לפני זמן מה נפטר זקן המשגיחים הגאון הצדיק רבי דב יפה זצ"ל. אחד מתלמידיו המובהקים, ר' חיים אריה וינברגר, סיפר סיפור מדהים שאלמלא שנמסר מכלי ראשון קשה היה להאמין שאירע.
"לפני למעלה מעשר שנים הזמין אותי המשגיח זצ"ל לסעודת פורים. כטוב לב המלך ביין פנה אלי הרב ואמר לי 'חיים אריה האם יש משהו שהיית רוצה לשאול?' ואני כתלמיד אוהב ומעריץ לרבו עניתי, כן, יש ברשותי סיפור שהייתי רוצה לספרו בפני הרב והרבנית ולקבל אישור או הכחשה לאמיתתו".
"ואז התחלתי לספר שנודע לי שכמה שנים לאחר נישואיהם התגלע ביניהם ויכוח שבשלו נאלצו להגיע לדין תורה בפני הדוד של הרבנית הגאון רבי אהרון כהן זצ"ל, ששימש לה כאב חורג ושימש גם כרבו של המשגיח בבחרותו בישיבת חברון. הם סיפרו לו שכל לילה כשהתינוקות בוכים יש להם ויכוח מי יקום בלילה להרגיעם. המשגיח ר' דב זצ"ל טען שהוא רוצה לקום ולטפל בהם, וטענתו בפיו, 'אני כל היום לא נמצא בבית, ורק את עם הילדים, אז בערב כשאני חוזר ראוי שאני אטפל בהם ואת תוכלי לנוח, ככה זו שותפות מלאה!' והרבנית טענה לעומתו, שהוא כל היום יושב ולומד בישיבה ומלמד לבחורים, והיא רוצה שיהיה לו כח ביום להמשיך בעבודת הקודש ולכן אין היא מסכימה שהוא יקום. וכך כל לילה אין הם מגיעים לעמק השווה וקמים שניהם יחד."
"רבי אהרון זצ"ל שמע את הטענות, ופסק שמהיום יעשו תורנות, לילה אחד המשגיח יקום ולילה אחד תקום רעייתו.
והנה בלילה שהיה תורה של הרבנית, התינוקות בכו והיא קמה והמשגיח המשיך לישון, כמו בהסכם, אך בלילה שלאחר מכן כשהגיע תור המשגיח הוא התעורר ומביט בשעון ורואה שכבר הגיע הבוקר, ואוי ואבוי, הוא לא עמד בהסכם. הוא ניגש אל הרבנית לברר מדוע לא העירה אותו כשהתינוקות בכו וקמה להרגיעם בעצמה.
אך הרבנית הכחישה שהיא קמה, ואמרה לו שכנראה שהתינוקות פשוט לא בכו באותו לילה! אך זה לא נגמר בכך, כי מאז במשך שנים עד שגדלו הילדים, בתור שלה הם בכו, ובלילה שלו מעולם לא בכו הילדים! ומעולם הוא לא נדרש לטפל בהם בלילה!" " סיימתי את הסיפור, ושאלתי את הרב והרבנית 'האם הסיפור נכון?' המשגיח הצטנע ואמר 'זה לא שהם לא בכו בלילה, הם פשוט לא קמו' וניסה לגמד את האירוע. אך הרבנית קמה לפתע ממקומה וזעקה 'בדיוק כך זה היה! במשך שנים בלילות שלו הייתה דממה בבית, ובלילות שלי עולם כמנהגו נוהג! תבינו איך בשמים מחשיבים את התורה של בעלי!'"
סיפור זה הוא מופת של ממש, וממחיש לנו כיצד הקב"ה מסייע למי שמקבל על עצמו עול תורה באמת. אנחנו צריכים פשוט לרצות, לרצות ולעשות, וכשאנו נעשה את שלנו ונתמיד בתורה ונקבע עיתים לתורה, הקב"ה יעשה את שלו ויסייע בידנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
(ליקוטי שמואל)