"בראשית ברא אלוקים"
העיסוק בנפלאות הטבע, כידוע לכולם, הוא אחד הדרכים הטובות ביותר להכיר במציאות הבורא, באופן של 'והשבות אל לבבך' – שנרגיש את מציאות הבריאה גם בלב, ולא רק באמונה שכלית גרידה.
כשאדם שומע שבדמו של כל יצור אנושי יש נוגדנים לאלפי סוגים של חיידקים ונגיפים, וכל אלו נבראו בדמו באופן 'טבעי', הוא מבין שזה לא משהו שנברא מעצמו, אלא שבורא עולם הוא זה שיצר את האדם בחכמה.
כמי שזוכה להרצות בעצמו בפני ציבורים שונים, וכמי ששוחח עם מרצים רבים אחרים בנושא, כולם מעידים פה אחד שאין שום דבר שיכול לעורר את הלבבות לאמונה בה' ולאהבת ה', כמו העיסוק בנפלאות הטבע, והחכמה העצומה שטמונה בכל פריט ופריט שבטבע הבריאה.
שאלת צוף התורה: יוחנן רוצה להתחזק באמונה, ולשם כך הוא מבקש לקרוא חומרים העוסקים בנושאים אלו של החכמה העצומה הגנוזה בטבע. דא עקא החומרים הלו מקורם אינו טהור, הם נכתבו על ידי פרופסור שבעצמו הוא רחוק משמירת תורה ומצוות.
האם כדאי לקרוא את התכנים הללו כדי להתחזק באמונה, או שעדיף להתרחק מהם כדי שלא להיכשל בדעות הכפרניות של כותב המאמר, הטמונות בין המילים ומאחוריהן?
תשובה: מי שזכה לראות את פני קדשו של מרן הסטייפלער הקדוש ולהתברך מפיו, יכול היה להרגיש בחוש את הקדושה הנפלאה ששרתה במחיצתו. רוח הקודש אצלו היתה ממש משהו שכל ילד יכול היה לראות. היו מגישים לו פתקה ועליה שבעה או שמונה שמות של אנשים שמבקשים ברכה, והוא היה מיד אומר שאת השלישי והחמישי הוא לא יכול לברך ובלי להכיר אותם או לראות אותם יכול היה לדעת שהם לא מושלמים בשמירת השבת שלהם, בלשון המעטה, וכן על זה הדרך.
שאלו פעם את מרן הסטייפלער כיצד זכה להגיע לכאלו דרגות נשגבות של רוח הקודש, ותשובתו היתה שהוא מימיו לא קרא שום תוכן שנכתב על ידי מי שאינו יהודי ירא שמים. לא עיתונים, לא ספרים, לא מאמרים, מה שלא נכתב על ידי יהודי שומר תורה ומצוות, לא יכול היה להיות לנגד עיניו. על ידי כך הוא נשמר מכל השפעה זרה והיה כל כולו קודש קודשים.
אם כן, ברור שאותו יהודי שרוצה להתחזק באמונה, הדרך לעשות זאת אינה עוברת בקריאת תכנים שנכתבו על ידי אנשים בעלי דעות לא טובות. ואם הוא מאוד רוצה להתחזק, משמים כבר יסדרו את זה כך שהוא ימצא את מה שאיוותה נפשו ממקורות כשרים בלי שום פקפוק.
בהתלהבותי הרבה הוספתי ואמרתי לילדים, אם מישהו מכם מביא לי גרגיר אחד של חול שהוא ברא בעצמו, אני נותן לו במתנה את הבית שלי!!!
סיפור: לפני תקופה עצר אותי אברך ברחובה של עיר, וממש שמח לקראתי. "אתה לא מכיר אותי", הוא אמר, "אבל כשהייתי ילד, השתתפתי בקביעות בשיעור שהיית מוסר מדי שבת, ועד היום זכור לי היטב השיעור שאמרת על גרגיר חול…".
