הרב עמרם בינעט
השבוע אנחנו מתחילים חומש חדש, חומש שמות, שמתחיל בפסוק: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", וידועה השאלה שכל אחד שואל את עצמו ברגע שהוא רק לומד את הפסוק הזה, לשם מה צריכה התורה למנות בכלל את שמותיהם של בני ישראל הבאים מצרימה, הרי אנחנו יודעים מי הם בניו של יעקב ומכירים את שמותיהם.
למעשה הקושיא חזקה עוד יותר. היה צריך להיות כתוב בפסוק: 'אלה בני ישראל היורדים מצרימה את יעקב איש וביתו… ראובן שמעון" וכו'. למה צריך להקדים, "ואלה שמות"? וכי התורה רוצה כביכול לעשות לנו הקדמות, להכניס אותנו לעניינים לפני שהיא מונה את שמותיהם?
על כך משיב הרה"ק רבי חיים מצ'רנוביץ' בספרו 'באר מים חיים', בקטע השני בפרשתנו, שהשמות הם החלק החשוב בסיפור. זה לא רק לומר לנו שראובן ושמעון ושאר האחים באו למצרים, אלא חלק חשוב ומהותי בסיפור הזה הוא שאלו היו השמות שלהם, כי חז"ל הרי דורשים מהפסוק "ויהי שם לגוי גדול" – מלמד שבני ישראל היו מצויינים שם, הם היו בולטים בין המצריים, ראו שכאן מדובר באחד מבני ישראל.
איך ראו? היו להם שלושה סימני היכר בולטים שהעידו שהם לא חלק מיושבי הארץ האחרים: הם לא שינו את שמם, לשונם ולבושם. ראו את הבגדים שלהם, שמעו את השפה שלהם, והתוודעו לשמות שלהם וידעו מיד – זה לא מצרי, זה יהודי!
אני מכיר יהודי שעובד בכלי תקשורת כלשהו. הוא סיפר לי שלפעמים יש תאונות קטלניות, וההרוגים הם ערבים. עכשיו, צריכים לדווח בתקשורת על תאונות קטלניות, אבל הוא רוצה שיהודים שנחשפים למידע ידעו מיד שמדובר בערבים. מצד שני, זה לא מכובד לכתוב "ערבי נהרג בתאונה", זה עלול להיתפס כגזענות… הממונים עליו עלולים לכעוס. אז מה עושים? מדווחים כך: "בתאונה נהרג אחמד אל-אסד מחיפה ודודתו פאטמה אל שוקראני מעכו… המסר ברור, כולם מבינים היטב במה מדובר. למה? כי השמות מסגירים את מוצאו וזהותו של האדם יותר מכל דבר אחר.
כשרואים אדם שקוראים לו יעקב, עמרם, משה, יצחק, ישראל, יהושע…. יודעים שהוא יהודי.
אומר רבינו הק' ה'באר מים חיים', "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – כשהם באו למצרים, היו להם שמות מיוחדים ליהודים, כדי שהם יהיו מובדלים מהמצרים, ולמעשה זה פשוט שבני ישראל לא קראו שמות ילדיהם כשמות המצריים, אבל הפלא הוא שהמצריים לא נתנו לילדים שלהם את השמות של בני ישראל, כי הרי הם השמות הכי יפים בעולם, אבל היה זה נס מאת הקב"ה, שרצה לשמור את בני ישראל, כשהם מובדלים ומופרשים מכל העמים ובמיוחד מהמצרים שהם חיו בתוכם.
והאמת היא שאנחנו צריכים לדעת להחדיר את ההרגשה הזאת בלב של הילדים שלנו. זה חלק יסודי ובסיסי מאוד בחינוך של ילד יהודי כשר. הוא צריך לדעת שאסור לו להתבייש בזה שהלבוש שלו שונה כשהוא הולך ברחוב, אסור לו להתבייש בשם היהודי שלו, גם אם זה שם שפחות מקובל בציבור הכללי, אסור להתבייש בשפה הנקייה והעדינה שמתאימה לבן תורה, ולכל מי שמקבל חינוך תורני. על כך צריכה להיות גאוותנו, וככל שזה נראה יותר מוזר בעיני מי שאינו שומר תורה ומצוות – זה אומר שהשגנו את המטרה שלנו בצורה טובה יותר.
