אליעזר (לייזר) רוט
ויעקב נסע סוכתה לג יז
קוראי 'לקראת שבת' כבר זכו להכיר בחודשים האחרונים את הרב יוחנן בריזל שליט"א, חסיד קרלין המשמש כגבאי צדקה, שקיבל עצמו לשמח יהודים בכל עת, ולקרב לב בנים לאביהם שבשמים.
נוסף למרץ הבלתי נלאה שלו, התברך הרב בריזל גם ביכולות ריקוד מופלאות, ואם התזמורת רק תפצח בניגון מירון עתיק או בניגון קרלינאי תוסס, כבר תראו אותו פורץ אל מרכז המעגל עם ריקוד קדצ'קה מסורתי, שבמהלכו הוא רוקד עם בקבוק על הראש, לאחר מכן הוא יניח מקל של מטאטא את מגב או שיניו ויצא בריקוד סוער, ובהמשך יוחלף המקל גם בכסא, ספסל וכשהוא היה צעיר יותר זה יכול היה להיות אפילו שולחן…
הריקודים האלו באו לו לידי שימוש גם בשליחויות הרבות שלו באוקראינה ובמוקמות נוספים בעולם אליהם הגיע כדי לקרב יהודים לאביהם שבשמים. אין כמו ריקוד שובה לב כדי לתפוס את תשומת הלב של הקהל, וכשתופסים את תשומת הלב, אפשר לדבר ולהשפיע רבות.
הפעם מספר לנו הרב בריזל את אחד מהסיפורים היותר מיוחדים שהוא נושא עמו באמתחתו.
"היה זה לפני כ-30 שנה", הוא מספר, "יצאתי אז לתקופה של פעילות באוקראינה, מיד אחרי נפילת חומת הברזל. בחלק מהמקרים הייתי נוסע עם המשפחה ולפעמים הייתי נוסע לבד. גם הפעם הייתי לבד, ולכן ניצלתי את ההזדמנות כדי לשבות במקומות שונים ומשונים, כשאין לי אשה וילדים לדאוג להם, אני יכול להגיע גם למקומות שאין בהם שום תשתית, אוכל לחמניה עם טונה וזה מספיק לי די והותר.
"ישבתי במשרד שלי בקייב, יום ראשון, שעה 12:00 בצהרים בערך, הייתי עייף וממוטט. את השבת עשיתי במינסק הרחוקה, בירת בלארוס. נסעתי ברבת בערך עשר שעות בחזרה לקייב, הגעתי עייף וממוטט, בקושי הספקתי לנוח מעט וכבר הייתי צריך לפתוח יום עבודה נוסף. אנשים באים למשרדי הקהילה, צריכים הכוונה, נערכים לחתונה, יש כאלו שרוצים לעלות לארץ או מתלבטים אם להכניס את הילדים שלהם לבית ספר יהודי. כל הפעילות היתה אז התחלתית מאוד ועבדנו מאוד קשה, עם תנאים מינימליים.
"עד שזזתי והתארגנתי והתפללתי ואכלתי והתיישבתי לעבוד, כבר היה כמעט 12:00 בצהרים… והנה אני שומע דפיקות קלות בדלת ואל החדר נכנסים זוג.
"שלום", הם אומרים במבטא אוקראיני כבד, "אנחנו רוצים שהרבי יבוא איתנו לחתונה…".
"אני הכרתי אותם בהיכרות קלושה, יהודים שהשתתפו מדי פעם בפעילויות שלנו. עכשיו הם מספרים לי שחברים שלהם מתחתנים בעיר וויניצא. מרחק של 360 קילומטרים בלבד מקייב…
"זאת התרגשות גדולה בקהילה היהודית בוויניצא, כי זאת חתונה יהודית אמיתית", הם הסבירו לי… מה זאת אומרת חתונה יהודית אמיתית? מסתבר שגם החתן וגם הכלה, הם יהודים, בנים לאב ואם יהודים, ממש שתי משפחות שהצליחו להישמר מכל שמץ של התבוללות, וכעת גם הילדים שלהם מתחתנים ומקימים דור נוסף של משפחה יהודית לתפארת, בלי שמץ של עם זר שמתערב בשמחתם.
