"הרב זוכר שהבאתי לפני שנתיים איזה חבר לשיעור והרב ניסה לשדל אותו להיכנס ולא הצליח? ברוך ה', יש לי חדשות טובות: היום הוא התקשר אלי וביקש ממני לארגן לו זוג תפילין"…

רבי יהודה יוספי שליט"א מוסר שיעור קבוע מדי יום חמישי בבית הכנסת של "יוצאי משהד" בבני ברק. יום אחד פנה אחד המשתתפים לרב יוספי וסיפר לו כי יש לו חבר, חילוני גמור, שאינו מוכן לשמוע שום דבר על יהדות. לאחר מאמצי שכנוע רבים ניאות החבר להצטרף אליו לשיעורו של הרב יוספי. "הצלחתי להביא אותו אתי לכאן, כעת הוא נמצא בתוך הרכב החונה בסמוך לבית הכנסת", סיפר לרב. "אבל הבעיה היא שיש לו רתיעה מלהיכנס לשיעור. אולי אם הרב ידבר איתו אישית הוא יראה שהרב לא 'נושך' ויסכים להשתתף בשיעור"…

יצא הרב יוספי אל אותו אדם, בירכו לשלום ופתח אתו בדברים, והזמינו בלבביות להשתתף בשיעור. אמר האיש לרב: "אינני חושב שיש טעם שאבוא לשיעור, מה כבר יכול הרב לחדש לי… איזה טעם יש לשמוע דברי תורה אם אני בכלל לא מאמין בקיומו של בורא עולם". והוסיף בהתרסה: "קודם כל תוכיח לי שיש אלוקים!"

המפגש המאולתר ליד הרכב החונה מחוץ לבית הכנסת לא איפשר גלישה להסברים ולויכוחים ארוכים ומלומדים, אך מצד שני פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן כתשובה לטענתו החזיר לו הרב יוספי בדברי המדרש שעלו לו באותו רגע במחשבתו:

אומרים חז"ל שכאשר נודע לפרעה מלך מצרים כי משה רבינו הרג את המצרי, ציווה פרעה להרוג את משה. התכונן ה'קוסטנר', התליין, להוציא את משה להורג, הניף עליו את החרב וביקש לשסף בה את צווארו. כשהנחית את החרב על צווארו של משה, נעשה הצוואר קשה כשיש, וכתוצאה מכך עפה החרב ופגעה בתליין עצמו. זו הוכחה מוחשית למה שאמרו חז"ל שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

פנה הרב יוספי אל אותו אדם ואמר: ועתה אמור נא, כיצד נעשה הנס למשה רבינו, הלא הדבר לא נעשה מעצמו, בוודאי ה' הוא שהציל את משה וחולל לו את הנס הזה, וכמו שרומז על כך הפסוק "כי אלוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה". ואם כן הרי לך הוכחה ברורה לקיומו של בורא עולם!

אך אותו אדם לא התרשם מן ההוכחה הזו ודחה אותה בבוז: "קודם כל שהרב יוכיח לי שהסיפור הזה עם משה אכן קרה במציאות, ואחר כך נתווכח כיצד התרחש הנס ומי אחראי לו. מה פתאום שאאמין לכל הסיפורים שכתובים בספרים"…

והרב יוספי בשלו: "כיצד אתה מעלה בדעתך שהדברים אינם אמת, חס וחלילה! הלא כל דברי חז"ל הם תורה מן השמים, אמת לאמיתה!"

אולם האיש עמד במריו. ראה הרב יוספי את התעקשותו והחליט להניח לו. הוא נפרד ממנו לשלום ומיהר לשוב ולהיכנס לבית הכנסת כדי למסור את שיעורו בפני אלה שכן מעוניינים לשמוע את דבר ה'…

חלפה שנה, חלפו שנתיים. יום אחד פנה אותו משתתף אל הרב יוספי ואמר לו: "הרב זוכר שהבאתי לפני שנתיים איזה חבר לשיעור והרב ניסה לשדל אותו להיכנס ולא הצליח? ברוך ה', יש לי חדשות טובות: היום הוא התקשר אלי וביקש ממני לארגן לו זוג תפילין"…

הרב הסתקרן לדעת מה קרה לאותו בחור מאז אותה שיחה חטופה ביניהם בפתח בית הכנסת. ואז סיפר האיש: אותו חבר נסע ליפאן לחפש בה את מזלו. שם ביפאן הוא התרועע עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים והם פתחו בפניו את עולם הפשע המקומי. הוא התחבר אל אנשי העולם התחתון וביצע יחד עמם מעשי פשע שפלים. באחד הימים הוטל עליו לשמש בלדר להעברת סכום כסף גדול. בדרכו אל היעד חשב בלבו: במקום להעביר את הכסף ליעדו ולקבל בעבור ה'משימה' סכום סמלי, הרי יש לי הזדמנות להימלט מהם עם כל הסכום ביד. מיהר האיש לרכוש כרטיס טיסה ועשה דרכו לכיוון שדה התעופה, בתקווה לעתיד חדש, עתיר מזומנים…

אבל חבריו היו מתוחכמים ממנו ולפני שהספיק לעלות על כבש המטוס לכדו אותו והביאוהו למקום מסתור. כיוון שמעשהו נחשב כמעשה בגידה חמור, הוחלט לשפוט אותו במשפט פנימי של אנשי העולם התחתון. הם השכיבו אותו על השולחן, כפתו את ידיו ורגליו, ואחד מהם התנדב להוציאו להורג במכת חרב.

