"ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני" (לז, יג)
הפסוק הזה מעלה מספר תמיהות:
א. מדוע יעקב שולח את בניו לרעות את הצאן בשכם? הרי היה זה לאחר ששמעון ולוי הרגו את אנשי העיר ובעקבות כך רצו יושבי הארץ להשמיד את בית יעקב. אם כן זו סכנת נפשות להיכנס לשם! כשם שבימינו לא שולחים ילד לתוך עזה, כך אין להכנס למקום שכזה, ובוודאי לא במטרה לרעות שם את הצאן!
ב. כיצד יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו, הרי הוא יודע היטב שהם שונאים אותו ואף לא טורחים להסתיר זאת. כפי שפירש רש"י על הפסוק (בראשית לז, ד) "ולא יכלו דברו לשלום – מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דיברו אחת בפה ואחת בלב". אם לעשו הוא שלח מלאכים של ממש, יש ביכולתו לשלוח מלאך, או על כל פנים עבדים, אל בניו שבשכם בכדי לראות בשלומם. מדוע הוא מכניס את יוסף לסכנה?
ג. כאשר יוסף בא לשכם ואינו מוצא את אחיו, הוא שאל את המלאך גבריאל שנגלה אליו בדמות איש היכן אחיו, והמלאך משיב לו (לז, יז): "נסעו מזה" – הסיעו עצמן מן האחווה, "כי שמעתי אומרים נלכה דותינה" – "לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם" (רש"י). מדוע הוא ממשיך ללכת לכיוון אחיו, גם לאחר שהוא שומע מהמלאך על תכניותיהם? עליו לתפוס את הרגליים ולחזור אל בית אביו במהירות האפשרית!
ברצוני לומר מהלך מיוחד מאוד, המשולב מדבריהם של ה"שם משמואל" ושל הנצי"ב שאף הוא כותב חלק מהדברים ברמז.
*
בנביא (מלכים א, ב) מסופר, שכאשר רצה שלמה המלך להרוג את אחיו אדוניהו לאחר שמרד בו, הוא לא עשה זאת בעצמו, אלא שלח את בניהו הכהן, ראש הסנהדרין, להרגו.
לכאורה, מדוע הוא ביקש זאת מבניהו, האם לא היה די בשוטר מן השורה שיעשה את המלאכה?
בספר "משבצות זהב" מובא על כך יסוד עצום מבעל ה"שם משמואל":
כאשר נוהגים עם אדם במדת הדין, יש צורך בשמירה יתרה שזה לא ייעשה מתוך נקמה ושנאה, שאם לא כן גורם הדבר להמשכת מדת הדין בעולם. שלמה המלך ידע שאם יהרוג את אדוניהו בעצמו, הוא עלול למשוך את מדת הדין עליו ועל כל ישראל, לפיכך בחר בבניהו, שהיה צדיק וחסיד, ויעשה זאת לשם שמים בלבד.
כאשר יעקב אבינו ראה שהשבטים מתנהגים עם יוסף במדת הדין, הוא חשש שהדבר יביא לכך שהקב"ה יתנהג גם עימו במדת הדין. ברגע שההנהגה תהיה כך, הוא ייתבע על כך שלא כיבד את הוריו במשך עשרים ושתים השנים בהן היה אצל לבן. אמנם אמת שהיה אנוס, שהרי ברח מעשו שביקש להרגו, אך כאשר ההנהגה היא במידת הדין לא מתקבלים תירוצים. שהרי בסופו של דבר הוא לא כיבד אותם בכל התקופה הזו, ובנוסף הוא ייתבע גם על כך שנשא שתי אחיות. הוא ידע שילדיו נמצאים בסכנה, כיון שכשם שהוא לא כיבד את אביו כך אף הם לא יכבדו אותו, והם ייתבעו על כך במלא חומרת הדין.
יעקב חשב כיצד אפשר להמתיק את מידת הדין שלא תהיה על המשפחה, ואז החליט לשלוח את יוסף אל אחיו על אף שהם שונאים אותו, במטרה שהוא יראה להם שהוא מוכן למסור את נפשו בכדי לראות בשלומם. מה שיגרום להתעוררות של מדת הרחמים על כל המשפחה, ובהמשך יביא גם לפיוס בין יוסף לאחיו.
כשיוסף שומע מהמלאך שאחיו הלכו לחפש דרכים כיצד להמיתו, הוא אינו נרתע וממשיך ללכת אליהם, כיון שכל מטרת שליחותו היתה ללכת במסירות נפש אל אחיו, על אף תכניותיהם לגביו.
