"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (מה, כז)
הפשט הפשוט, כפי שמביא רש"י במקום הוא, שכאשר סיפרו ליעקב "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", הוא לא האמין להם. כי מבחינתו של יעקב אבינו, אם יוסף לא נשאר בצדקתו אין זה נחשב שהוא חי. רק כאשר ראה את העגלות ששלח לו, היה בזה רמז לסוגיה האחרונה שהם למדו קודם מכירתו של יוסף – סוגיית 'עגלה ערופה'. או אז הבין כי יוסף נשאר בצדקתו ולכן – "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם".
אבל רצוני לומר כאן ווארט נפלא מאוד, ששמעתי מיהודי שהגיע מאירופה.
הוא סיפר כי לפני עשרות שנים, קודם המלחמה, היה יהודי פולני, שאחד מילדיו סטה מן הדרך והלך ללמוד 'השכלה' באוניברסיטה של ברלין.
בתחילה הוא עוד שמר קצת על היהדות, אבל לאט לאט נעלם הזקן, נעלמו הפאות, הכיפה נפלה מהראש ובמקומה צמחה רעמת שער, כמנהג הברלינאים.
עם זאת, הוא עדיין רצה לשמור על קשר עם אביו, והחליט כי פעם בשנה, בתקופת החופש, ייסע לבקר את אביו. אבל כיצד יגיע לאבא בצורה כזאת? הרי האבא יתעלף על המקום, ולא יכניס אותו הביתה. לכן חודש לפני נסיעתו לאביו, הוא גידל קצת זקן, קצת פאות, חבש כיפה על ראשו וכך הגיע לפולין, אל בית האבא. שם הוא סיפר כיצד הוא שומר על האידישקייט, מתפלל וקצת לומד, והאבא רווה נחת.
כך חלפה שנה ועוד שנה. הבן התחתן, היו לו ילדים, אבל תמיד הוא הגיע לבדו לבקר את ההורים. לאחר מספר שנים התעוררו ספקות בלבו של האבא, ובעיקר היתה לו תמיהה מדוע הבן לא מזמין אותו לבקר אצלו בברלין. הוא החליט להגיע לשם בלי לספר לבנו, ואכן יום אחד הוא הגיע לברלין ודפק על הדלת של הבן. כאשר נפתחה הדלת והוא ראה כיצד נראים שם כולם – נפל והתעלף…
זה מה שכתוב כאן בפסוק. כאשר סיפרו ליעקב שיוסף חי, ואף במצרים שומר הוא על צדקותו – זה עדיין לא שכנע את יעקב אבינו. כי הרי יוסף יכול לספר על עצמו שהוא צדיק, להישאר במצרים כמשנה למלך ולשלוח מכתבים הביתה לאביו ושם לתאר כיצד הוא שומר על האידישקייט. רק כאשר ראה שיוסף שלח לו עגלות כדי שירד למצרים, או אז השתכנע שאכן יוסף נשאר בצדקותו. אם הוא מוכן שאביו יבוא אליו הביתה ויהיה לידו, זו הוכחה שאכן הוא מתנהג כראוי…
*
כיצד באמת זכה יוסף למלכות אמיתית כזאת, בתוך כל טומאת מצרים? איך הוא נשאר בתומתו, גם כאשר הפך למשנה למלך?
הנה נקודה קטנה שאמר רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל, שכל מילה שלו היתה עולם ומלואו:
נאמר בפסוק, כי אותם ישמעאלים שהורידוהו למצרים, "גְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט". אומר רש"י: "למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע".
שואלים כולם, וכי זה מה שעניין את יוסף בעת שהורידו אותו למצרים, שבמקום ריח של נפט יש ריח של בשמים? והרי כל אחד יעדיף את הריח הרע של הנפט, על פני הריח הרע של הישמעאלים…
אמר רבי מרדכי: משל למה הדבר דומה? ילד קטן צריך לעבור ניתוח קשה. אתם יודעים כיצד זה הולך. לילה קודם לכן באים כל הדודים והדודות, מביאים לו מתנות, מחבקים ומנשקים אותו, סוף כל סוף למחרת הוא עומד לעבור ניתוח. בבוקר הוא נפרד מהאחים ומהאחיות ונוסע עם הוריו לבית החולים. האבא והאמא מלווים אותו עד לחדר הניתוח, שם יוצא לקראתו רופא חמור סבר ואומר להורים להישאר בחוץ. הילד פורץ בבכי, גם ההורים, וכך לבדו הוא נכנס לחדר ניתוח, בלי דודים ודודות, בלי אחים ואחיות, בלי אבא ואמא. מסביבו רופאים לבושי לבן, מכשירים מוזרים, סכינים מאיימות, נורא ואיום.
