כשאנו מעיינים בפרשה ורואים את הקשיים והנסיונות שהיו ליעקב אבינו, ולפניו ליצחק ואברהם אבינו, כדאי לדעת את מה שכותב ה'שפת אמת', (בפרשת תולדות). שכשאברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות, הוא בעצם התגבר על כל סוגי הניסיונות הקיימים בעולם, כי עשרת הניסיונות הללו כוללים בתוכם את כל הסוגים, וכל ניסיון שרק ייתכן שיהיה בעולם, נכלל באחד מאותם עשרה ניסיונות.
כשאברהם אבינו התגבר על הניסיונות הללו, הוא קנה את הכח להתגבר מכאן ולהבא על כל הניסיונות העתידיים, ואת הכח הזה הוא הוריש לבנו יצחק, ויצחק ליעקב ויעקב לבניו ומהם השתלשל הכח הזה לכל אורך הדורות, וכל אשר מזרע ישראל הוא, נולד עם הכח הזה של 'אברהם הוליד את יצחק', ועם הכח הזה יש לכל יהודי באשר הוא את הכח להתגבר על כל סוגי הניסיונות שיבואו עליו.
מוסיף ה'שפת אמת', עוד נקודה מעניינת: כשיהודי אומר בתפילת העמידה "ברוך אתה ה' מגן אברהם", הוא צריך לכוון גם לחלק הזה, ל'חלק האברהם' הקטן הזה שעובר בירושה מאב לבנו, והקב"ה הגן עליו לכל אורך הדורות שלא יתעמעם ולא יאבד את כוחו, כך שבכל אחד ואחד מאתנו טמון הכח הזה שאברהם הוריש ליצחק ולזרעו אחריו, להתגבר על כל סוגי הניסיונות שיבואו עלינו.
הדברים נפלאים, ויש הרבה מקום לדון בהם, אבל אני חושב שכדאי לתת דגש לנקודה האחרונה שהזכרנו… שצריך בכל יום, שלוש פעמים ביום, להזכיר לעצמנו שוב ושוב, יש לנו את הכח! יש לנו את היכולת! קיבלנו בירושה את העוצמה הזאת של אברהם אבינו, אנחנו מחוסנים מפני כל סוגי הניסיונות ואם רק נרצה נוכל להתגבר עליהם. אין שום ניסיון שהוא קשה מדי עבורנו, אחרי שאבינו אברהם עליו השלום הצליח להכניע את כח הניסיונות, והעניק לנו את העוצמה הנדרשת כדי להתגבר עליהם!
הידיעה הזאת גם מחזקת וגם מחייבת. יהודי שיודע ומאמין שהוא יכול להתגבר על כל ניסיון באשר הוא, אם חלילה הוא נופל ונכשל בניסיון, התביעה נגדו גדולה יותר. הרי יכולת להתגבר, אז למה לא התגברת???
***
מסופר על הנצי"ב מוולאזין שכשסיים לכתוב את חיבורו 'העמק דבר', הוא ערך מסיבה גדולה לכבודה של תורה ושמח שמחה עצומה.
שאלו אותו, לשמחה מה זו עושה? הרי כבר שמענו על מחברי ספרים שכתבו והדפיסו את ספריהם ולא עשו כזאת חגיגה גדולה.
אמר להם הנצי"ב, שכשהוא היה ילד הוא לא הצליח בלימודים, ופעם אחת בעת ששכב על מיטתו שמע את הוריו דנים ביניהם אודות עתידו. אבא שלו טען שמאחר והילד ממילא לא מצליח בלימודי הקודש, הגיע הזמן להוציא אותו מהחיידר, ולשלוח אותו שיהיה שוליה של השען שבדיוק מחפש עוזר.
בזמן שההורים דנו בנושא, הוא עצמו שכב במיטה, והם סברו שהוא כבר ישן. אבל הנצי"ב שמע את כל השיחה, ופתאום קם מהמיטה ניגש להורים ובדמעות שליש בכה שייתנו לו הזדמנות נוספת, הזדמנות אחרונה הוא מבקש לנסות שוב להשקיע בלימודי הקודש, כי הוא רוצה להיות תלמיד חכם ולא רוצה להיות שען.
