בשיחה מיוחדת שהעניק ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל ל'המבשר תורני' הפעים בהתבטאות מחכימה אודות חובת לימוד התורה הקדושה, וכה אמר:
'אין דבר כזה לא מוכשר! אם מדובר ב'תורה' – כל אחד מסוגל להבין, ואם זה לא 'תורה' – אף אחד לא צריך להבין!
'ואסביר לכם על ידי סיפור לו הייתי עד בעצמי: כשביקר מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל בארץ הקודש, הוא מסר שיעור למדני לקבוצת לומדים במעונו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל. גם אנו זכינו לנכוח אז בשיעור. שיעוריו של רבי אהרן היו אומנות של ממש, הם היו עמוקים ביותר והיה צריך הרבה עמל כדי לרדת לסוף דעת דבריו.
באותו שיעור ישב מרן הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל לימים ראש ישיבת חברון בעצמו, ובמוחו העילויי הוא תפס את מהלך השיעור עוד לפני שרבי אהרן גמר. הוא הוסיף בעצמו נדבכים לפני שרבי אהרן אמר אותם וכולם היו אחוזי התפעלות.
'מספר שעות לאחר מכן הייתי בביתו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, השיחה נסובה אודות השיעור של רבי אהרן, ואחד הנוכחים סיפר על תפיסתו המהירה של רבי שמחה זיסל ברוידא בהתפעלו על כשרונו הנדיר. רבי איסר זלמן התמוגג למשמע אוזן, והתבטא באהבת התלמידים שהיתה טבועה בעצמותיו: 'אנו יודעים מה זה כשרון ותפיסה עוד מימי ליטא, אולם כמו רבי שמחה זיסל טרם ראיתי'.
אחד הנוכחים ששמע את הדברים, הביע שאלתו בקול: 'ומה אעשה אני שאין לי את הכשרונות הגדולים, איך אוכל אני להגיע להבנה עמוקה כזו?'. חייך אליו רבי איסר זלמן, ואמר לו במתינות: 'תאמר נא מיין טייער קינד (-בני יקירי), [ראש הישיבה הוסיף: כשרבי איסר זלמן אמר 'בני יקירי' הוא באמת התכוון לכך, הוא אהב כל יהודי ומידותיו היו אציליות ביותר], מהו ההבדל בין 'עילוי' למי שאינו כזה?'.
התלמיד החריש. מרן הגרא"ז ניסה לשדלו: 'תאמר נא, תאמר', אולם ההוא ציפה למוצא פיו של מרן הגרא"ז שמיהר לפרט: 'חצי שעה! זה החילוק וההבדל בין מי שהתברך בכשרונות עילויים למי שאינו כזה. מה שהעילוי משיג במהירות, יוכל מי שאינו עילוי להשיג בעוד חצי שעה של עמל ויגיעה'.
'דבריו אלו של מורי ורבי מרן הגאון רבי איסר זלמן זצוק"ל הם נר לרגלי: גם מי שלא בורך בכשרונות, לא נסגרה עליו הדלת. עם קצת עמל הוא יצליח להשיג כל הבנה, גם הקשה ביותר. והאמת, מי שאינו עילוי ישיג עוד הרבה יותר, כי הוא משקיע בלימודו גם את 'כוח העמל' שפירותיו מובטחים.
'אני יכול להעיד את מה שעיניי ראו ולא זר. כשהייתי נער צעיר, החלו פליטי השואה להגיע לארץ הקודש. חלק מהם הגיעו הישר אל ישיבת חברון בירושלים. אני זוכר שהיינו
עוקבים אחרי ה'מעריב' הראשון שלהם בישיבה. הם היו עומדים בתפילה לבוראם כשאין להם שום דבר בעולם, לא משפחה, לא מקום לינה ולא פרוסת לחם להשביע את רעבונם, ממש מחוסרי כל. והיינו יודעים: מי שמתפלל ביגיעת הלב ואחרי תפילתו המרצפות שסביבו לחות ממעיין דמעותיו – עתיד לצמוח תלמיד חכם בעל שיעור קומה. ולא אוכזבנו, כל הבחורים שראינו אותם בוכים ומתפללים בדמעות שליש צמחו לרבנים מפורסמים וראשי ישיבות. רובם לא היו בעלי כשרונות בכלל.
'מה שמלמד אותנו – לא הכשרון קובע את הצמיחה התורנית, אלא עמל התורה, השאלה והבקשה, והתפילה מרובת הדמעות, הם אלה הקובעים האם האדם יטפס להיות גדול דור או לא. מי שרוצה באמת ומשקיע את כוחותיו – זוכה וצומח לתפארה.