עם ישראל הוריד כנחל דמעה, בהסתלק גאון הדור והדרו, מרן רבינו שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, שהאיר את שמיה של היהדות החרדית עשרות שנים והותיר אותנו לאנחות. "כולם היו בניו", אינה קלישאה. ביתו היה פתוח לכל, ולא בכדי, אלפים רבים הרגישו 'מקורבים' ו'בני בית', אלא שיש גם מי שגדל על ברכי מרן זצ"ל. רבי חיים ורעייתו הרבנית בת שבע ע"ה הובילו אותו לחופה, הוא קרא לו 'אבא', הרבנית הייתה עבורו 'אמא' לכל דבר, וכעת, הוא מדבר לראשונה, הלוא הוא הרב סנדר פרייזלר.
הרב פרייזלר התייתם לאחר פורים תשל"ד מאביו רבי אברהם יעקב פרייזלר ז"ל. "מרן רבינו נתן לי את האהבה כל השנים יחד עם הרבנית ע"ה, וידעתי והרגשתי שהוא אבא שלי, מה גם שהוא אמר לי שהוא אבא שלי מאז התייתמתי. והנה עכשיו אחרי פורים תשפ"ב אני מקבל את השמועה הכואבת בפעם השנייה. יארצייט כפול ומכופל", הוא פותח את השיחה.
"הרבה פעמים במשך השנים הילדים שלי שאלו אותי 'אם אצטרך להגיד קדיש אחרי שסבא רשב"ם ילך לבית עולמו?' לא אהבתי את השאלה הזאת. אמרתי להם 'לא שואלים שאלות כאלה'. עכשיו אני כבר לא צריך לתת להם תירוץ, כי הקב"ה המסובב לכל הסיבות סיבב את זה באופן שלא יהיו לאף אחד שאלות".
פרייזלר, מלמד תשב"ר בתלמוד תורה בבני ברק, לא מפסיק לדמוע מאז פטירת שר התורה זצ"ל. "זה מאוד קשה לדבר, צריך להיות חזק. יהודים מתקשרים אלי, וקשה לי לדבר עם כל אחד ואחד, אבל כיוון שאני יודע שהדבר יביא חיזוק, אני מוכן לדבר".
"בשבועיים האחרונים מספר הרב פרייזלר בבכי על התקופה האחרונה בחיי מרן זצ"ל. "חשבתי לעצמי בלב, איך השנה הוא יעשה סיום הש"ס בפסח? חסר לו דפים! ניסיתי להעיר אותו בכל הכוח, ניסיתי, ניסיתי. ליטפתי לו את היד, ניסיתי להעיר אותו, אמרתי לו 'אבא תלמד!' בפרשת משפטים עוד הצלחתי. אמרתי לו אני אקרא לך את הפרשה בקול, התחלתי לקרוא את 'ואלה המשפטים' בקול רם. הוא פותח את העיניים הטהורות שלו והרגשתי את היד שלו, שהוא מודה לי שהוא יכול ללמוד קצת".
הרב פרייזלר ממשיך ומתאר את התקופה האחרונה המצמררת בחייו של מרן זצ"ל: "בשבועות האחרונים ראיתי שאני לא מצליח להעיר אותו. הבאתי את בני הקטן דודיק. אמרתי לו 'זה דודיק, הוא לומד טוב, תברך אותו'. הוא פתח את העיניים וחייך. אמרתי להגאון רבי יצחק שאול קנייבסקי. תראה איך הוא מחייך אלי, אני רואה שהוא אוהב אותי ורואה אותי, אבל לא יכול לדבר איתי. הוא לא מצליח לדבר איתי – המילים שלו נבלעות".
מה ההיכרות הראשונה שלך עם הרב זצ"ל?
"אני זוכר את המשפט שהוא אמר לי אחרי פטירת אבי זצ"ל, שאני יכול לבוא אליו תמיד. אמרתי לו אני צריך אבא, לא סתם בן אדם. הוא הסתכל עלי בעיניו החודרות, ואמר לי 'אני אהיה לך אבא ואתה תהיה לי לבן', כך במילים האלה, אני זוכר את זה, הרגשתי את זה וידעתי את זה כל השנים".