ההורים ניאותו להסכים לבקשתו, והוא, הנצי"ב התחיל להשקיע את כל כוחו הלימודים, עד שעלה ונתעלה והגיע לכזאת גאונות מופלגת וחיבר את החיבור הנפלא.
"עכשיו תארו לעצמכם שאני הייתי ישן באותו ערב, ולא היתה לי הזדמנות לבקש הזדמנות נוספת… תארו לעצמכם שאכן הייתי הולך להיות שוליה של שען ולומד את מקצוע השענות. לאחר ה-120 כשהייתי בא לשמי מרום, היו מראים לי מדף עם ספרים שונים, 'העמק דבר', 'העמק שאלה', 'משיב דבר', 'מרומי שדה', 'רינה של תורה' ועוד ספרים. הייתי שואל מה זה הספרים האלו? והיו משיבים לי נפתלי נפתלי! אלו הספרים שאתה היית אמור לחבר! למה התעצלת ללמוד! למה לא השקעת עוד קצת. יכולת לחבר כאלו חיבורים תורניים נפלאים ובגלל שהתעצלת גרעת מהתורה את החלק שלך שהיית צריך לתרום לה…
"איזו בושה וכלימה! איזו חרפה! איך הייתי יכול לשאת את הביזיון הנורא, ואת האשמה הכבדה שהיתה רובצת עלי שבגלל שקצת התעצלתי ולא היה לי כח להשקיע בלימודים גרמתי לאיבוד של הספרים הללו?
"לכן אני עכשיו שש ושמח, כשאני מוציא ספר חדש, אני נזכר באותו ערב קודר ודומע, אני נזכר ברגעים המכריעים הללו שבהם כמעט הפכתי לשוליה של שען! משמים זיכו אותי לשמוע את השיחה ולהתחנן על נפשי ועל עתידי הרוחני, משמים זיכו אותי להשקיע ולהתאמץ ולהציל את עצמי מאותו ביזיון נורא של חסרון הספרים שיכולתי לכתוב, על כך אני שש ושמח!".
***
אני רוצה להוסיף כאן סיפור ששמעתי משמו של המרצה הנודע הרב אהרן מרגלית, ושבדרכו שלו מביא גם הוא את אותו מסר ואותו רעיון.
פעם הגיע ר' אהרן להרצות באיזו ישיבה, הוא עשה לבחורים 'דמיון מודרך', והשתעשע איתם בדמיונות כיצד יראה העתיד.
אחד התרגילים שהוא עשה היה תרגיל מיוחד במינו: הוא לקח בחור באקראי מתוך הקהל, ושאל אותו כמה מסכתות מהש"ס הוא כבר למד. הבחור לא השיב תשובה שהוסיפה לו כבוד גדול, מסתבר שהוא לא היה מה'שפיצים' של הישיבה.
אבל ר' אהרן אמר לו, אני שואל אותך, אם אתה מאוד מאוד תתאמץ, אתה יכול ללמוד שני דפי גמרא ביום אחד? הבחור השיב שהוא לא בטוח. אמר לו ר' אהרן, קח גמרא שוטנשטיין, ותלמד, אפילו אם לא תבין הכל עד לעומקה של סוגיא, אתה מסוגל ללמוד ככה שני דפים? השיב הבחור בחיוב, בהחלט, שנים דפים ביום אחד זה לא סוף העולם.
ואם תלמד גם למחרת זה אפשרי? כן! בקיצור כך הוא הוביל אותו עד למחשבה על כך שהוא עומד לסיים את כל הש"ס בתוך כשלוש וחצי שנים…
עכשיו הגיע השלב של הדמיון המודרך…
"בוא נדמיין עכשיו את החגיגה של סיום הש"ס. איפה תעשה אותה???". הבחור משיב שהוא יעשה אותה בסלון של בית הוריו, הוא לא רוצה אירוע יותר מדי בומבסטי, אבל בהחלט מסיבה יפה בבית של ההורים עם ארוחה מיוחדת ואיזה אורגניסט שיעשה שמח…
"ומה תהיה המנה הראשונה? ומה המנה השניה? ואיזה קינוח יחלקו?" הבחור עצם עיניים ודמיין את המסיבה, הוא ידע לומר מי הם המוזמנים, איזה רב אומר א הדרשה, איזו מתנה אבא שלו יקנה לו, אילו חברים הוא יזמין לאירוע המצומצם… את הכל הוא דמיין לפרטי פרטים.
