הגאון ר' נחום ברנשטיין שליט"א נכנס למרן רשכבה"ג רבינו בעל איילת השחר זיע"א יחד עם תלמידו, בעל תשובה.
'היהודי שלפנינו עשה כברת דרך ארוכה מהחינוך שקיבל עד היום – כשהוא זוכה לעמול בתורה ולהתעלות במצוות וביראת שמים, ועדיין יש מצוה אחת שהוא לא מסוגל לעמוד בה, הוא נכשל בה פעם אחר פעם…'
'אכן כן', פרץ בעל התשובה בבכי מר, 'עשיתי כל שיכולתי, אני מתמסר לעמל התורה בכל כוחי וברוך השם מצליח לקיים את רוב המצוות. רק במצוה הזו אינני מצליח להתגבר, שוב ושוב אני נכשל והיצר מסיט אותי מדרכי, שוב ושוב לבי מתרסק ואינני מחזיק מעמד. ילמדני רבינו מה לעשות, כיצד להתמודד', ביקש בבכי תמרורים…
לפתע התרומם רבינו הגראי"ל מלוא קומתו, לחץ את ידו של בעל התשובה בחום, חיבקו ונישקו פעם אחר פעם. רבינו זצוק"ל ממש התרגש. הוא המשיך להרעיף עליו טללי חום ואהבה ואמר לו: "כמה שאני מקנא בך, כמה שאני מקנא בך… כמה זכויות אתה צובר בכל פעם שאתה כן מתגבר, כמה שכר נצחי מחכה לך… אני מקנא בך!".
רבינו ראש הישיבה זצוק"ל לא נרגע, הוסיף ולחץ את ידו באהבה אין קץ: 'אתה צדיק נפלא, צדיק נדיר. מתקשה כל כך להתמודד, ובכל זאת מתאמץ, בכל זאת ממשיך לנסות, בכל זאת ממשיך להיאבק. בורא עולם גאה באנשים כמוך, אני מלא קנאה בך!'
לבסוף, לחץ שוב ראש הישיבה את ידו של האיש, וביקש ממנו לשוב ולהיכנס אליו לאחר תקופת מה, כי רצונו לפגוש שוב בגיבור הרוח הגדול…
לאחר מספר חודשים שב הגר"נ ברנשטיין עם אותו יהודי ונכנסו לראש הישיבה, שקיבלם בחום וזכר היטב את הפגישה הקודמת. רבינו זצוק"ל התעניין בשלומו ואיך נמשכת ההתמודדות, והיה מאושר לשמוע שנרשם שיפור משמעותי, אותו יהודי כבר מתמודד הרבה פחות, אם כי הוא עדיין נכשל מעת לעת…
ושוב נשנה המחזה המרגש, המרטיט והמרגש כל כך. ראש הישיבה קם מכסאו, מחבק ומנשק אותו בחום ואהבה ללא גבול. 'אשריך מה טוב חלקך!' – שיבח אותו ראש הישיבה, 'אני מאושר שאני זוכה לפגוש אדם כמוך! אתה מצליח להתגבר, נלחם כמו אריה, אני גאה בך!' – שב רבינו זיע"א וקרא בהתרגשות, לחץ את ידו בחום ומזמינו לבקר שוב.
בפעם השלישית שנכנס, בישר אותו יהודי כי התעלה לחלוטין, הוא עומד איתן בדעתו ובכל מצוות דתו. הפעם אי אפשר היה להכיל את המחזה, ראש הישיבה קם מכסאו ונשקו על מצחו, 'אתה לא יהודי קדוש, אתה קודש הקדשים ממש!' – קרא לעברו ראש הישיבה בהתרגשות אין קץ, 'אין מילים לתאר, אין מילים ממש!'…
***
…לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
מדוע המלאך משנה את שמו של יעקב לישראל, על שם 'כי שרית'. היה לו לקרוא לו שם חדש על שם 'ותוכל', על כך שהצליח לנצח את שרו של עשו. הלא כן?
מכאן, מובא בספה"ק, (ראו בספר 'באשר הוא שם' בהרחבה) למדנו לימוד גדול ועצום. עיקר שבחו של יהודי הוא ב'כי שרית'. האם האדם עמד בקשרי מלחמה נגד יצרו וטבעו. לא במבחן התוצאה, לא ב'ותוכל'. הנצחון הוא רק תוצאה. אך הקב"ה מסתכל רק על העמל והיגיעה. עצם מלחמתו של האדם עם יצרו, מידותיו ותאוותיו, זה מה שחשוב בעיני השם יתברך.