הילד בוכה ואי אפשר להרגיע אותו. משכיבים אותו על שולחן הניתוחים, הילד כולו רועד ובוכה, הרופא מגיע כדי להרדים אותו, והנה הוא רואה את הילד מחייך. הוא שואל את הילד מה פשר החיוך, ואז מצביע הילד על חלון עגול קטן בנמצא מעל חדר הניתוחים, ומבעד לחלון נשקפת דמותה של אמו, מביטה על בנה האהוב. עכשיו הכל קל יותר, אם אמא מסתכלת, אין כבר מה לפחד.
אומר רבי מרדכי: יוסף נשאר לבדו, בלי אחים, בלי אבא, מסביבו 'סכינים', אבל כאשר הוא רואה כי אותם ישמעאלים, שבדרך כלל נושאים דברים שריחם רע, הפעם נושאים בשמים – זה מראה לו שהקב"ה נמצא שם. אם הקב"ה אתו, אין לו כבר מה לחשוש.
זה מה שהחזיק את יוסף כל אותה תקופה. התחושה שהוא לא לבד. 'דמות דיוקנו של אביו' נראית לו. הקב"ה מלווה אותו לכל אורך הדרך, ולכן הוא יכול להישאר בצדקותו.
סיפר לי יהודי חשוב שהיה בישיבת מיר בתקופת המלחמה בעת שהיא היתה בשנחאי, ולאחר מכן הוא היה רב באורוגוואי. ראש הישיבה דאז, רבי אליעזר יהודה פינקל, פגש אותו פעם ושאל אותו כיצד יהודי שלמד במיר, יכול לגור במקום כמו אורוגוואי, שהוא רחוק כל כך מיהדות. אמר לו אותו יהודי: "אומר לרב את האמת. אני רואה כל הזמן לנגד עיני את הישיבה. כאן אני רואה את ראש הישיבה וכאן את רבי יחזקאל לווינשטיין המשגיח. אלו התמונות שעוברות לנגד עיני, מעולם לא ראיתי את אורוגוואי!" תשובה נפלאה, ורבי אליעזר יהודה נהנה ממנה מאוד.
זה היה עולם המושגים של יוסף. הוא לא נפרד לרגע מיעקב, ולא מהלימוד אתו. הוא חי עם הקב"ה כל הזמן, ולא פלא שיכול היה להישאר יוסף הצדיק.
סיפר לי יהודי שלמד בילדותו בראדין, אצל ה"חפץ חיים" זצ"ל, עם רבי נפתלי טרופ ורבי משה לנדינסקי זצ"ל. הוריו נסעו לארצות הברית והוא נותר לבדו בראדין. הוא היה ילד צעיר והיה קשה לו מאוד להישאר לבדו. ל"חפץ חיים", שהיה כבר זקן מופלג, נודע הדבר, והוא קרא לו אליו ואמר לו: "פסח'קה, נכון שקשה לך להיות לבד?" והבחור הצעיר, בלי להרגיש, מתחיל להזיל דמעות ואומר: "כן, רבי, כן". וה"חפץ חיים" ממשיך: "פסח'קה, פסח'קה, אבא ואמא הלכו, גם האחים והאחיות, ואתה נשארת לבד בישיבה, בוודאי זה קשה ואתה עצוב כל כך". והלה משיב: "כן רבי, אבל נפשי חשקה ללמוד תורה".
לפתע אחז ה"חפץ חיים" בידו ואמר לו: "פסח'קה, חשוב נא לרגע, וכי יהודי נמצא פעם לבד? הרי הקב"ה נמצא אתו כל הזמן. 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה'. איך יהודי מסוגל להרגיש שהוא לבד? הקב"ה צועד עמו ומלווה אותו כל העת, וכאשר יהודי נאמן לקב"ה, הוא רואה כיצד השי"ת נמצא לידו ולעולם אינו מרגיש בודד".
(רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א – נאה דורש)