היה איש חי שאחז באילנא דחיי, לא היה לו בעולמו דבר מלבד התורה, ולא היה בחייו גרגיר של עולם הזה שדבק בו.
"מעולם לא ראיתיו הולך בנינוחות", נזכר ומעיד התלמיד שליט"א, "אלא תמיד בזריזות מופלאה. תמיד היתה בו רעננות, והרבה לדבר על החשיבות שלא יהיה לימוד התורה 'מלומדה'.
"מלבד זאת ייקר כל שבריר של דברי תורה כדגים המייקרים כל טיפה, והקפיד להעלות על הכתב בפנקס שהחזיק תמיד בכיסו, כל ידיעה או חידוש שעלו במוחו, וכן דברים ששמע מאחרים שכתבם בשם אומרם. כל הארה והערה היתה יקרה בעיניו כיהלום ממש, וכך נצטברו פנקסים למאות".
*
"ככלל, באהבתו העזה לתורה הקדושה, התקיים בו תדיר 'באהבתה תשגה תמיד' כמבואר בעירובין נ"ד על ר"א בן פדת. באחת הפעמים כשנכנסתי ללמוד עמו ראיתי שהוא נרגש מעט. התחלנו ללמוד, ואחרי כמה משפטים הפסיק, ראיתי שהוא מתאמץ לדחוק עצמו להתרכז ושוב למדנו, ואחרי כמה משפטים שוב הפסיק. ואז סיפר לי שהרבנית צלצלה אליו, וסיפרה לו שהיא עסוקה במכירת דירתם הקודמת (שהיתה בדמי מפתח), וברכישת דירה בגבעת שאול ב' (לימים הר נוף), אלא שעד שדירה זו תהיה מוכנה, היא מחפשת מקום מגורים זמני.
"הנושא הזה טרד מעט את מוחו, אך אחרי שסיפר לי במה דברים אמורים, התבטא: 'מסתמא הרבנית עשתה הכל על הצד היותר טוב', ומאותו רגע המשכנו ללמוד כאילו לא היה דבר, ושוב לא הכיר כלל מענין זה.
"אלא שלסיפור זה יש המשך: שנים חלפו, אני נישאתי וקבעתי את דירתי בהר נוף. והנה באחד הימים מתקשרת הרבנית ואומרת לו, שכשבסוף השבוע ישוב כדרכו לביתו לשבת – לא יחזור למבשרת ציון (ששם גרו בתקופת הביניים הנ"ל), אלא יגיע להר נוף, ונתנה לו את הכתובת. בסוף השבוע שאלני מו"ר אם אוכל ללוותו לביתו החדש, יען כי אין לו מושג איך להגיע לשם. וכך הוי, והבאתי אותו עד לביתו החדש. שבוע לאחר מכן כשהגיע שוב יום חמישי, התנצל שהוא חוזר ומטריחני כיון ששוב אינו יודע לאן ללכת, ואם אוכל לקחתו גם עתה לביתו, ושוב עשיתי כך, ולאחר מכן הבחורים החלו להסיעו לביתו, כך הסתדר הדבר.
"והנה החלק האחרון של הסיפור: שנים רבות חלפו, ויום אחד ראיתיו הולך לכיוון שער הישיבה, בדרכו למונית שהמתינה לו, והבחנתי שהוא נבוך קצת. הזדרזתי והתקרבתי אליו, הוא שמח מאד, ופנה אלי בשאלה: 'מה המספר שלי?'. לא רציתי להגיד לו את מספר הטלפון בעל פה, והתחלתי לרשום לו את המספר על פיסת נייר, אך הוא אמר לי: 'לא צריך לכתוב, תאמר בעל פה'. התחלתי לומר לו את המספר, והוא עוצר אותי – 'לא את מספר הטלפון אני צריך, אלא את מספר הבית, להגיד לנהג המונית!'…
"מדובר באדם שזכר את כל התורה כולה, ואילו את מספר הבית בו הוא גר כמה שנים – איננו זוכר…!".
"היה בו שילוב בלתי נתפס של עוז וענוה. מחד היה עניו באופן שלא יתואר, והיה בעניו כשפל אנשים ממש, בבחינת 'אנכי עפר ואפר'. פעמים רבות כשלמדתי עמו נפל העט מידו, וכשהתכופפתי להרים אותו, מחה בתוקף ואמר שאינו מוכן שיהיו לו משרתים. כמובן שלא ויתרתי, וכל פעם היה נחרד מחדש כאילו זו הפעם הראשונה…
"היה מאיר ומסביר פנים לכל אדם, בטוב לב, בנעימות ובחביבות אין קץ, ולכולם נמצא מקום בליבו הגדול. ששים ריבוא אותיות בתורה, וכל אדם מישראל שורש נשמתו אחוז בתורה, ובגלל שהיה בבחינת ספר תורה שלא חסרה בו אפילו אות אחת, יכול היה לחנך כל אחד לפי דרכו, ולהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. ועליו ניתן לומר 'ישראל אשר בך אתפאר' ו'אשרי זה שלמד תורה ראו כמה נאים מעשיו'.