ומעשה שהיה כך היה, באחד השיעורים שמסרתי לילדים בשבת פרשת בראשית, הרחבתי בעיסוק בפלאי הבריאה. סיפרתי לילדים על כך שאפילו חיה קטנה ופשוטה כמו הזבוב שבדיוק הטריד אותנו באמצע השיעור, כוללת בתוכה חכמה עצומה ופלאים עצומים. כך למשל בעיניים של הזבוב המצוי יש למעלה מ-4,000 עדשות ראייה וצרורות של חיישני אור, והוא ממריא מתנוחה דוממת לטיסה של ממש במהירות כפולה פי 25 לעומת המטוס הכי מהיר בעולם, וזה רק זבוב אחד קטן.
הוספתי ואמרתי לילדים שאם מישהו מהם יצליח להביא לי עץ אחד שהוא ייצר, או אפילו פרח אחד, או אפילו עלה אחד בלבד של פרח שהוא ייצר, אני מוכן לתת לו במתנה את הבית שלי! לא זו בלבד, אפילו מישהו שייקח עלה קיים, שכבר הספיק להתייבש, ויצליח להחזיר אותו לחיים ולהפוך אותו לעלה בגוון המקורי שלו, על ידי החייאה פנימית שיעשה לו – אני נותן לו את הבית שלי!
אמנם הבית שלי לא כל כך גדול, אבל אתם בטח שמעתם על אותו אחד שפיהק בבני ברק ושם את היד כדי לכסות את הפה. שאלו אותו למה אתה מכסה את הפה? והוא השיב מיניה וביה: "כדי שלא ייבנו לי שם יחידת דיור".
בהתלהבותי הרבה הוספתי ואמרתי לילדים, שאגב, ישבו כולם עם פה פעור (למזלם הביקוש לנדל"ן בבני ברק עוד לא הגיע לשיאו…): אם מישהו מכם מביא לי גרגיר אחד של חול שהוא ברא בעצמו, אני נותן לו במתנה את הבית שלי!!!
קם ילד אחד, יצא החוצה, הרים גרגיר חול מהרצפה וניגש כדי להביא לי… היה זה אותו אברך שעכשיו פגש אותי ברחוב וסיפר לי את הסיפור שאני עצמי הספקתי כבר לשכוח.
אמרתי לו, "ילדי היקר, הגרגיר שלך הוא באמת בריאה נפלאה, אבל מי שברא אותו זה הקב"ה, אתה רק אספת אותו. אבל להבא, דע לך שגרגיר חול הנו מוקצה בשבת, אסור להרים מוקצה. הפעם לא ידעת, אבל מכאן ולהבא כדאי להיזהר".
תוך כדי דיבור החלטתי לעבור לנושא הבא של השיעור, שבת קודש! הרי השבת מוזכרת לראשונה בפרשת בראשית…
"מה אתם אומרים ילדים? אם יש לכם איסור מוקצה 'קטן' של הרמת גרגיר בשבת, ובתמורה תקבלו במתנה דירה, זה שווה את העבירה הקטנה הזאת או לא???".
כמובן שכל הילדים השיבו בשלילה, ברוך ה', חינוך בני ברקי איכותי!!!
ואז סיפרתי להם סיפור:
"לפני שנים לא רבות, כשאני עצמי הייתי ילד, הלכנו פעם ביחד קבוצה של חברים בשבת, ומצאנו מטבע של חצי שקל…
"באותם ימים, יכולת לקנות מסטיק בעשר אגורות, ועם מטבע של חצי שקל היתה אפשרות לקנות אפילו לקקן שמתחלק למספר צבעים.
"כמובן שאנחנו כ'חזנואישניקים' מלידה לא אוכלים לקקן בלי לעשר אותו, ומאחר והלקקן הזה מורכב ממספר צבעים שכל אחד מהם מורכב מתמהיל חומרים שעלול להיות שונה בגלל צבע המאכל השונה וחומרי הטעם והריח השונים שהוכנסו בו, צריכים הרי לעשר את כל אחד ואחד מהצבעים.