על הפסוק "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם" אומרים חז"ל שהיה החכם יותר מכל קודמיו גם יחד. ומה שלמה המלך מגלה לנו? "אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (קהלת ב, ט), דורשים רבותינו הקדושים במדרש (קה"ר ב, ט ועוד מקומות)- "תורה שלמדתי באף היא זו שעמדה לי".
לא השכל והכשרונות עצמם, אלא הקשיים, העמידה האיתנה בנסיונות. עסק התורה בשעות קשות, היא שעמדה לו.
כל צורב ותופס ישיבה קרא בעצמו, או לפחות שמע, על מכתבו הכה – מגדיר ומיוחד, של מרן בעל ה'פחד יצחק' הגר"י הוטנר זצוק"ל, העוסק בנקודה זו עצמה. המכתב הארוך הודפס ב'פחד יצחק', והנה כמה קטעים מתוכו:
"רָעָה חוֹלָה הִיא אֶצְלֵנוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר מִתְעַסְּקִים אָנוּ בצִדְדֵי הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל גדולינו, הִנְנוּ מְטַפְּלִים בְּסִכּוּם הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַעֲלָתָם. מְסַפְּרִים אָנוּ עַל דַּרְכֵי הַשְּׁלֵמוֹת שֶׁלָּהֶם, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְדַלְּגִים עַל הַמַּאֲבָק הַפְּנִימִי שֶׁהִתְחוֹלֵל בְּנַפְשָׁם. הָרוֹשֵׁם שֶׁלְּךָ עַל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מִתְקַבֵּל כְּאִלּוּ יָצְאוּ מִתַּחַת יַד הַיּוֹצֵר בְּקוֹמָתָם וּבְצִבְיוֹנָם. הַכֹּל מְשׂוֹחֲחִים, מִתְפַּעֲלִים וּמְרִימִים עַל נֵס אֶת טָהֳרַת הַלָּשׁוֹן שֶׁל בַּעַל הֶחָפֵץ חַיִּים זצ"ל, אֲבָל מִי יוֹדֵעַ מִן כָּל הַמִּלְחָמוֹת, הַמַּאֲבָקִים, הַמִּכְשׁוֹלִים, הַנְּפִילוֹת וְהַנְּסִיגוֹת לְאָחוֹר שֶׁמָּצָא הֶחָפֵץ חַיִּים בְּדֶרֶךְ הַמִּלְחָמָה שֶׁלּוֹ עִם יִצְרוֹ הָרַע – מָשָׁל אֶחָד מִנִּי אֶלֶף. וְדַי לְנָבוֹן שֶׁכְּמוֹתְךָ לָדוּן מִן הַפְּרָט אֶל הַכְּלָל.
"הַתּוֹצָאָה מִזֶּה הִיא כְּשֶׁנַּעַר בַּעַל רוּחַ, בַּעַל שְׁאִיפָה, בַּעַל תְּסִיסָה מוֹצֵא בְּעַצְמוֹ מִכְשׁוֹלִים, נְפִילוֹת, יְרִידוֹת, הֲרֵי הוּא דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּבִלְתִּי "שָׁתוּל בְּבֵית הַשֵּׁם". שֶׁלְּפִי הַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁל נַעַר זֶה, לִהְיוֹת שָׁתוּל בְּבֵית הַשֵּׁם, פֵּרוּשׁוֹ הוּא לָשֶׁבֶת בְּשַׁלְוַת נֶפֶשׁ עַל נְאוֹת דֶּשֶׁא שֶׁל מֵי מְנוּחוֹת וְלֵהָנוֹת מִיִּצְרוֹ הַטּוֹב, כְּדֶרֶךְ שֶׁצַּדִּיקִים נֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה שֶׁעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם בִּמְסִבַּת גַּן עֵדֶן, וּלְאִידָךְ גִּיסָא, לֹא לִהְיוֹת מְרֻגָּז מִסַּעֲרַת הַיֵּצֶר עַל דֶּרֶךְ הַכָּתוּב שֶׁל "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי".
