"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (לב, ד)
כתב הרמב"ן: "ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר ארע לאבינו עם עשו אחיו – יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר".
כל מעשיו של יעקב אבינו ע"ה היו מכוונים ומתוכננים כנגד הדורות הבאים, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" – עד סוף הגלות, כדי שנדע "לאחוז בדרכו של צדיק" ולעשות כמעשיו.
יעקב אבינו סלל את הדרך לכל הגלויות, וגדולי ישראל בכל הדורות למדו מכאן כיצד לנהוג עם אויבי ישראל הבאים להציק להם ולהצר צעדיהם.
לפנינו כמה מעשים אודות הנהגות שנלמדו על ידי גדולי הדורות מפרשה זו.
*
בתקופת ה"חפץ חיים" זצ"ל גזר פעם מושל המדינה גזרה קשה על אחת הקהילות היהודיות. מה עושים? נותנים שוחד. אספו כסף מכל בני הקהילה והביאו ל"חפץ חיים" שילך למושל, ימסור לו את הכסף וישדלו לבטל את הגזרה.
הביט ה"חפץ חיים" בסכום שבידו ואמר: "זה כסף קטן. למושל צריכים לתת כסף גדול!"… ומנין למד זאת? מיעקב אבינו שאמר לשלוחיו: "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר" ופירש רש"י: "עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של רשע על ריבוי הדורון". הרשעים הללו צריכים לראות מול העיניים עוד כסף ועוד כסף!… הם אינם מסתפקים במועט…
פעם אחת באו פרנסי הקהל אל ה"חפץ חיים" וקבלו לפניו: "נסינו לתת למושל שוחד ובשום אופן הוא לא מוכן לקבל, ואם הוא לא מקבל זו בעיה רצינית כי את הגזרה הוא בוודאי לא יבטל. מה עושים?"
שאל אותם ה"חפץ חיים": "'ויפצר בו' עשיתם? אצל יעקב כתוב 'ויפצר בו' ולבסוף 'ויקח'. תעשו כן גם אתם – וגם הרשע הזה יקח לבסוף"…
*
על הרב מפוניבז' זצ"ל מספרים שהיה פעם באמריקה ונקלע לרכבת התחתית בשעת לילה מאוחרת. הביט סביבו ולפתע הבחין כי בקרון נשארו רק שחורים [כושים].
בקיצער, הוא רואה את עצמו, יהודי בודד, מוקף בחבורת שחורים, שפניהם הקשוחות אינן מבשרות טובות, והוא שם לב שהם קורצים עין אחד לשני…
ניגש אליהם, הוציא מהכיס פסת נייר, עליה רשומה כתובת ואמר: "אקסיוז מי [סלחו לי], אולי אתם יכולים לומר לי באיזו תחנה עלי לרדת?
"הו, בודאי", אמרו הכושים, "עליך לרדת בתחנה הקרובה. אל דאגה, אנחנו נראה לך את הכתובת", ובעודם מדברים נעמדו כולם ליד הדלת של הרכבת. ברגע שהרכבת נעצרה, פנה אליהם הרב ואמר: "בבקשה, תרדו קודם…" כיבד אותם לרדת לפניו.
אין זמן, כולם ירדו בזריזות.
ואז לפתע קרא הרב: "אוי, שכחתי את המזוודה…" בינתיים הדלת נסגרה והכושים נשארו כולם בחוץ. הרב התיישב בחזרה במקומו והמשיך בנסיעה עד למחוז חפצו.
לאחר מכן שאלו את הרב זצ"ל מהיכן לקח את הרעיון הזה, והוא ענה: "למדתי זאת מיעקב שאמר לעשו: 'יעבר נא אדוני לפני עבדו', הוא כיבד אותו – בבקשה, לך לפני"…
*
הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל הגיע פעם הביתה, ורבי חיים מבריסק זצ"ל, נכדו, שלימים גם שמש כראש ישיבה בוולוז'ין, הבחין שפניו של סבו עגומות.
שאל אותו: "זיידע, מה קרה?"
סיפר הנצי"ב: "רוצים לסגור את המקווה. אמנם זו לא הפעם הראשונה שזוממים לעשות זאת, אלא שבפעמים הקודמות נתנו שוחד למושל והכל היה בסדר, אבל עתה הגיע מושל חדש והוא לא מוכן לקחת כסף, א בראך!"
אמר לו רבי חיים: "תן לי את הכסף, אני כבר אכניס לו אותו".
"לא תוכל", אמר הנצי"ב, "ניסיתי והוא לא לוקח", אבל רבי חיים בשלו: "אני אצליח לשחד את המושל ולבטל את הגזרה!"
אחרי שכנועים הסכים הנצי"ב ונתן לרבי חיים את הכסף.
רבי חיים זצ"ל היה חכימא דיהודאי. המעשה התרחש בתקופת הקיץ. הלך רבי חיים לארון בו מאוכסנים בגדי החורף, הוציא את הקוטשמע [כובע הפרוה] הגדול והרחב, ואת המגפיים, לבש הכל וכך הלך לבית המושל.
דפק בדלת. הממונה פותח את הדלת ורואה לפניו בריה משונה, עם קוטשמע ומגפים באמצע הקיץ… "כן, מה אתה רוצה?"
"אני נכד של הרב, הוא שלח אותי בשליחות חשובה למושל".
"המתן רגע".
ניגש הממונה אל המושל ואמר: "יש כאן אברך הטוען כי הוא נכד של הרב, והרב שלח אותו".
"בסדר, שיכנס".
כשנכנס, הביט בו המושל בתדהמה. "רגע אחד", אמר, "לפני שאתה מדבר ברצוני להבין משהו. בחוץ חם ואתה לבוש בגדי חורף כבדים. מדוע?"
"אני אסביר לך", אמר רבי חיים, "אמי הגיעה אלי בחלום ואמרה שהיום ירד שלג ויהיה כפור, כמו בשיא החורף הרוסי. אינני מחפש לעצמי צרות, לא רציתי להצטנן ולכן התלבשתי כראוי למזג אויר סוער שכזה, להיות בטוח שהכל יהיה בסדר"…
המושל פרץ בצחוק. "אמא שלך הגיעה בחלום… תגיד לי, אתה באמת מאמין בחלומות?"
"כן, אדוני המושל. אל לך לצחוק מהחלומות של אמא שלי. זו לא פעם ראשונה שהיא אומרת לי דברים והם מתקיימים, ואם היא אומרת שיהיה שלג – אני מאמין לה שיהיה שלג!"
– "אה, יהיה שלג?"
"כן, ואני מוכן להתערב על כך", אמר רבי חיים.
"על כמה?"
"על כך וכך", וכאן נקט רבי חיים בסכום גבוה – הסכום שהוקצב לדמי השוחד לביטול גזרת המקווה.
"טוב, בסדר", הסכים המושל, "בא ונראה עד הלילה מה יהיה".
כמובן שעד הערב לא ארע מאומה. לא שלג, לא גשם ולא כפור.
בלילה הגיע רבי חיים עם הכסף לבית המושל.
"אתה רואה?" סנט בו המושל, "אמרתי לך שלא יהיה שלג!"
אמר לו רבי חיים: "מה אני יכול לעשות שהחלום של אמי לא התקיים. הפסדתי בהתערבות, הא לך הכסף".
אולם לפני שיצא מהחדר, לחש לכיוון המושל: "אבל בענין המקווה – יהיה בסדר, הלא כן?"
"כן כן, המקוה יהיה בסדר" אמר המושל, וכך הוסרה הגזרה שרחפה מעל ראשם של יהודי המקום.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)