היה זה ניסיון אדיר שהראה על גדלותו של יוסף. הוא יודע היטב שאחיו שונאים אותו ומבקשים להמיתו, ובכל אופן כאשר אביו שולח אותו לשליחות המסוכנת לראות שלומם הוא אינו מהסס לרגע ואומר "הנני", אבא ציוה – אני עושה.
*
רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מביא סיפור מדהים שסיפר ניצול שואה:
כאשר הגיעו הגרמנים לעיירה שלהם, הם נכנסו אליה עם כלבים אימתניים ונשק שלוף, והודיעו שעל כל היהודים להתייצב בתוך שעתיים בכיכר המרכזית עם מזודה אחת בידיהם.
כאשר הגיעו אל הכיכר נערכה סלקציה, בה הופרדו האבות והבחורים מהנשים הילדים והזקנים, וכל קבוצה הובלה אל קרון נפרד ברכבת בקר שכבר המתינה על הפסים. פחד נורא שלט באוויר, שכן מטרת הסלקציה לא היתה ברורה, ובחלל נישאו בכיותיהם וצעקותיהם של האמהות והילדים מחמת הפרידה הכפויה.
באותו רגע הבחינה אימו שהמזודה נותרה בידה ובה מצוי גם זוג התפילין של בעלה.
היא פנתה לבנה הגדול שהיה בן שתים עשרה, ואמרה לו: "אבא צריך את התפילין, לך לרכבת השניה והבא לו אותם"
כל ילד היה מסרב לקבל עליו את השליחות, משום שבחוץ מסתובבים הנאצים הארורים עם נשק שלוף וכלבי טרף הנובחים בזעם, ומוכנים לשסע את קרבנותיהם לגזרים. ובכלל, מנין לו שימצא את אביו בכל הכאוס השורר בקרון השני?
אך הילד הנהן בראשו ואמר: "הנני, אני הולך להביא לאבא את התפילין".
הוא לקח את התפילין בידו ורץ אל הקרון השני. הגרמנים ראו אותו אך הקב"ה סימא את עיניהם והם לא נגעו בו לרעה. הוא הגיע אל אביו המופתע והושיט לו את התפילין, אך כשביקש לחזור אל אימו, נסגרו דלתות הקרון והוא נותר עם אביו.
ההמשך היה שאימו וכל אחיו נשלחו לתאי הגזים, ואלו הוא ואביו שרדו את השאה. מה הציל אותו? מצות כיבוד אב שעשה בציווי אמו כאשר הביא לאביו את התפילין ללא כל שאלות. "למען יאריכון ימיך" – זכות המצוה עמדה לו והצילה אותו מהתופת .
זו היתה גם גדלותו של יוסף. הוא ידע שאחיו שונאים אותו, אך למרות זאת החליט להתחזק בכיבוד אב במסירות נפש, מפני שידע שזהו הפגם של אביו, ועל ידי כך חפץ לעורר סנגוריה על בית אביו.
מסיבה זו, כאשר שמע יעקב שיוסף נטרף על ידי חיה רעה, הוא מיאן להתנחם, שהלא כל שליחותו של יוסף היתה כדי לעורר את מידת הרחמים, ומדוע לא הועיל לו הדבר?
אלא שהאמת היתה שמידת הרחמים אכן היתה בתמונה, והיא שגלגלה שיוסף יירד למצרים בכדי להכין את התשתית לגלות מצרים. כמו שאמר יוסף לאחיו כאשר התגלה אליהם: "כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם" (לקמן מה, ה).
באותה צורה שהאדם נוהג עם סביבתו נוהגים משמים עימו. יעקב ידע שמידת הדין השוררת בביתו מחמת שנאת האחים ליוסף עלולה להביא צרות, על כן שלח את יוסף אל אחיו בכדי להרבות אחווה ושלום במסירות נפש. יעקב לא שלח לשם כך מלאכים או עבדים, כי רק פעולה של עשיית שלום במסירות נפש יכולה להפוך את מידת הדין למידת הרחמים.
כך אנו מוצאים גם בנר חנוכה. מקום הדלקתו הוא בצד שמאל של הפתח, שבו אין מזוזה – כנגד פושעי ישראל הריקנים ממצוות. גובה החנוכיה הוא למטה מעשרה טפחים – לרמוז שהחנוכיה נמצאת במקום ארצי ונמוך ודווקא בו היא מאירה. בנוסף ניתן להדליק אותה גם בשמן טמא, לרמוז שמצווה זו מאירה לכל ישראל בכל דרגה בה הם מצויים.
(רבי גאל אלקריף שליט"א – דורש טוב בראשית)