"לכן כשהיינו קונים כזה לקקן, היינו לוקחים אותו לאבא או למלמד בחיידר, שיעשר לנו כל אחד מהצבעים. הוא היה שובר חתיכה מפה, חתיכה משם, ובסופו של דבר היינו נשארים עם חצי סוכריה שבורה ומפוצלחת, אבל היי, זאת סוכריה צבעונית!
"בכל אופן מצאנו מטבע של חצי שקל והתחלנו לדון בנושא, האם מותר לגרור בשבת את המטבע עם הרגל, ולקחת אותו למקום צדדי כדי שנוכל להרים אותו במוצאי שבת… היו בינינו ילדים שידעו לשאת ולתת בהלכה, ובסביבה גם היו לא מעט מבוגרים תלמידי חכמים מופלגים, כך שלאחר בירור קצר היתה לנו תשובה ברורה: מדובר במחלוקת בין המשנה ברורה והחזון איש… לפי המשנה ברורה מותר לקחת את המטבע עם הרגליים ולגרור אותו למקום צדדי, ולפי החזון איש הדבר אסור.
נו… אנחנו הרי כולנו 'חזוניאישניקים' אז היה ברור שאף אחד לא נוגע עם הרגל שלו במטבע, אבל אחרי שכולם הלכו היה ילד אחד שהתחכם ואמר שהוא פוסק כמו "המשנה ברורה" ו… גרר את המטבע הצידה עם הרגל.
הילד הזה הרגיש אחר כך כל כך רע עם המעשה הזה, וגם אחרי שנים הסיפור הזה רדף אותו מבפנים ולא נתן לו מנוחה, שהוא בעצם לא עמד בניסיון.
"לנו היה ניסיון על סוכריה צבעונית", אמרתי לילדים, "ורובנו עמדנו בו בגבורה, אני מצפה מכם שתעמדו בגבורה גם בניסיון עם גרגיר חול ודירת שלושה חדרים בבני ברק…".
סיפר לי אותו ילד/אברך, שהסיפור הזה נתן לו כזאת עוצמה, ומאז בכל פעם שהיה לו ניסיון הוא התאמץ מאוד לעמוד בו, כי הוא ידע שמי שנופל בידי היצר פעם אחת, יכול להצטער על כך במשך שנים רבות, ושבעצם עמידה בניסיון שווה יותר מסוכריה צבעונית וכמובן גם יותר מדירה בבני ברק…
**
ומעשה היה בירושלים, בתקופה בה העוני בעיר היה כל כך נורא, עד שמספרים שבאחת המשפחות הוותיקות והחשובות בירושלים היתה סבתא שהיה לה מנהג לאכול פרוסה דקיקה של חלווה בכל ראש חודש, ובין הנכדים היתה תורנות מי הולך לקנות את החלווה של סבתא, כי אחרי שלוקחים את הפרוסה מהמכולת ועד לבית הסבתא, אפשר ללקק את היד ולהרגיש את טעמה המתוק של החלווה…
אחד מילדי ירושלים של אותה התקופה הלך פעם ברחוב בשבת, ומצא מטבע זהב על הרצפה. הוא מאוד רצה להרים את המטבע, אבל הצליח להתאפק, ועמד לשמור עליו במשך שעות מתוך מחשבה שכשיגיע מוצאי שבת הוא יוכל לקחת את המטבע. בסופו של דבר הוא נאלץ לעזוב את המטבע לזמן מה, וכששב לשמור עליו התברר לו שמישהו כבר הרים אותה… כנראה אחד מתושבי העיר הערביים הבחין בה ולקח אותה איתו.
הילד שב לביתו אבל וחפוי ראש, הוא בכה בכי תמרורים. אביו של הילד שמע ממנו מה קרה, נכנס איתו לחדר ואמר שהוא מוכן לעשות אתו עסקה: "אני מוכן לתת לך שלושה מטבעות זהב כמו זה שמצאת, אם אתה תמכור לי את השכר העצום שזכית בו כשעמדת בניסיון קשה כל כך", אמר האבא.