"עכשיו בוא נדמיין שאתה מסיים את הש"ס ואתה אומר "הדרן עלך ש"ס בבלי והדרך עלן".
הבחור מדמיין את זה, והעיניים שלו מתלחלחות בדמעות מהתרגשות. ור' אהרן לא מוותר על שום פרט.
"איפה אמא שלך בכל הסיפור? היא לא משתתפת בחגיגה?". הבחור משיב כשהוא מדמיין את המראה, "היא נמצאת במטבח, מקשיב לכל מילה…".
"מה היא עושה כשהיא שומעת אותך מסיים את הש"ס? הבחור משיב בקול רועד… "היא בוכה! בוכה מהתרגשות".
אחרי שסיים את הדמיון המודרך אמר ר' אהרן לבחור: "דע לך, שכל זה יכול להיות באמת. זה לא חייב להישאר בעולם הדמיון. ראית שאתה מסוגל, ללמוד שני דף ליום זה לא סוף העולם, זה אפשרי, אם תחליט שזאת המטרה שלה בארבע השנים הקרובות, אתה תסיים את הש"ס ותחגוג את החגיגה הזאת בפועל ממש! אבל אל תשכח להזמין אותי לסיום…". כולם צחקו והאירוע הסתיים. כל אחד חזר למקומו והחיים נמשכו כסדרם.
***
חלפו שלוש וחצי שנים, ור' אהרן פוגש קבוצה של בחורי ישיבה, שמזהים אותו ואומרים: "שלום הרב מרגלית. אנחנו זוכרים שעשית לנו פעם סדנת דמיון מודרך בישיבה…". הוא מברר איתם מאיזו ישיבה הם, ואז הם נזכרים… "אתה זוכר את מנדי, הבחור שעזרת לו לדמיין את סיום הש"ס שלו? לא תאמין! הוא באמת עומד לסיים את הש"ס! הוא התארס, ובחתונה שלו הוא יחגוג את הסיום… זה לא יהיה בדיוק כמו שדמיינתם, לא בסלון הבית ואמא שלו לא תעמוד במטבח, אלא במהלך החתונה שלו".
ר' אהרן מאוד שמח, אבל התפלא, איך הוא שכח את החלק שבסוף הסיפור. להזמין אותו לאירוע??? והנה, בבוא היום המיועד מתקשר אליו החתן ואומר לו שהוא אומנם בתענית דיבור ביום חופתו, אבל הוא עשה התרת נדרים במיוחד כדי להזמין אותו. התברר שהוא שלח הזמנה עם הקדשה אישית מאוד נרגשת, אבל ההזמנה חזרה בגלל טעות בכתובת, ולכן הוא מזמין אותו דרך הטלפון לשמחת סיום הש"ס…
החתונה היתה בבית שמש, באולמי פארהנד. ר' אהרן הגיע, השתתף בשמחה וזכה לשמוע את הסיום, אבל אז ביקש החתן לומר עוד כמה מילים:
"דע לך ר' אהרן, שהסיבה היחידה שבגינה אני עומד כאן ומתחתן כמו בחור חסידי ומקים בית נאמן בישראל, זה בזכות אותו רגע שבו דמיינתי את אמא שלי בוכה מאושר!".
החתן הוסיף וסיפר שהוא הילד הרביעי במשפחה, וכל שלושת האחים הגדולים שלו לא הצליחו בלימודים, ההורים שלו שבעו אכזבות, ואמא שלו במיוחד היתה בוכה הרבה על כך שלא זכתה שהילדים שלה יהיו תלמידי חכמים.
"אני ידעתי כל הזמן שגם לי מצפה המשך דומה. כמו האחים הגדולים שלי גם אני הייתי חלש בלימודים, והדרך כבר היתה סלולה החוצה …
"ואז הגיע הרגע שבו אני דמיינתי את עצמי מסיים את הש"ס ואת אמא שלי עומדת במטבח ומורידה דמעות של אושר. חשבתי לעצמי, מנדי! אמא שלך כבר רגילה לבכות, היא בוכה הרבה בגלל הילדים שלה, אבל אלו דמעות של צער וכאב… אתה יכול לגרום לה בפעם הראשונה בחיים לבכות משמחה ואושר! אתה יכול לגרום לה לשמוח, לזקוף את הגב שלה ולתת לה הרגשה שיש שכר לעמלה.