נכון, יהודי באשר הוא נמצא יהודי הוא, וגם מי שלעת עתה אינו שומר תורה ומצוות הוא אחינו ובשרינו, אבל לגבי ההשפעה הקלוקלת שעלולה להיות לו עלינו הוא לא שונה מכל העמים שבעולם. ההבדלה הזאת בין ישראל לעמים נועדה למנוע השפעה קלוקלת, ולכן זה נוגע גם להתבדלות מאלו שאינם הולכים בדרך התורה ומהצוות, עם כל האהבה שלנו אליהם והרצון שלנו לראותם מתקרבים לאביהם שבשמים ושבים בדרך הישר.
השפיץ של הישיבה
בעבר כבר סיפרתי לקוראי 'לקראת שבת' שבחסד ה' עלי זכיתי להקים ולנהל את חברת התהילים 'ענני' הפועלת בבית שמש, כשמדי שבוע, בערב שבת קודש, מתאספים כאלף ילדי חמד תמימים וטהורים שלא טעמו טעם חטא, ואומרים בצוותא חדא תהילים, ואחיותיהם מצטרפות אליהם באמירת תהילים מהבתים, כשלשם כך הקמנו מוקדי חלוקה של ממתקים, וכל ילדה שאומרת תהילים יכולה לגשת לנקודת החלוקה הקרובה לביתה, ולקבל ממתק לאחר שאמרה את פרקי התהילים תוך שהיא מאזינה לשידור החי שלנו בקו הטלפוני של 'ענני'.
כמובן שכשאני מחלק 1,500 ואפילו 2,000 ארטיקים או ממתקים אחרים ביום שישי, אני לא הולך לקנות אותם במכולת הסמוכה, כי המחיר יהיה גבוה במיוחד. במקום זאת אני מזמין אותם הישר מהמפעלים או מסוכנים שמתעסקים עם כמויות גדולות.
כך יצא לי לשמוע על סוכן ממתקים גדול, יהודי חרדי שיש לו חנות מצליחה, שהסחורה העיקרית שהוא מוכר בה היא ממתקים, ולאחר שהצליח בעסקיו הוא התפתח והתפתח עד שהפך בעצמו לסוכן גדול של ממתקים, כשמהחנות שלו הוא גם דואג לאספקת סחורה לחנויות רבות אחרות, ומרוויח אחוזים מכל עסקה.
אני מתקשר אליו, אמרו לי שקוראים לו אלחנן (שם בדוי…) "שלום אני מדבר עם אלחנן? קוראים לי עמרם בינעט, אני מנהל חברת תהילים…".
אלחנן מתחיל לצעוק: "עמרם! זה אתה? הרי למדנו ביחד בישיבה… אתה לא מזהה אותי?".
אולי זה לא היה יפה לשאול את השאלות הללו בצורה ישירה כל כך, אבל בגלל ההלם והתדהמה שכחתי את הגינונים והנימוסים שאמורים להיות חלק בלתי נפרד משיחות עם בני אדם אחרים, והתחלתי לשאול: "אלחנן?! א ת ה ס ו כ ן מ מ ת ק י ם??? מה? הרי אתה היית ה'שפיץ' של הישיבה. הייתי בטוח שיצא ממך איזה ראש ישיבה או לפחות ראש כולל. מה קרה לך???".