"'חכמת אדם תאיר פניו', וכל הרואהו הרגיש בחוש שהינו עומד לפני ספר תורה חי, שלוח ליבו הוא הקלף לתורה שבעל פה. עליו נאה ויאה להמליץ דברי הגמ' בשבת (קיב:) 'לית דין בר אינש (ופירש"י אלא מלאך), כגון דין בר אינש' (ופירש"י גבר בכולא)".
כיצד היה סדר תהלוכותיו בישיבה?
"הוא מסר שיעור כללי בישיבה, ובאגדה דרש בשבתות ובחגים, בין קבלת שבת לערבית ובסעודה שלישית, וגם מסר שיעור עיוני בשבת בבוקר. אך בנוסף לזה, כל ימי השבוע היה בחדרו כל העת, ונסע לביתו רק לשבת. היה עומד בחדרו, וכל מי שרצה יכול היה להכנס ולהתבשם מאורו, והיו שואלים אותו בין בלימוד ובין בעצה, כי היה כרכא דכולא ביה.
"והן אמת שהוא לא חי כלל בעולם שלנו, אבל עצותיו היו עם חן מיוחד, כי שאב מתוך התורה את החכמה גם במילי דעלמא, והכל היה מגובהי מורמים, והיה זה שילוב נפלא, כשנתן עצות לפרטי פרטים, חשו שהכל נובע מכוח התורה. בשיעוריו היתה השראה מיוחדת, כי ראו מלאך אלוקים ניצב, ומראה נפלאות של תורה בתפארתה, והדבר העלה את כל ביהמ"ד לאוויר פסגות, כשמבועי החכמה שלו מפיחים חיים חדשים בכל השותים מהם".
תורה באף
"ה'תורה שלמדתי באף' אצלו היתה מיוחדת", מבקש הגר"א עוזר עוד להזכיר. "הוא התייתם עוד בילדותו, ובצעירותו חי במחסור נורא. כשלמדתי עמו בחברותא היו לו ספרי רמב"ם ועוד ספרים, שבכל פעם כשפתחנו אותם, התפזרה נסורת מפירורי הספרים הישנים. הצעתי לו שאביא ספר אחר מהישיבה, ואמר לי בכזו השתוקקות וערגה – 'נברתי בגניזה לפני עשרות שנים לחפש ספר זה, כי לא היה לי כסף לרכוש ספרים, ויש לי חיבה יתירה לכך שזו תורה שלמדתי באף, ואיך אוותר על כך ואקח ספר מהישיבה?'…
"זה כמובן מתקשר לסיפור הידוע על רעייתו הרבנית, שקיבלה מאביה הגאון רבי אליעזר דוד ברנד זצ"ל, סכום כסף כדי לרכוש נעליים לילדים, וכשנודע לה שהגיעו לחנות הספרים ספרי 'חזון איש', ספרים שידעה שבעלה הגדול כה חושק בהם, ויתרה על נעלי ילדיה, ורכשה את ה'חזון איש'. רבנו התבטא אז 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב', ותמיד גילה עריבות מיוחדת ללמוד בדווקא בכרכי 'חזון איש' אלו.
"זה המקום להזכיר, שאין אפשרות לתאר כלל במילים, עד כמה היתה הרבנית מסורה לו ולתורתו בכל כוחה, ואף על פי כן מחתה כל פעם ששמעה דיבורים על הקרבתה לתורה, באומרה שכלל לא הקריבה, אלא להיפך, זכתה וקיבלה. הקשר ביניהם היה מופלא, למרות שרוב שנותיו לא שהה בבית כלל כל ימי השבוע, כי כשחיים חיים רוחניים, אין השפעה לריחוק המקום. אגב, חתנו הגר"ח קוק שליט"א סיפר, שהוא עצמו היה נוכח כשנכנסו מו"ר והרבנית למרן הקה"י זצוק"ל, והושיבו על ידו והושיב את הרבנית על ידם (למרות שכידוע אפילו לא קרא כתב יד של נשים), ודיבר עמו זמן רב בחביבות אין קץ, וגם דחק בו להוציא לאור ולהדפיס את תורתו, ובזכות זאת זכינו לספרי 'בית ישי'".
הגאון רבי אריאב עוזר שליט"א חותם במסר ולקח:
"כל זה מחיב אותנו לדבר אחד: לזכור את ה'ובחרת בחיים', לבחור בחיי תורה, ולא להיגרר אחר פיתויי העוה"ז. לחיות ולהרגיש בכל רמ"ח האיברים, שאם אתה עושה כן אשריך גם בעוה"ז. מי שחי במחיצתו הרגיש, שרק אם בתורה אתה עמל אשריך בעוה"ז! והבין שהכל הבל הבלים והאושר היחיד הוא רק עמל התורה. וכאמור, העובדה שהוא היה גאון אדיר, לא זו בלבד שאינה סיבה לפטור את עצמנו מעמל התורה, אלא אדרבה, היא ראיה לסתור, כי הרי יכול להתפתות להפחית מעמלו ושקידתו מחמת כשרונותיו הנדירים, ולמרות זאת אצלו היה נהפוך הוא, עמל כל ימיו מתוך תאווה אין סופית לכל פירור וגרגיר של עוד ידיעה ועוד סברא"…
(הרב מ. ברמן, מתוך מוסף שבת קודש, 'יתד נאמן' חנוכה תשפ"ב)