הילד הרים את עיניו, והבין את טעותו… "תודה אבא", הוא אמר, "תודה שלימדת אותי כמה גדולה ההתגברות שהתגברתי, כמובן שאני לא מוכן לחלוק את השכר עם אף אחד".
הרי לנו אבא שיודע לחנך, וילד שיודע להתחנך היטב, וכבר הפליגו חז"ל בחוכמתם של ילדי ירושלים…
**
"וישבות ביום השביעי"
שאלת צוף התורה: ר' ראובן עוסק בקירוב רחוקים, וכעת הוא התוודע ליהודי שמוכן לשמוע ולהתקרב לתורה ולמצוות, אבל צריכים להתקדם אתו אט אט, ור' ראובן תוהה אם עדיף להתחיל מהחמורות שבחמורות כמו שמירת שבת וכדו', או שעדיף להתחיל קודם כל מיצירת אווירה, ולעודד אותו לבוא לבית הכנסת לקבלת שבת וכדו'.
נפשו בשאלתו, כיצד מוטל עליו לפעול בעניין? האם ללכת הישר למנוע אותו מאיסורי כרת ומיתות בית דין, או שעדיף להתחיל מהפולקלור היהודי והאווירה המשפחתית?
תשובה: מפי השמועה, מקובל לומר שמרן הגראי"ל שטיינמן נשאל בכגון דא והשיב שצריכים להתחיל דווקא מתפילת קבלת שבת בבית כנסת, ורק לאחר מכן לדבר על שמירת שבת בפועל, וזאת מהסיבה שאם האדם יקבל על עצמו להימנע מחילול שבת, הוא לא יחזיק מעמד יותר מכמה שבועות, אבל אם הוא יבוא לבית הכנסת, ויקבל את האווירה של השבת, את הטעם המתוק שבתפילה ואת התחושה הנפלאה של 'שבת יהודית', יהיה לזה קיום ובתוך זמן לא רב הוא יוסי ויקבל על עצמו גם שמירת שבת בשלימות.
**
לאחר כמה ימים ביקש שיזמינו את היהודי הזה לעשות שבת אחת בבני ברק, כי רצונו ללמוד איתו בחברותא במשך כל הלימודים שלו בשבת
ואספר משל:
בוא נתאר לעצמינו סיפור שלא היה, שפעם הגיע יהודי אחד למרן שר התורה זצ"ל, וביקש ממנו ברכה להצלחה בתורה וביראת שמים. מרן זצ"ל מאוד נהנה מהיהודי שלא ביקש שום דבר על גשמיות, וכל עניינו רק ברוחניות, ולאחר כמה ימים ביקש שיזמינו את היהודי הזה לעשות שבת אחת בבני ברק, כי רצונו ללמוד איתו בחברותא במשך כל הלימודים שלו בשבת.
אותו יהודי כמובן התרגש מאוד, מצא דירה סמוכה לבית שברחוב רשב"ם, הוא ארז את האוכל, קנה קצת פיצוחים כי הרי בכל זאת צריכים קצת עונג שבת, כמובן לא שכח להביא איתו את העיתון שהוא מנוי עליו ואת השבועון שהוא רגיל לקרוא, כי הוא ממש במתח מהסיפור בהמשכים שבשבוע שעבר הגיע לנקודת מפנה מאוד גורלית, וביום שישי בצהרים הגיע לדירה שהצליח למצוא בבני ברק.
הוא היה מאוד עייף מהדרך ונשכב לישון גם כשקראו לו ללמוד עם רבי חיים קנייבסקי, שכדרכו התיישב בערב שבת אחרי חצות ללמוד את הפרשה עם רש"י והרמב"ן ושאר מפרשים, אבל מיודענו היה עייף ובכלל לא תכנן ללמוד עם מרן ביום שישי: "בשבת אלמד איתו", אמר, ומרן שר התורה למד לבדו.