אלחנן לא נעלב. הוא דווקא נהנה מהמחמאה. "נכון", הוא אמר, "גם אני חשבתי כך, אבל הקב"ה כנראה הועיד לי דרך אחרת, אתה רואה… אבל שלא תחשוב שבגלל שאני סוכן ממתקים, זה אומר שאני שיניתי את עורי והפכתי להיות אדם אחר. נשארתי אותו דבר, עם הלבוש החסידי שלי, הפאות שלי לא התקצרו במילימטר, הזקן שלי לא עבר שום 'שיפוץ' חלילה, אני עובד כדי להביא פרנסה הביתה, ומקפיד שזה לא ישנה את האישיות שלי בשום דרך ובשום צורה…".
שקענו בשיחה של חברים ותיקים, ובמהלכה שמעתי ממנו כמה סיפורים שגרמו לי קצת לקנא בו…
אז לא, אני לא מתגדר במלאכתו ולא הולך לפתוח חנות כנראה, אבל את הסיפורים ששמעתי ממנו כדאי לספר לציבור כדי שכולנו נתחזק ביחד, כל אחד במקום שבו הוא נמצא ובניסיונות שאיתם הוא מתמודד…
ברכה שטופת דמע
"אני קיבלתי על עצמי בקבלה גמורה ומוחלטת, אני לא עושה שום דבר כדי למצוא חן בעיני אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות", הוא מספר, "בנאדם צריך להיות לבוש בצורה מכובדת, נקי ומסודר, אבל לא בגלל שעכשיו יש לי פגישה בתל אביב, אני צריך להתלבש בצורה טובה יותר ממה שהייתי מתלבש לפני פגישה עם איש עסקים בבני ברק.
"זה לא היה קל. אתה נכנס לבניין משרדים בתל אביב עם כובע וחליפה ארוכה, עם ציצית צמר מתנפנפת, מרגיש זר ומנוכר, אבל מתרגלים… גם אני התרגלתי מהר מאוד. בפגישות שבהן היו גם מקרים שלא צריך להרים את העיניים ולהסתכל, שמרתי על העיניים שלי מכל משמר. מי שלא מתאים לו, לא חייב לעשות איתי עסקים!
"כל פעם, לפני שאני יוצא לפגישה כזאת, אני מכין את עצמי, אני מזכיר לעצמי שאני שווה הרבה יותר, שאני הצודק, אני הנורמלי, והם המשונים. הם אלו שצריכים להתבייש, לא אני. מי שלא שומר שבת, צריך להרגיש בושה עזה, מי שלא מתלבש כראוי ליהודי, מי שאין לו ציצית בבגדו ושלא הניח הבוקר תפילין – שיתבייש הוא! אני לא אתבייש מפניו, גם אם הם יהיו אלף אנשים ואני רק אחד.
"וראה זה פלא, לא רק שזה לא פגע בעסקים שלי, אלא שגם גם הוסיף אמינות, ויש לא מעט אנשים שאוהבים לעשות איתי עסקים ומוכנים להתגמש במחיר וכדו', רק בגלל שראו אותי יושב בפגישה במשך שעה שלמה, בלי להרים את העיניים.
"החנות עצמה נמצאת במקום חרדי, כך שלא היתה לי בעיה גדולה, אבל יום אחד פתחו בסמוך לחנות תחנת מוניות, ונהגי מוניות רבים החלו לפקוד את החנות שלי.
"החלטתי שאני לא אפספס הזדמנות בניסיון לקרב אותם. נכון שלפעמים הם יכולים לצחוק, לגחך, לזלזל, אבל אני הרי לא מתבייש מהם, נכון? אז למה לא לנסות? אני לא מנסה להפוך אותם לחרדים, מספיק לי לגרום להם לברך לפני שמכניסים דבר מה לפה, להניח תפילין, להימנע מלעשן בשבת, כל מה שאני מצליח להשיג, כולו רווח.
"כל פעם שהם קנו משהו לאכול, הייתי מבקש מהם לברך לפני שאוכלים. חלק מהם הסכימו בלי בעיה. למה לא? יש לי כיפות מיוחדות לשם כך, הם שמים כיפה על הראש מברכים 'שהכל' או 'מזונות' ואוכלים. רובם מסורתיים ממילא, כך שזה לא כזה מסובך.
