כך היה מעשה בתקופת המנדט הבריטי בין השנים תר"פ לתר"צ:
יחיאל וואקס, היה קבלן גדול, שהתחרה בחברת 'סולל בונה' המבוססת והאיתנה. הוא בנה בנינים רבים בגוש דן, ובפרט בעיר 'רמת גן', שבאותם ימים היתה בחיתוליה. על אף שהיה אדם יחיד, ומולו עמד גוף הסתדרותי משומן – עשה יחיאל חיל בעסקיו, כאשר הוא מעסיק עשרות פועלים, יהודים כולם.
באותם ימים, עלותו של ה'מלט' לבנין – היתה גבוהה ביותר. תהליך ייצורו היה מורכב ומסורבל, ובארץ עדיין לא היו בתי חרושת שעסקו בכך. המלט, היה מיובא איפוא מבריטניה, כאשר עלות המשלוח מייקרת את הסיפור משמעותית כשלעצמה… החומר היקר, היה מגיע באניות – כשהוא מאוכסן בחביות, שמשום מה לא היו מכוסות. הוא היה מגיע לנמל יפו, ומשם – הובל בעגלות רתומות לסוסים אל אתרי הבניה.
בתקופה בה התרחש המעשה, המתין יחיאל בדריכות למשלוח גדול של מלט שאמור היה להגיע מעבר לים. הוא היה זקוק לו בדחיפות, לשם השלמתם של מספר פרוייקטים גדולים, שעמדו בעיצומם. ואכן, באחד מימי השישי של חודש אייר – פרקה אניית משא כמאה וחמישים חביות בנמל יפו, כאשר שבעים חביות מיועדות לחברתו של יחיאל וואקס, מיודענו, והשאר – עבור חברת 'סולל בונה'.
יחיאל עצמו, נוכח היה בנמל בעת פריקת הסחורה, תוך שהוא מטפל באופן אישי בסידורי המכס, ומשגיח על פועליו בשעה בה העמיסו את החביות היקרות על עגלות – בדרכן אל הרחוב בו עמדו בשורה כמה בניינים המצפים להשלמה. באותה שעה, אל צידו השני של הרחוב – עשו את דרכן עגלות נוספות, טעונות אף הן בחביות מלט: היו אלו העגלות של 'סולל בונה', שהובילו את החומר היקר אל בניינים אחרים, על בנייתם שקדה החברה המתחרה.
יחיאל השגיח על פועליו בשעה בה פרקו את החביות מהעגלות, ולא עזב את המקום עד שווידא כי פועליו אף הם הלכו לבתיהם – עד האחרון שבהם. לא יהודי כמוהו, יאפשר חילול שבת על ידי מי מעובדיו היהודים, חלילה…
אולם אז, כאשר סוף סוף יצא לדרכו אל ביתו שביפו, הבחין לפתע בעננים אפורים המכסים את השמים… הימים היו ימי אייר, החורף חלף עבר זה מכבר, כך שיחיאל לא העלה בדעתו אפשרות בה ירד מטר לפתע… ובכל זאת, שעה קלה מאוחר יותר, נשמעו דפיקות על דלת ביתו: היו אלו כמה מפועליו, אשר הצביעו על השמים והבהירו: "גשם עומד לרדת. אם המלט ישאר חשוף, תחת כיפת השמים – הוא יתקלקל לחלוטין, ויהיה זה הפסד עצום שאין לו תקנה!".
יחיאל הביט בשעונו. עוד שלש שעות תפרוס שבת המלכה את כנפיה על היקום. חשבון פשוט הביא אותו לידי מסקנה, כי אם יגש עם פועליו כעת לכסות את המלט – ישנו חשש רב לחילול שבת! יחיאל ידע היטב, כי במלט שקנה – השקיע את כל הונו, כך שאם הוא יתקלקל – תהיינה לכך השלכות איומות על עתידו הכלכלי… ובכל זאת, הוא אפילו לא היסס: "אני אוסר עליכם לגשת אל הנמל ולכסות את החביות, בשום אופן!" הבהיר לפועליו, אשר לא התווכחו, ומיד פנו אל בתיהם.
במשך כל אותו ליל שבת, ניתכו מטרות עוז, אולם בליבו של יחיאל לא חלפה אפילו חרטה קלה שבקלות. ברור היה לו כי עשה את המעשה הנכון, תהיינה השלכותיו אשר תהיינה! יחיאל סילק איפוא ממחשבתו את הענין לחלוטין, תוך שהוא מתענג על זמירות השבת ועל לימוד התורה כהרגלו, בעוד פניו מאירות באור יקרות: אור שזוכה לו רק מי שעומד בנסיון קשה במיוחד! רק במוצאי שבת – מיהר לשים פעמיו אל אתר הבניה, בכדי לאמוד את מידת הנזק.
להפתעתו, כאשר הגיע אל אתר הבניה החשוך, כשפנס בידו – התברר לו כי כל שבעים חביותיו מכוסות היטב בלוחות עץ, שמאן דהו טרח להשיג ולהניח עליהן… אפילו טיפה אחת של מים לא חדרה לחביות! כל נזק לא נגרם!
יחיאל תהה בליבו אודות זהותו של המושיע האלמוני. "אולי היה זה אליהו הנביא? אולי המלאכים שליוו אותי בדרכי אל ביתי בליל שבת?" חלפה בליבו מחשבה, אולם הוא מיהר לדחותה… "וכי מי אני ומה חיי, שיעשו נס מיוחד משמים בכדי להציל את חביותי משחת?" הרהר, ובכל זאת: הסבר אחר – אין…
את התשובה – לא קיבל יחיאל באותו הלילה. רק למחרת בבוקר, כאשר הגיע אל אתר הבניה כמדי יום ביומו – הגיעו לאזניו מהמגרש הסמוך זעקותיו של מנהל העבודה מטעם 'סולל בונה', אשר צעק בזעם על פועליו, שלא היו מבני ברית: "הלא שלחתי אתכם ביום שישי אחר הצהריים לכסות את החביות! מדוע הן נשארו גלויות? המלט התקלקל כולו! מדובר בהפסד עצום!" השתולל הלה, ואילו הפועלים השיבו: "איננו יודעים מה אתה שח… ביצענו את המשימה באופן מלא: כיסינו שבעים חביות!"…
רק אז התברר, כי הפועלים ששלח מנהל העבודה של 'סולל בונה' – כיסו בטעות את חביותיו של יחיאל, במקום את החביות המיועדות לחברתם שלהם… כך, דוקא החביות שבעליהן נמנע בכל מחיר מלחלל את השבת – ניצלו, בעוד האחרות – ירדו לטמיון כולן…
ללמדנו, כי משמירת שבת, לא זו בלבד שאין מפסידים – אלא שגם מרוויחים! קדושת השבת – מביאה בכנפיה ברכה, והברכה הזו הינה הרווח הכי גדול שניתן להעלות על הדעת!
(מתוך הספר 'ללמדך')