והנה, בעודו שרוע על השולחן חסר אונים, רגע לפני שעמד לנפוח את נשמתו, צף ועלה בזכרונו של אותו בחור המפגש ההוא עם הרב מבני ברק… הוא נזכר בסיפור שהביא הרב מן המדרש על משה רבינו שהיה באותו מצב ממש. ואז, בעודו מעורפל חושים, זעק בקול: "אלוקים, אם אתה קיים, תציל אותי!"

והנה, ברגע האחרון ממש, כשהיפאני כבר אחז בחרב, מוכן ומזומן להניפה על ראשו של הבוגד, נכנסה לחדר אשה יפאנית בלתי מוכרת וזעקה בקולי קולות: "תפסיקו מיד! האיש הזה הציל את הבן שלי! שלא תעיזו לגעת בו לרעה!"

היתה זו אשתו של ראש ה'מאפיה' המקומית. מסתבר שכמה שנים קודם לכן התחוללה רעידת אדמה ביפאן ובנה של אותה אשה היה בסכנת חיים ומי שהציל אותו היה בחור ישראלי. אצל היפאנים כל הישראלים דומים, ולכן עכשיו כשראתה את הישראלי שרוע על השולחן היתה בטוחה שמדובר באותו אדם שבנה חב לו את חייו, ומשום כך דאגה להצילו מיד שוביו.

בהזדמנות הראשונה כבר היה אותו בחור על המטוס בחזרה לישראל. אבל הטראומה שעבר וההצלה הפלאית שזכה לה לא נתנו לו מנוח. מאז התחולל בו שינוי קיצוני. האיש הציני והספקן הפך את עורו. ההרהורים והמחשבות בעבעו בתוכו עד שלא יכול עוד ויום אחד התקשר לחברו – זה מהשיעור של הרב יוספי – ואמר לו: "תשמע, הרב שלך צדק. יש אלוקים! וגם המקרה עם משה רבינו נכון ואמיתי, אני ההוכחה לכך!"

והוא סיפר לו בפרוטרוט את כל הרפתקאותיו ביפאן ובהתרגשות רבה תיאר את נס ההצלה שלו, ואז הפטיר: "הוי, כמה נכונים דברי חז"ל שאמרו שאפילו כאשר חרב חדה מונחת על הצוואר שלך, אסור לך להתייאש, כי גם בשניה האחרונה ממש ה' בשמים יכול לחולל לך נס ולהציל אותך – כפי שעשה לי!"

***

והנה, מלבד הראיה וההוכחה לאמונת ה' ולאמיתות דברי חז"ל באשר למי שחרב חדה מונחת על צוארו, יש בסיפור הזה גם חיזוק לתוקפה ומעלתה של ה'השגחה פרטית' בעולם, וכן חיזוק למעלתה הגדולה של 'אמונת חכמים'.

צא וראה, הלא כאשר 'שלף' הרב יוספי את המדרש הזה וסיפר אותו לאדם ההוא, הדבר נראה תמוה לגמרי. כיצד זה מכל ההוכחות והראיות שבעולם לקיומו של בורא לעולם, מצא לנכון להשתמש דוקא בסיפור הנס של משה רבינו והקוסטנר? עומד כאן אדם שמפקפק באמונה והוא מבקש הוכחות לקיומו של בורא עולם, הלא לאדם כזה נכון להביא הוכחות וראיות הגיוניות ושכלתניות ולא להסתמך על מעשי נסים ונפלאות מן המדרש. וכי יעלה על הדעת שאם עד עכשיו הוא לא השתכנע, הוא ישתכנע אם ישמע סיפורי חז"ל אלו?! זאת ועוד, גם אם יש מקום להביא ראיה לקיומה של ההשגחה האלוקית מנסי ה', מה ראה לצטט סיפור זה דוקא, והלא המדרש גדוש מעשי נסים שנעשו הן לכלל ישראל והן ליחידים?!

עד שנודע סיפורו של האיש, ואז התברר למפרע שלא בכדִי זימנו לו מן השמים להשתמש דוקא במדרש הזה, כי על ידו באה הצלתו של אותו אדם. ולא עוד אלא שאם תמצי לדעת מה הציל את אותו אדם ומה גרם לו לשוב לחיק האמונה – היתה זו ה'אמונת חכמים' הישרה והתמימה של הרב יוספי שליט"א. כן, אילו היה חוכך בדעתו האם מן הנכון להשמיע מדרש חכמים זה בפני אותו אדם, יתכן שהדעת היתה נותנת להשתמש בטיעונים ובהסברים מסוג אחר. אך מי שאצלו דברי חכמים הם אמת לאמיתה ונכונים כנכון היום, לא עולה על לבו ההתלבטות הזו כלל ועיקר.

למה הדבר דומה – לאותו בחור שסיפר לחברו כל קורותיו ביפאן ותיאר בפניו את 'נס החרב' וסיפור הצלתו המופלא. הרי אילו היה מהרהר בדבר, היה אומר לעצמו: איך אני מספר לו ומתאר בפניו את סיפורי, הלא הדבר נשמע הזוי לגמרי, הוא בוודאי לא יאמין לי ויחשוב אותי לבדאי. ומדוע המחשבה הזו לו עלתה על לבו כלל? משום ש'נס החרב' אכן קרה לו במציאות והדבר אמת לאמיתה. מי שאין לו פקפוק באמיתותם של הדברים, אין לו שמץ של פקפוק והתלבטות אם יש מקום לספר אותם! כך גם מי ששלם באמונת חכמים ומאמין באמונה שלמה שכל דבריהם אמת, ומאמין באמיתות סיפור נס החרב של משה רבינו, לא עולה על לבו שמץ של פקפוק ושאלה האם כדאי לספרו, גם אם השומע הוא אדם הרחוק מן האמונה.

(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – הגדת ומתוק האור)