אֲבָל דַּע לְךָ, חֲבִיבִי, שֶׁשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתְךָ הוּא לֹא הַשַּׁלְוָה שֶׁל הַיֵּצֶר הַטּוֹב, אֶלָּא דַּוְקָא מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הַטּוֹב. וּמִכְתָּבְךָ הַיָּקָר וְהַנִּלְבָּב מֵעִיד כְּמֵאָה עֵדִים כִּי אָכֵן לוֹחֵם נֶאֱמָן אַתָּה בְּצִבְאוֹתָיו שֶׁל הַיֵּצֶר הַטּוֹב. בְּאַנְגְּלִית אוֹמְרִים "הַפְסֵד קְרָב, וּתְנַצַּח בַּמִּלְחָמָה". בְּוַדַּאי שֶׁהִנְּךָ נִכְשַׁל וְעוֹמֵד לִהְיוֹת נִכְשַׁל (אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם פְּתִיחַת פֶּה לְשָׂטָן), וּבְכַמָּה מַעֲרָכוֹת תִּפֹּל שָׁדוּד. אֲבָל אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ שֶׁלְּאַחַר הֶפְסֵד כָּל מַעֲרָכוֹת תֵּצֵא מִן הַמִּלְחָמָה כְּשֶׁזֵּר עַל רֹאשְׁךָ, וְהַטֶּרֶף הַחַד מְפַרְפֵּר בֵּין שִׁנְּךָ. הֶחָכָם מִכָּל אָדָם אוֹמֵר "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וְקָם", וְהַטִּפְּשִׁים חוֹשְׁבִים כִּי כַּוָּנָתוֹ בְּדֶרֶךְ רְבוּתָא: אַף עַל פִּי שֶׁשֶּׁבַע יִפֹּל צַדִּיק, מִכָּל מָקוֹם הוּא קָם. אֲבָל הַחֲכָמִים יוֹדְעִים הֵיטֵב שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא שֶׁמַּהוּת הַקִּימָה שֶׁל הַצַּדִּיק הִיא הַ"שֶׁבַע הַנְּפִילוֹת" שֶׁלּוֹ"…
***
הרה"ג רבי גואל אלקריף מספר בספר 'דורש טוב' את הסיפור הבא, ששמע בעצמו מבעל החנות:
לחנות התכשיטים נכנסה ילדה כבת 10. "אני מחפשת שרשרת מזהב, עם הרבה יהלומים", תיארה הילדה. היא בחרה שרשרת זהב יוקרתית ויקרה.
"אני צריכה לקנות שרשרת מתנה לאחותי בת ה-18. מאז שאמא ואבא נפטרו היא כמו אבא ואמא בשבילנו. היא מחזיקה לנו את הבית ודואגת לנו מאד".
"חסכנו כסף, כל האחים והאחיות, לקנות לה מתנה. כבר יותר משנה אנו חוסכים כל שקל שאנו מקבלים, כל 10 אגורות. לא קנינו כלום כבר יותר משנה, לא סוכריות בקיוסק ולא צעצוע ב'הכל בשקל', כי אנחנו חוסכים את הכסף לקנות לה מתנה. איזו שרשרת מפוארת, כמו שמגיע לה. עכשיו יש לנו כבר כסף, אז באתי לקנות לה מתנה!".
הילדה שלפה ארנק והוציאה מתוכו מטבעות. פחות ממאה שקלים, בעוד שהשרשרת עולה 5,000 שקלים.
"מצוין!", אמר המוכר לילדה, "יש לך מספיק כסף כדי לקנות את השרשרת. אעטפנה בקופסה יפה, ובינתיים תכתבי לאחותך ברכה, שנוכל להכניסה לתוך העטיפה!"
בערב הגיעה בריצה נערה נסערת והשיבה את השרשרת בהתנצלות. "אני יודעת שהשרשרת שווה אלפי שקלים, ואחותי שילמה רק כמה עשרות שקלים"…
המוכר חייך. "אחותך הקטנה שילמה לי בכל מה שהיה לה. נכון, אין השוואה בין הכמה שקלים ששילמה למחירה האמיתי של השרשרת, אך אחותך שילמה במקסימום העומד לרשותה, במעט הכסף אך ברוב המאמץ הטמון בתשלומה. חשתי חובה להתאמץ למענה, ולהעניק לה את השרשרת היקרה בתמורה למאמץ הרב שהשקיעה!", הסביר בעל החנות.
ההתאמצות, העמידה, המאבק- הוא העיקר.
(פורסם ביתד נאמן יום רביעי י"ג כסלו תשפ"ג)