"אבל היה נהג מונית אחד שממש היה 'אנטי'. כל פעם שביקשתי ממנו לברך הוא היה מסרב בתוקף.
"פעם אחת הוא בא לקנות קופסת סיגריות ו'טילון'. הוא ביקש ממני שאנקוב מחיר כמה עליו לשלם, ואמרתי לו 27 שקל.
"הוא הסתכל עלי בחוסר הבנה, למה 27 שקלים? הרי הסיגריות לבד עולות 27 שקלים, הטילון עולה עוד עשרה שקלים, ביחד זה יוצא 37 שקלים…
"אמרתי לו, ידידי, אני אמנם לא למדתי 'לימודי ליבה' אבל אני יודע לעשות חשבון… אמרתי לך שאתה משלם 27 שקלים!
"הוא נעלב: 'מה זאת אומרת? אני לא רוצה מתנות, אני רוצה לשלם על מה שאני קונה!'.
"אמרתי לו שאת הטילון אני נותן לו בחינם… למה? כי אני לא רוצה ליהנות מהכסף שהרווחתי עבור מאכל שמכרתי ליהודי שאכל אותו בלי ברכה. אני מעדיף להפסיד עשרה שקלים מאשר להרוויח כסף לא כשר.
"הוא היה המום. 'עד כדי כך זה כואב לך שאני לא מברך?', הוא שאל, 'אם כך אני מוכן לברך. תביא לי כיפה…'.
"נתתי לו כיפה, הוא הניח אותה על ראשו ביד רועדת ופרץ בבכי! את הברכה הוא אמר בקול משתנק, ולאחר מכן אמר לי: 'כשהייתי בחור צעיר אמא שלי חזרה בתשובה. מאז היא ניסתה במשך שנים לשכנע אותי לברך על האוכל. אף פעם לא הסכמתי! אתה עכשיו הצלחת לחנך אותי יותר מהחינוך שקיבלתי מההורים שלי כל ימי חיי!'…
"כעבור תקופה סיפר לי אותו נהג, שמאז אותה הפעם, הוא מברך על כל מאכל שהוא מכניס לפה וכמוהו עושים גם רעייתו וילדיו".
'ערבי' המניח תפילין
עוד שמעתי מאלחנן הצדיק: "אחד הנהגים היה בעל מראה מיוחד, שתהיתי כל פעם שהוא קנה אצלי אם הוא יהודי, אבל לא נעים לשאול כזאת שאלה כי אם הוא יהודי הוא ייעלב עד עמקי נשמתו מעצם השאלה… מצד שני, מה יש לי לבקש ממי שאינו יהודי שיברך על האוכל? לכן שתקתי ולא אמרתי לו דבר.
"פעם אחת הוא ביקש לקנות סנדוויץ'. היו שם לחמניה עם טונה, לחמניה עם סלט ירקות וכדו'.
"הוא שאל מה יש בכל דבר, ואני החלטתי לעשות לו תרגיל, שיברר אחת ולתמיד אם הוא יהודי או לא.
"הלחמניה הזאת היא 'המוציא' וזאת 'מזונות'", אמרתי לו, והוא מיד נדלק: "למה? מה ההבדל? שתיהן נראות לי 'המוציא'…". הוא התחיל לשאול שאלות, אבל לי כבר היתה תשובה לשאלה הגדולה שהציקה לי…
"הסברתי לו שהלחמניה הזאת נילושה במי פירות וזאת לא… אבל מאחר וכבר ידעתי שהוא יהודי. הצעתי לו לברך, והוא הסכים. בירך ודמע מהתרגשות. הוא אמר לי שמאז שהיה ילד בן עשר בערך, הוא לא בירך על האוכל… ושהחזרתי אותו לימי הילדות שלו…
"אמרתי לאותו נהג, 'נו… אם אתה כבר מברך, למה שלא תניח גם תפילין? הנה יש לי פה תפילין, הרבה נהגים מניחים מדי פעם, אתה יכול לנסות גם'…
"הנהג נבוך והסביר לי שהוא לא יודע להניח, כי הוא הניח תפילין רק בבר המצווה שלו ומאז לא חזר על כך שוב.
