"במדבר סיני"
היה זה לפני מספר שנים. הטלפון שלי צלצל ועל הקו היה הרה"ג ר' שלמה רענן, אחד מגדולי העוסקים בתחום הקירוב בדורנו, מקים שיעורים, מדרשיות, בתי כנסת ועוד ועוד פעילויות כהנה וכהנה בכל רחבי הארץ.
"תשמע ר' אליעזר, אני צריך שתעשה לי טובה, ותיגש למרן שר התורה, כדי לשאול אותו שאלה בשמי…".
הסכמתי בשמחה, ועשיתי אוזני כאפרכסת, כדי לשמוע מה השאלה שאותה אני אמור להציג בפני מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל.
התברר שהוא נמצא כרגע בלוס אנג'לס לצורך גיוס כספים, ושם הוא פגש יהודי יקר ותומך תורה, שמוכן לקחת על עצמו מימון של פרויקט משמעותי. הרב רענן הציע לו להקים מסגרת תורנית ביפו, אזור שאין בו כמעט פעילות של יהדות, משפחות פשע משפיעות מאוד על הרחוב כולו, המצב הרוחני שם מזעזע בכל קנה מידה, שם, בתוך כל החושך הרוחני הזה, רוצה הרב רענן להקים כולל אברכים שיבואו מהסביבה הקרובה והרחוקה, וילמדו שם יום יום.
"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", ציטט הרב רענן את מאמר חז"ל באוזנו של העשיר מלוס אנג'לס. "אתה גם תזכה להחזיק אברכים לומדי תורה, וגם להאיר את כל האזור באור התורה הקדושה, ולדחות הרבה מן החושך השורר שם כיום!".
אבל הגביר האמריקאי לא התלהב כל כך: "זה נשמע טוב", הוא הודה, "אבל אני רוצה להבין… מי אומר שכדי לדחות הרבה מן החושך צריכים להדליק את האור דווקא באותו אזור? אולי נפתח כולל בקריית ספר, זה יהיה הרבה יותר זול, והתועלת אותו הדבר. וכי יש הבדל אם לומדים תורה בקרית ספר או ביפו? האם בגלל שהאור הזה בוקע מקריית ספר הוא מנוע מלהאיר את יפו? מי קבע את זה? הרי מדובר באור רוחני, זה לא עובד כמו דברים גשמיים. ההשפעה שלו היא בכל העולם, אולי אפילו במידה שווה…".
הרב רענן סיים להציג בפני את צדדי השאלה והוסיף: "האמת שאין לי מה לענות לו. אני בטוח שהצדק איתי, אבל הוא שואל אותי שאלה טובה 'מי אומר?', ולכן אני רוצה שתשאל את מרן הגר"ח קנייבסקי, ואם הוא יענה כמוני, אוכל להשיב לי מי אומר, גדול הדור אומר!
ניגשתי בחיל וברעדה אל מרן זצ"ל, ושאלתי אותו את השאלה. הוא השיב על אתר תשובה חדה וברורה: "אם הוא רוצה להאיר את החושך ביפו, עליו להקים כולל אברכים שילמדו דווקא ביפו!".
העשיר האמריקאי קיבל את התשובה, והכולל קם והפך לעובדה מוגמרת.
והאמת, חושבני שאפשר לראות בחוש שזה אכן עובד כך. הסתובבתי רבות ברחבי העולם כדי לגייס כספים לפעולות של הרבצת תורה וגמילות חסדים, ושמתי לב לתופעה מעניינת: קהילות יהודיות שהיתה שם פעילות תורנית, ישיבה וכולל אברכים וכדו', לא רק שהחזיקו מעמד לאורך שנים, אלא שהן גם הוסיפו לפרוח ולהתפתח עוד ועוד. לעומתן, במקומות שבהם לא היתה פעילות כזאת, הקהילה היהודית שם הלכה ושקעה עד שלא נשאר ממנה זכר.
דוגמה לכך אפשר למצוא ביהדות ברזיל. לפני עשרות שנים היו קהילות של יהודים שומרי תורה ומצוות בכמה וכמה ערים בברזיל, אבל רק בסאו פאולו היתה פעילת תורנית ערה. כל הקהילות האחרות שלחו את הילדים שלהם ללמוד בישיבה בסאו פאולו או במדינות אחרות. ומה קורה שם היום, עשרות שנים אחרי? מכל הקהילות האחרות לא נשאר כמעט זכר, והקהילה החרדית בסאו פאולו מתפתחת ופורחת. כך אפשר לראות במקומות רבים אחרים בעולם. זה לוקח עשרות שנים עד שרואים את ההבדל, אבל אחרי שחולפות השנים הללו, רואים את ההבדל בבירור, הוא ממש זועק מעצמו.