"אמרתי להם, נו, שיהיה במזל טוב. איך אני קשור לעסק?", והם מסבירים לי בהתלהבות ש.. מה זאת אומרת, אני הולך להיות הרקדן הראשי של החתונה. הם ראו אותי רוקד, הם יודעים שאני רוקד ריקודים יהודיים עתיקים, ואם סוף סוף יש פה חתונה של שני בני זוג יהודים שמתחתנים כדת וכדין, חייב להיות שבחתונה שלהם יהיה לפחות רקדן יהודי אחד אותנטי שיעשה שמח…".
"אני אמרתי להם, כל הכבוד שחשבתם עלי ועל החתן והכלה, אבל אני עכשיו מגיע מנסיעה ארוכה ברכבת, אין לי כח פיזי לנסיעה כזאת ארוכה פעם נוספת, ויש לי גם הרבה מאוד עבודה וכו'…
"אבל הם לא ויתרו בשום אופן. הם סיפרו לי שיש בחוץ טנדר של הסעה, שישה יהודים כבר יושבים בפנים, כולם נוסעים לחתונה בוויניצא, הם עוד שניים ביחד זה שמונה, ואני הנוסע התשיעי. אין סיכוי שהם נוסעים בלעדי, מבחינתם הטנדר יעמוד בחוץ כל הלילה…
"אחרי שעמדתי בסירובי, הם הבטיחו לי שבתשע בערב אנחנו עוזבים את החתונה ויוצאים לדרך חזור. תוך שלוש או ארבע שעות אני אהיה בחזרה בבית, ואני אספיק לישון בלילה מספר סביר של שעות.
"בסופו של דבר נכנעתי ללחץ, חשבתי על כך שזאת גם שמחת חתן וכלה, גם הפגנת ערבות הדדית בין יהודים שזה דבר חשוב מאוד במיוחד בנסיבות הקיימות כאן, וגם יש לי הזדמנות לדבר על יהדות כל הדרך הלוך וחזור, ולהשפיע על שמונה יהודים נוספים עד כמה שידי משגת.
"לקחתי איתי את התפילין, מי יודע כמה יהודים עוד יזכו להניח אותן היום, ויצאתי לדרך…".
ריקודים בשלג
"הדרך לוויניצא היתה די משעממת…", מתאר הרב בריזל. "אוקראינה היא מדינה מאוד יפה עם נוף מדהים, אבל כשמתחיל החורף, מגיע השלג הראשון ומכסה אותה לבן. הטמפרטורה במדינה נשארת נמוכה לאורך כל החורף, כך שהשלג לא מפשיר, ובכל מקום שאתה נוסע אתה רואה נוף צחור כשלג…
"דיברתי איתם על מצוות שבין אדם לחברו, מצוות שבין אדם למקום. הרחבתי בנושא של ערבות יהודית, על הקשר שיש לכל יהודי עם בוראו. השפה האוקראינית לא היתה שגורה בפי באותם ימים, אבל כמה מילים פה, כמה מילים שם, קצת השלמות באנגלית ובאידיש, ואנחנו מבינים זה את זה.
"אחרי שעות של נסיעה הגענו לוויניצא, ושם היתה התרגשות גדולה לראות יהודי חסידי שהגיע במיוחד להשתתף בשמחה. היה שם רב מקומי שסידר קידושין כדת וכדין, היו שם יהודים חרדים, חלקם מקומיים שחזרו בתשובה, אבל אני הייתי דמות ייחודית בנוף עם הלבוש הירושלמי והמראה החסידי המלא.
"כשהחלו הריקודים התמקמתי באמצע המעגל, פיזזתי ורקדתי לכבוד החתן והכלה, וב"ה זכיתי להרבות שמחה בחתונה.
"החברים שהביאו אותי מקייב לא שכחו את ההבטחה שלהם, לקראת השעה תשע אספו את כל השותפים שלנו לנסיעה מכל רחבי האולם, והתארגנו ליציאה חזרה לקייב הבירה.
"בירכתי את החתן והכלה שיזכו לבנות בית נאמן בישראל. הם לא כל כך הבינו על מה אני מדבר, מבחינתם הם עשו מעל ומעבר כשהתחתנו יהודי ויהודייה. לא היה להם מושג מה זה שבת, כשרות, תפילין… הם מאוד התרגשו מהברכה שלי, ואני התרגשתי לראות שיהודים שלא יודעים כלום מתעקשים לשמור על הגחלת ולשמר את המעט שהם כן יודעים. לפחות נזהרים לא להתבולל. איזו זכות עצומה!