"ההבנה הזאת שיש בכוחי לשמח את אמא שלי בצורה כזאת נפלאה, נסכה בי כוחות עצומים, ובאותו רגע קיבלתי על עצמי בהחלטה גמורה ומוחלטת, אני אסיים את הש"ס ויהי מה! זה אפשרי! זה בהישג ידי ואני אשיג את זה! מגיע לאמא שלי לבכות מאושר! מגיע לה!".
"דע לך", הוסיף החתן בעודו בוכה, ויחד אתו בוכה גם אימו… "לא רק אותי הצלת עם הדמיון המודרך הזה, אלא את כל הבית שלנו. מאחר ואני שיניתי כיוון והלכתי בדרך אחרת, כל האחים שמתחתי ראו שיש את עוד דרך, שלא חייבים להיראות כמו שלושת האחים הראשונים, אפשר להיות כמו האח הרביעי. כל הבית שלנו השתנה, וגם האחים הגדולים החלו ללמוד מאתנו הצעירים מהם ולהשקיע יותר בלימודים עם חברותות וכדו'…".
***
לסיום, אני אוסיף גם סיפור אישי קטן. כשאני נהייתי מחנך בתלמוד תורה, לפני 18 שנה, החלפתי מחנך ותיק, יהודי צדיק וטהור, ממש 'ל"ו צדיק' בשם רבי שמואל שיינטאג זצ"ל.
הוא ביקש לדבר עם המלמד שמחליף אותו, ונתן לי הדרכה קצרה: "כשאתה מדבר לילדים", הוא אמר לי, "תמיד תדבר איתם באופן חיובי ולא באופן שלילי. אל תגיד להם מה אסור לעשות אלא איך צריכים להתנהג!".
אני לקחתי את הדברים האלו כצוואה ודבקתי בדרך הזאת, וראיתי בה סייעתא דשמיא מרובה ב"ה.
גם בחברת התהילים שלי, 'ענני', אני תמיד אומר לצוות המשגיחים שמפטרלים בין הילדים הרבים ומדרבנים אותם לומר את התהילים בקול: "תמיד תדברו חיובי, לא שלילי", במקום לומר "לא לזרוק את העטיפות של הממתקים על הרצפה", אפשר לומר "איזה יופי אנחנו רואים שכל הילדים שומרים את העטיפות בכיס ומשליכים אותן רק אל תוך פח האשפה! כל הכבוד!".
במקום לומר: "מי שישתולל לא יקבל ממתק", אפשר לומר "קינדערלאך, איזה יופי זה כשאתם מתנהגים כל כך יפה! איזו שמחה אתם עושים לנו כשרואים אתכם מתנהגים כך! אשריכם ישראל. אתם עושים נחת רוח גדולה לקב"ה…".
זה משלים את כל מה שדיברנו… כשהילד יודע שיש לו את הכח להתנהג יפה, יש לו את היכולת לשמור על הניקיון, מצפים ממנו לכך ובוטחים בו שהוא יצליח לעמוד בזה… הניסיון שלו להתנהג בצורה שלילית פוחת בצורה משמעותית.
אנחנו צריכים לדבוק בדרך הזאת, לדעת שכל אחד מאתנו יכול להתגבר על כל סוגי הנסיונות בעולם, ושהקב"ה מצפה מאתנו לעמוד בהם. ולזכור בכל יום שלוש פעמים ביום, שלכל אחד מאתנו יש 'אברהם אבינו קטן' בתוך הלב, שעומד איתן ומסייע לו להתגבר על כל סוגי הניסיונות שיבואו עליו היום ובכל יום.
תמיד להשתמש עם החיובי. ב'ענני' אני אומר למשגיחים, לא לזרוק פתקים על הרצפה, מי שיזרוק על הרצפה וכו', אותו דבר תגיד, כל הכבוד אני רואה שילדים כל אך נזהרים על כבוד בית המקדש מעט, ולא מלכלכים… וכו', אותם דברים להגיד, כי בזה אתה לא משאיר סטיגמה מכניס את החיובי.
יש מילה שאומרים לא משקיטים רעש ברעש…