"באחד לחודש"
בפסוק הראשון בפרשתינו, מובא שהקב"ה דיבר עם משה באחד לחודש השני… פעם ראיתי יהודי שישב בבית הכנסת ביום שני של פרשת במדבר, וכששמע 'באחד לחודש' החווירו פניו ורעדו ידיו בפחד וחרדה… שאלתי אותו מה קרה, והוא הסביר לי שיש אנשים שכשהם שומעים את המילים "באחד לחודש", הם מיד נזכרים בצ'קים שעליהם לפדות, או שעומדים להיפדות מהחשבון שלהם בבנק בראשון לחודש… הוא הוסיף ואמר שאם הבעל קורא היה אומר "בעשרים לחודש", לא בטוח שהוא היה נשאר אדיש…
ובכן, מעשה שהיה כך היה: פעם בא אלי יהודי יקר שקיבל צ'ק מיהודי אחר, בתמורה לעבודה שעשה עבורו.
הצ'ק היה דחוי עד לאחד לחודש הרביעי לשנת הכספים 2016, ולכן אותו יהודי הניח אותו בצד ושכח ממנו. לימים, הוא חיפש איזה מסמך במגירה שלו ופתאום מצא את הצ'ק. עיון קל בצ'ק גילה לו שכבר עברו יותר משישה חודשים. הוא נמצא בעיצומו של החודש ה-11, והצ'ק איבד את התוקף שלו.
הוא הסביר לי שהוא חושש שאם יפנה לאותו אחד שנתן לו הצ'ק, הלה ידחה אותו בקש, ייקח את הצ'ק כדי לתקן, ומי יודע מתי יחזיר לו אותו, אם בכלל.
עלה בדעתי פתרון מעניין. הצ'ק ניתן לתאריך ה-1,4,2016, אם ניקח עט בצע דומה לזה שבו נכתב הצ'ק, ונוסיף 'גג' קטן לספרה 4, לחבר את שני הקצוות העליונים שלה, מה נקבל? היא תיראה כמו הספרה 9, וממילא הצ'ק יחזור לחיים למשך חמישה חודשים נוספים.
אבל הפתרון הזה אינו פשוט כלל ועיקר. האם מבחינה הלכתית מותר לעשות דבר כזה? לגבות חוב באמצעות מעשה רמייה? הרי יש כאן ממש זיוף התאריך.
שאלתי את הגאון הגדול רבי עמרם פריד שליט"א, שהשיב לי שמצד החיוב הממוני הרי החיוב לא פקע כשעבר הזמן. לכן זאת לא שאלה של 'חושן משפט' אם מותר לקחת את הכסף או לא.
הבעיה היא שיש כאן 'מדבר שקר תרחק', ולכן פסק הגר"ע פריד, שאם מדובר באדם סביר שאפשר לבקש ממנו לתקן את הצ'ק ולהאריך את תוקפו, עדיף, אבל אם יש חשש שבגלל זה ילך הכסף לאיבוד או שיקשה עליו מאוד לגבות את התשלום, יש צדדים בעניין, וכמובן שכל אחד צריך לשאול את רבותיו כיצד לנהוג הלכה למעשה.
אבל כאן אנחנו נכנסים לעוד שאלה שבה התחבטתי שנים רבות קודם לכן. מה קורה כשראובן נותן לשמעון צ'ק על סך של 3,000 שקלים, ושמעון מעביר אותו ללוי. בבנקים מקובל לדרוש ששמעון יחתום על גב הצ'ק. רבים נוהגים בכזה מקרה לגשת הצידה, לכתוב 'שמעון שמעונוביץ' על גב הצ'ק, ולחזור אל הפקיד.
האם מותר ללוי לחתום את שמו של שמעון? אבי מורי הגאון רבי ישראל מאיר יוטקובסקי זצ"ל – מחבר הספר 'מחיר כסף' – שהיה אחד מגדולי העסקנים בארץ וגלגל לא מעט צ'קים בחייו, אמר לי להתרחק מכאלו פתרונות, באמת בגלל 'מדבר שקר תרחק'.
בהקשר זה, נספר סיפור נפלא עם הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל, אב"ד אשדוד, שברח מפני הנאצים ימ"ש יחד עם הוריו ואחיו הצעיר. אחרי השואה, כשהגיע הסדר השילומים עם גרמניה, התבקשו ניצולי השואה להצהיר הצהרות שונות שלפיהן נקבע מה גובה הפיצוי שיינתן להם. הרב שרייבר גילה שמי שנמלט מהאזור בו התגוררה משפחתו עד תאריך כך וכך, זכה לפיצוי נמוך, ומי שנמלט משם החל מהתאריך הזה והלאה, יקבל פיצוי גבוה יותר פי עשרה.