"נכנסנו לטנדר, הנהג המקומי שחרר את ה'האנדברקס', ויצאנו לדרך, אלם תוך הלילה החשוך.
"עכשיו, צריכים להבין על מה מדובר… אנחנו מדברים על מדינה שעד לפני שנה או שנתיים היתה חלק מברית המועצות. אפס תשתיות. הכבישים היו משובשים מאוד, אין דבר כזה תאורת רחוב אפילו בתוך הערים, על אחת כמה וכמה בכבישים הבינעירוניים, חושך מוחלט. למזלנו ויניצא היא עיר גדולה ולכן הדרך ממנה לקייב היתה קצת יותר מסודרת, אבל עדיין מדובר בתנאים מאוד ירודים.
"לא זו בלבד, אלא שהטנדר שלנו היה היחיד על הכביש… לא היו עוד כלי רכב שנסעו בשעה כזאת. כשיש חושך אנשים ישנים, בוויניצא כבר היה אז חשמל, אבל ברוב חלקי אוקראינה לא היה חשמל, בטח לא באופן רציף כל שעות היממה. כשיורד הלילה אין הרבה מה לעשות בחוץ, הולכים לישון.
"והנה באמצע הדרך קרה הדבר שהכי חששתי מפניו… הרכב נתקע! נראה שהמנוע שבק חיים לכל חי. הנהג הגוי התעטף היטב במעיל הפרווה שלו, בחוץ שרר קור מקפיא של עשר מעלות מתחת לאפס, הוא יצא החוצה, פתח את מכסה המנוע, ניסה מפה ומשם, אבל לא ראה כלום. הוא חיפש בתא הכפפות ומצא פנס, כשבזמן הזה שהוא פותח את הדלת של הרכב כדי לחטט בתא הכפפות, חדר כזה קור לתוך הרכב שחשבתי שעוד שניה אני הופך לנציב קרח…
"הוא האיר את המנוע, ניסה לבדוק את החיבורים, משך מפה, סובב משם. אבל שום דבר לא עזר".
שחרית בברדיטשוב
"אנחנו תקועים באמצע הדרך, קור אימים, החימום הפנימי של הרכב הפסיק לעבוד ברגע שהמנוע שבת מפעולה, הטמפרטורה בתוך הרכב צונחת במהירות, ואין לנו אפילו אפשרות לבקש עזרה, כי באותם ימים לא היו טלפונים סלולאריים אפילו במדינות מתקדמות כמו במדינת ישראל, על אחת כמה וכמה באוקראינה הנחשלת…
"חשבנו לבקש עזרה מנהגים חולפים, אבל אף רכב לא עבר בכביש. ישבנו באוטו והרגשנו שזה מתחיל להיות מסוכן. וכך, התעטפנו כולנו במעילים, כיסינו את הראשים והפנים בצעיפים, ויצאנו החוצה כדי לרוץ ולהתעמל על מנת לחמם את הגוף, שלא נקפא חלילה למוות. גם אנחנו וגם הנהג, רצנו בחוץ, קפצנו, עשינו תרגילי התעמלות ואחרי שהתחממנו כהוגן חזרנו לרכב לנוח… עד שאחרי עשרים דקות שוב נהיה לנו קר, ויצאנו החוצה לסבב נוסף של פעילות גופנית…
"כך עבר עלינו הלילה, עד שלפנות בוקר התחלנו לראות מכוניות בכביש, ניסינו לעצור כמה עד שלבסוף אחד עצר לנו ותמורת תשלום הסכים לקחת אותנו לברדיטשוב הסמוכה.
"בברדישטוב הגענו לבית הכנסת, נכנסנו לשם, שתינו תה קפה, ההסקה שם פעלה ומאחר וכבר האיר היום עמדנו להתפלל שחרית. התפילין שלי התבררו כשימושיות מאוד, גם אני וגם שאר הנוסעים הגברים בחבורה הנחנו תפילין. אחרי שסיימנו, הצלחנו לארגן נהג שלקח אותנו עד קייב, אליה הגענו בשעה 1:00 בצהרים… יותר מ-24 שעות אחרי שיצאנו מקייב לוויניצא…
"בחוץ כבר חיכו לי כמה אנשים שלא הבינו למה אני כל כך מאחר, לא הספקתי לישון או להתארגן הייתי חייב לתת שירות, לארגן משלוחים של מזון כשר, לטפל בבדיקה של ספר תורה עתיק שנמצא באחד מבתי הכנסת באוקראינה, להעביר משלוח של מזוזות חדשות לעיירה מסוימת כדי לתת ליהודים שם ועוד כהנה וכהנה משימות שהיה עלי לעשות.