"כאשר יצאתי מהחדר שלו קראה לי הרבנית בת שבע ע"ה שהייתה במטבח, ואמרה לי 'סנדר בא הנה'. התפלאתי, מאיפה היא יודעת שקוראים לי סנדר? היא אמרה לי 'לא יכול להיות שאבא יהיה לך לאבא ואני לא אהיה לך לאמא, הוא אבא שלך ואני אמא שלך'. וככה הרגשתי כל החיים. יש אביו המביאו לעולם הזה, ורבו מביאו לעולם הבא. אבא (מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל א.ר.) הביא אותי גם לעולם הזה וגם לעולם הבא. לא יודע איך הייתי עומד על הרגליים בלעדי אבא. אמא בת שבע ואבא ר' חיים העמידו אותי על הרגליים. את כל החיים אני חייב להם".
"אני זוכר שהוא הוביל אותי לחופה ביחד עם הרבנית ע"ה, הוא ביקש מר' אהרון לייב שטיינמן שיסדר לי חופה וקידושין, אנשים שאלו אותי בפני הרב זצ"ל למה הרב לא מסדר לך? הרב חייך, איזה אבא מסדר לבן שלו חופה וקידושין?" הרב פרייזלר לא מסוגל לעצור את הדמעות: "תמיד בלבלתי לו את המוח, הוא ישב איתי, היה מלטף לי את היד בשיא הנעימות גם חצי שעה לפעמים, אני לא מגזים – עם כל הסבלנות. היה עונה לי לכל השאלות, ככה במשך שנים על גבי שנים".
הייתם לומדים יחד?
"הוא אמר לי לפני הרבה שנים 'בוא נלמד', ואני לא הבנתי איזה זכות זה ללמוד עם כזה צדיק. חשבתי שאני עושה לו טובה, כך הוא נתן לי להרגיש. הוא הקדיש לי מהזמן שלו לשבת ללמוד איתי. שנים ניסיתי לחשוב איך אני יכול להחזיר לו טובה, לא מצאתי שום דרך. הוא לא צריך כלום כלום. איך אפשר להחזיר לו קמצוץ ממה שהוא נתן לי יחד עם הרבנית ע"ה?!"
הרב פרייזלר נזכר בימים שאחרי פטירת הסטייפלר זצ"ל, "באותו זמן אני חושב, לא ידעתי שהוא 'גדול' אבל ידעתי שהוא אדם טוב וצדיק. הרבה פעמים הייתי שואל אותו שאלות, אמר לי זה צריך לשאול את הרב שך, אלו שאלות של גדול הדור. אני זוכר כשמועצת גדולי התורה התכנסה, שאלתי אותו למה אתה לא נכנס? הוא אמר לי למה אני צריך להיות שם? שם זה רק הזקנים של הדור".
ספר לנו איזה אנקדוטה מר' חיים הבן אדם, 'האבא'…
"פעם בשולחן שבת אני זוכר, אם הרבנית הייתה אוכלת איתנו יחד עם הבנות, הוא היה אומר דברים על שולחן שבת. המון משלים מהמגיד מדובנא. הוא היה מתחיל כך: 'הדובנא מגיד היה אומר', ואז היה אומר את הסיפורים שלו. ואני שמתי לב שיש לו הכל מסודר לפי כל פרשה. וכך כל שנה היה חוזר על אותו סיפור של שנה קודמת. אם הייתי אומר לו שאני נזכר או שאני מכיר את הסיפור, הייתי הורס את הכל. אז הוא לא היה מספר ואומר לי: 'אתה מכיר, אז אני לא מספר'. זה נשאר לו פחד מהישיבה. כשהוא היה בישיבה, ישיבת לומז'ה, אחד מתלמידי החפץ חיים היה שם ר"מ ומשגיח ר' אליהו דושינצר. ר' אלה הביא מדרש לבחורים שכל בן אדם מוקצב לו כמה מילים הוא יקבל בחיים שלו. היה לרב פחד שאם יגמור את המילים הוא לא יוכל לדבר יותר". "וכך, בשנה האחרונה הוא בקושי דיבר. הייתי אצלו המון עם אנשים ושאלות רבות, היה אומר מילה אחת 'כן' – 'לא'. הייתי מנסה לסחוט עוד קצת, אז היה אומר 'כדאי', 'צריך' ממש מילה אחת. התקמצן על המילים. בשבועיים האחרונים הוא כבר לא דיבר מילה".
"אוי מי מחכה לך שם עכשיו בשמים?" נאנח הרב פרייזלר. "סבא הגדול מבני ברק הסטייפלר זצ"ל והסבא הגדול מירושלים מרן הרב אלישיב, הרב'ה שלך מרן הרב שך ז"ל ומרן ר' אהרון לייב שכל הזמן היה מתפלל עליך. נשארנו יתומים, תתפלל עלינו ותהיה מליץ יושר".
(נערך מתוך כתבתו של א. רבינא מתוך עלון 'חלקי בעמלי' )