התאריך בו נמלט הרב שרייבר עצמו, היה קרוב מאוד לקו המפריד בין הפיצוי הגבוה לזה הנמוך. הוא יכול היה לשנות מעט מן האמת, לספר שהוא נמלט שלושה או ארבעה ימים אחרי, ולהרוויח פיצויים גבוהים יותר באופן משמעותי, לכל ימי חייו.
אבל יש כאן שאלה: האם מותר לשנות מן האמת בשביל הרווח הכספי הזה?
ניגש הרב זצ"ל עם השאלה המורכבת הזאת אל הרב מבריסק, שענה לו חד וחלק: אין זה מחובת ההשתדלות לשנות מן האמת כדי לקבל כסף!
עלילה שפלה
אגב הדברים נציין מעשה שמובא בספר 'מדבר שקר' (בעמ' קמח), שפעם ניגש הגה"צ רבי אל'ה לופיאן לפני העמוד בתפילת שבת, וכשהגיע למילים 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' התלהב מאוד ושאג "וטהר ליבנו". אחרי התפילה ניגש אליו הגה"צ רבי צבי הירש ברוידא שהיה שם, ואמר לו: "בקלם היו שמים את הדגש על המילה 'באמת'…".
מרן קודש הקודשים הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כשהיו באים אליו ילדי ישראל לפני בר המצווה שלהם להתברך מפיו, והיו מבקשים ממנו שינחה אותם במה כדאי להם להתחזק, הוא היה אומר שיקפידו להתרחק מאוד מהשקר.
ונסיים במעשה מופלא מהגאון רבי שמואל קעלין זצ"ל, בעל המחצית השקל, שהיה מקורב מאוד למושל עירו, שהיה נוהג לשוחח איתו ולהתווכח אתו בעניינים שונים.
באותה עת היו פורצות מפעם לפעם עלילות דם חמורות נגד היהודים, שמשתמשים כביכול בדם של ילדים נוצריים לצורך אפיית המצות. אותו מושל היה מעלה את הטענה הזאת בפני ה'מחצית השקל' שבכל פעם הוכיח לו באותות ובמופתים עד כמה העלילה הזאת שקרית ומופרכת.
עד כדי כך הצליח רבי שמואל לשכנע את המושל, עד שהמושל בעצמו הצהיר בהן צדקו, שאם חלילה וחס תהיה עלילת דם על היהודים בעירם, הוא יהרוג את המעלילים, ויזכה את היהודים באופן מיידי בלי שיהיה צורך בכלל לחקור ולדרוש.
ויהי היום, באחד מערבי הפסחים, והנה נמצא שייגץ מת ב… חצר ביתו של רבי שמואל עצמו. כששמע על כך המושל הוא התרתח, ואיכשהו הגיע למסקנה שרבי שמועל קעלין כנראה הכין מראש את הקרקע, ופיתה אותו להאמין שהעלילות הללו הן שקר מוחלט, בזמן שהוא עצמו, ה'מחצית השקל' שוחט ילדים נוצריים לצורך אפיית מצות…
כמובן שאסרו את רבי שמואל בנחושתיים, והעמידו אותו למשפט. המושל הצהיר שאם יימצא אשם, לא רק שיהרגו את רבי שמואל עצמו, אלא גם את כל נכבדי הקהילה היהודית בעיר, ואת כל יתר יהודי העיר יגרשו.
יהודי האזור התאגדו ולקחו עורך דין מפולפל שגבה שכר טרחה גבוה במיוחד, כדי לייצג את רבי שמואל ולהפריך את עלילת הדם הנוראה.
כשהתחיל עורך הדין לעבור על חומר הראיות, הוא גילה את הסכין המגואלת בדם שנמצאת יחד עם הילד המת, ושהחוקרים קבעו כי באמצעותה נעשה מעשה הרציחה.
אמר החוקר לרבי שמואל: "השופט ישאל אותך אם אתה מכיר את הסכין הזאת, ואתה תענה שמעולם לא ראית אותה".
נענה רבי שמואל והשיב לו: "אבל אני כן מכיר את הסכין. זאת סכין שנלקחה מהמטבח בביתי!".
עורך הדין הסביר לרבי שמואל שהאמת לא חשובה בכלל: "זה לא משנה אם אתה מכיר את הסכין. אתה תגיד שאתה לא מכיר!".