"אני לא הצטערתי שנסעתי לוויניצא. יהודי לא צריך להתחרט על דברים טובים שעשה, אבל היתה לי בלב סוג של צביטה מרירה כזאת. מי אומר שהיית צריך לנסוע בכלל… אולי היית צריך להתמקד בעבודה שלך בקייב, עבודת קודש שחייבים לבצע אותה ואסור להתמהמה, אם אני מאחר ביום את שליחת המזוזות, אולי זה יגרום לכך שיהודים יגורו יום נוסף בלי מזוזה, אסור לי לזלזל בעבודה הזאת… אבל מצד שני, גם לשבת עם שמונה יהודים כל הדרך לוויניצא, ולאחר מכן לעבור איתם את כל החוויה הזאת בדרך חזור לקייב, זה דבר גדול, מי יודע כמה הצלחתי להשפיע עליהם במהלך הלילה הזה, אולי בזכות הנסיעה הזאת הם ישלחו את הילדים שלהם לחינוך יהודי תורני? מי יודע…".
המעגל שנסגר
"עברו שנים, ואני המשכתי להגיע מדי פעם לאוקראינה, לחגים, לשבתות, וגם לפעילות שוטפת של אמצע השבוע. בין לבין, אני מסתובב בבתי כנסת, אוסף צדקה להכנסת חתנים וכלות, ולמקרים אחרים של אנשים הזקוקים לעזרה ואני משתדל לעזור להם, כל פעם אני לוקח על עצמי איזה תיק ומשתדל לסייע.
"כך אני מתגלגל למקומות נוספים בעולם, אם זה בארגנטינה, או ברזיל, או במקסיקו או בארה"ב.
"באחת הפעמים הגעתי לארה"ב, נסעתי לניו ג'רזי, ושם ביקרתי בלייקווד, הסתובבתי שם מכתובת לכתובת, ובעודי צועד ברחוב, פתאום ניגשים אלי זוג חרדים עם שיירה של ילדים. הם נראו לי חרדים אמריקאים לכל דבר ועניין, אבל ברגע שפתחו את הפה מיד שמעתי את המבטא האוקראיני…
"אתה רקדן?", הם שאלו אותי בלי הקדמות מרובות… "אמרתי להם כן. אני רקדן, אבל איך ידעתם? יש לי פרצוף של רקדנים???
"התשובה שלהם הכתה אותי בתדהמה: אנחנו ידענו כי אתה רקדת בחתונה שלנו", הם אמרו לי, "אנחנו התחתנו בעיר וויניצא ואתה הגעת במיוחד מקייב. החברים שלנו סיפרו לנו אחר כך שנתקעתם כל הלילה ברכב, בקור המקפיא. חשבנו על זה שאף פעם לא הודינו לך כראוי על כך ששימחת אותנו בחתונה שלנו, והכנסת בה צבע יהודי. עשית לנו חשק להכיר עוד יהודים דתיים, ולהתעניין יותר בתורה ובמצוות, וככה המשכנו להתחזק ולקיים תורה ומצוות.
"עמדתי שם, נשאתי עיני לשמיים ואמרתי, אה! ריבונו של עולם! איזו זכות!!! איזו זכות עצומה היתה לי לשמח את החתן והכלה האלו, שלא רק שהם שמרו על הגחלת ונשארו יהודים, אלא שהם גם הוסיפו ללמוד ולהתעמק, ואף היגרו למקום של תורה, כדי להקים בית כשר ונאמן בישראל, ואני עכשיו זוכה לראות אותם כשבניהם מקיפים אותם כשתילי זיתים, זרע ברך ה', ילדים יראי שמים, עם פיאות וכיפה וציצית, ילדים שלומדים תורה. איזו זכות ואיזה אושר עבורי לראות את זה בעיניי!!!
"עכשיו אני כבר באמת לא מצטער על אותה נסיעה ארוכה ומפרכת. בשביל כזה זוג, כאלו אנשים מיוחדים, היתה ההשקעה שווה בכפל כפליים…".