כשנכנסה השבת אכל מרן מעט ומיד ישב ללמוד, אבל מיודענו הרי מהדר במצוות עונג שבת ואכל סעודה דשנה שהפילה עליו תרדמה גדולה. כשבאו להעיר אותו ללימוד בשעה 3:00 לפנות בוקר כדרכו של מרן ללמוד לפחות שעתיים לפני תפילת 'ותיקין', הסביר היהודי הישן שהוא עוד לא רוצה לעשות 'הפסק', ושהוא בכל מקרה לא מתפלל ותיקין אז הלימוד הזה לא רלוונטי, הוא התפלל בשמונה וחצי, ולאחר מכן אכל סעודה דשנה שהפילה עליו תרדמה מחודשת. למרבה המזל לא נקלחה ממנו שום צלע כשהוא ישן, למרות שדי ברור שהוא לא היה מרגיש בכך, וכשהתעורר שעה לפני מנחה, הוא אץ רץ לבית מרן שר התורה כדי ללמוד איתו בחברותא.
היהודי הזה שב לעירו במוצאי שבת, וכששאלו אותו כמה הוא הספיק ללמוד בחברותא עם שר התורה, הוא עשה חשבון שזה היה קרוב לשעה…
אמרו לו, טיפש מטופש! היתה לך הזדמנות מיוחדת במינה ללמוד עם גדול הדור. חוויה בלתי נשכחת. אבל לך היה דחוף לאכול פיצוחים ולקרוא עיתון! לא יכולת בשום פנים ואופן לוותר על שנת הצהרים הנצחית שלך, בשביל כמה שעות שינה הפסדת את הזמן הכי חשוב בחיים שלך!!!
**
אני לא רוצה לומר מוסר לאנשים, בקושי אני מוכן לשמוע בעצמי את המוסר שאני אומר לעצמי, אבל אני מציע שכל אחד ואחד מאתנו יסתכל על השבת שלו, הזמן היקר והנפלא הזה שבו הקב"ה אומר שהוא רוצה שנהיה איתו, שנהיה בחברתו. כמה אחוז מהשבת אנחנו מנצלים כדי באמת להיות עם הקב"ה, וכמה אחוז אנחנו מבטלים בגלל סיבות שבסופו של דבר הן כל כך מטופשות וחסרות טעם, שפשוט בושה וכלימה תכסה את פנינו…
**
"בזיעת אפך תאכל לחם"
שמעתי אומרים שצריכים שכל בכל דבר, וגם לקבל קללה צריכים לדעת, כי הרי גם אדם הראשון וגם חוה התקללו, האחד התקלל "בזיעת אפך תאכל לחם", והאחת התקללה "בעצב תלדי בנים".
עכשיו בואו ונראה מה עשתה האשה עם הקללה? בכל בית חולים משקיעים במחלקת יולדות מרווחת ומפנקת, חדרים פרטיים, כל עולם הרפואה עומד הכן כדי להקל מעל האשה את הסבל, ולאחר שהיא משתחררת מבית החולים עוד דואגים לה לבית החלמה הכי נוח והכי מוצלח, קונים לה מתנות, שולחים לה ארוחות מבושלות ולתנאים מיטביים…
ואילו הגבר? מה הוא עשה עם הקללה שלו? הוא עובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה, במוצאי שבת הוא עוד לא מספיק לנגב את ידיו מהיין שטפטף עליו מהגביע של הבדלה וכבר הוא רץ לעבודה, מקצר בתפילות כי יש הרבה בתפילה, ואם יום העבודה שלו לא מספיק ארוך הוא תמיד יבקש מהבוס שייתן לו שעות נוספות כי הוא רוצה להרוויח כמה גרושים נוספים…
הוא אשר אמרנו, צריכים לדעת לקבל כל דבר בצורה הנכונה, אפילו כשמדובר בקללה, ומידה טובה מרובה – על אחת כמה וכמה כשמדובר בברכה.