אבל רבי שמואל התעקש: "כלומר, אתה רוצה שאני אשקר? חס וחלילה! אני לא משקר".
עורך הדין איים להתפטר אם רבי שמואל לא מוכן לקבל את ההמלצה שלו, אבל רבי שמואל עמד על שלו. "אני אומר רק את האמת!".
אמת לאמיתה
הגיע יום המשפט, קהל גדול התאסף באולם בית המשפט כדי לראות מקרוב כיצד ייפול דבר, הביאו לפני השופט את כל חומר הראיות, הממצאים מהחקירה הונחו על שולחנו והוא שואל את רבי שמואל: "האם אתה רצחת את הילד הנוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לחג הפסח?". רבי שמואל עונה בשלילה. "לא פגעתי באיש!". השופט שואל אותו, "האם ידוע לך מי כן עשה את המעשה?", ורבי שמואל שוב עונה בשלילה, "לא ולא. אין לי שמץ של מושג".
כעת מתחיל שלב החקירה הצולבת: "אתה מכיר את הסכין הזאת שבאמצעותה בוצע מעשה הרצח?" שואל השופט.
רבי שמואל השיב בחיוב: "כן, הסכין הזאת שייכת לי, היא נלקחה מהמטבח שלי!!!".
השופט נדהם: "אדוני יודע שאתה מפליל את עצמך… נכון? אולי כדאי שתתייעץ עם עורך הדין שלך לפני שאתה משיב לי…". אבל רבי שמואל הסביר לשופט בנחרצות: "עורך הדין ייעץ לי לשקר, אבל אני לא משקר. אני אומר רק את האמת. והאמת היא שהסכין שלי!".
דבריו עשו רושם על הקהל. אנשים החלו להתלחש… מתשובותיו ניכר שהוא אדם ישר, אם הוא אומר את האמת גם כשהיא אמורה להזיק לו, אפשר להאמין לו שהוא לא רצח את הילד!
פתאום קם אחד הגויים שהיו באולם, ושהיה עובד בביתו של רבי שמואל: "אין סיבה להתרגש!", הוא אמר, "הנאשם הודה שהסכין שלו, בגלל שהוא יודע שאפשר להוכיח את זה בקלות. תסתכלו ותראו שיש עליה חריץ באלכסון, אני עבדתי בבית שלו ואני יכול להעיד שזאת הסכין שלו, לכן הוא אמר את האמת, בניסיון להתל בכולם ולגרום לכם להאמין לכל מה שהוא אומר!".
קם רבי שמואל ממקומו ואמר לשופט: "אני יודע מי רצח את הילד!".
השופט קימט את מצחו בחוסר הבנה: "אדוני אמר שהוא אומר רק אמת, נכון? מקודם אמרת שאתה לא יודע מי רצח את הילד, ועכשיו אתה אומר שאתה כן יודע. אז מתי אמרת אמת? מקודם או עכשיו???".
נענה רבי שמואל ואמר: "גם מקודם אמרתי אמת, וגם עכשיו. קודם באמת לא ידעתי, אבל עכשיו אני יודע מי רצח את הילד!".
"מי רצח את הילד?", שאל השופט בחוסר הבנה, ורבי שמואל הפנה אצבע מאשימה לאותו גוי שעבד בביתו, וטען שהוא מכיר את הסכין.
הגוי החוויר עד מוות, והשופט דרש הסברים: "איך אתה יודע שהוא הרוצח?", שאל…
השיב רבי שמואל: "הרי בביתי יש כמה וכמה סכינים, כיצד ידע העובד הזה באיזו מהן בוצע מעשה הרצח? איך יודע הוא שיש עליה חריץ? הרי הוא לא אמור היה להיחשף לראיות המפלילות. אלא מה, ברור שהוא עצמו ביצע את הרצח, והשליך את הסכין על יד הילד המסכן, לכן הוא ידע לומר בוודאות עם איזו סכין נרצח הילד".
אותו גוי נפל על מקומו והתעלף, וכשהתעורר מעלפונו, כבר היה אזוק בידיו וברגליו, בעוד רבי שמואל השתחרר ויצא לחופשי.
נענה רבי שמואל ואמר: "הנה הוכח לעין כל, שמזה שאמרתי את האמת לא רק שלא הפסדתי דבר, אלא שגם הרווחתי את חיי ואת חירותי. אם הייתי טוען שאיני מכיר את הסכין, אותו גוי היה מעיד שהיא שייכת לי, והשופט לא היה מתייחס לדברי. רק בגלל שהודיתי שהסכין אכן שלי, התבלבל אותו גוי והסגיר את עצמו בלי ששם לב. רק בגלל אמירת האמת יצאתי לחירות".