"כמובן שעזרתי לו להניח, אני כבר מכיר את כל המנהגים והשיטות של העדות השונות. הוא התעטף בטלית והניח את התפילין, וכשהיה עטור בטלית ותפילין, הוא מאוד התרגש ולאחר מכן החליט להצטלם ככה, כדי שיוכל להראות לאשתו ולחברים…
"למחרת שוב הגיע הנהג וניגש ישר לעניין: איפה הטלית והתפילין? אני רוצה להניח שוב!".
"אני לא שאלתי שאלות, יהודי רוצה להניח תפילין, ברוך הוא וברוך שמו! אני לא חוקר מה קרה, אבל הוא סיפר לי מעצמו…
"אשתי ראתה את התמונה ופשוט השתגעה מהתרגשות", הוא אומר, "היא אמרה לי שזה מאוד מתאים לי ושאני נראה כמו מלאך עם התפילין, אני מזכיר לה את אבא שלה… בקיצור, היא ממש מבקשת שאני אניח שוב, אז אני מניח, גם לי זה עשה טוב על הלב, אז למה לא? כולם מרוויחים!
"מאז הוא חזר פעמים רבות", מספר אלחנן חברי, "עד שבהמשך קנה לעצמו זוג תפילין משלו, וכן טלית חדשה, וכל בוקר הוא מניח תפילין ואומר קריאת שמע לפני שהוא יוצא לעבודה. הוא סיפר לי שבשבתות הוא הולך גם לבית הכנסת, כי הוא מרגיש שחסר לו קדושה בשבת כשלא מניחים תפילין, הוא חייב להשלים את החסר עם משהו של קדושה, אז הוא הולך לבית הכנסת שומע קריאת התורה, מתפלל, עונה 'אמן' על הקדישים, וממלא את הנשמה שלו ליום נוסף של רוחניות".
ר' אלחנן ידידי סיפר עוד סיפורים רבים, את חלקם אולי אספר כאן בהמשך, אבל המסר החשוב שאני רוצה לקחת מהסיפור הזה הוא, שכל אדם שאינו חוסם את עצמו במודע ובכוונת מכוון להשפעה זרה, נתון לחסדיה של ההשפעה הזרה.
הסיבה שאלחנן לא הושפע, זה בגלל שהוא בנה סביבו חומות של ברזל. הוא מקפיד שלא להשתנות בשום אופן, הוא לא מוכן אפילו לתת עוד 'סיבוב' לפאות שלו שיהיו מסולסלות יותר יפה, כדי למצוא חן בעיניו של אדם שאינו שומר תורה ומצוות, יותר ממה שהיה רוצה למצוא חן בעיניו של סוכן בני ברקי, דווקא בגלל זה לא רק שהוא לא הושפע, אלא שהוא גם התחיל עם הזמן להשפיע החוצה, להרים אחרים למצב שלו, במקום להוריד את עצמו אליהם.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", רבותי, כשיוצאים מאזור הנוחות שלנו, מהקרייה או השכונה החרדית והולכים למקום אחר, צריכים לזכור מה עושים כשבאים למצרים. אנחנו לוקחים איתנו את השם שלנו, את הלבוש שלנו, את השפה שלנו, והולכים בקומה זקופה ובגרון נטוי. איש לא יגרום לנו לנסות להתחנף או למצוא חן בעיניהם.
בלי "דוד שלי שירת בצבא", בלי "תראה כמה החרדים מתנדבים בהצלה ובזק"א….". אין צורך להגיע לכל ההצטדקויות האלו.
אני למדתי בישיבה כי זה התפקיד של יהודי עלי אדמות. ומי שמעקם את האף, שיהיה לו אף עקום!
נהננו.
תודה רבה