מספר הרה"ח ר' מרדכי מלאכי שליט"א: בישיבה היה לנו תלמיד חשוב, ושמו יוסף ישראל לוי שיחי'. בישיבה קטנה היתה לנו שפה משותפת, והוא היה מספר לי על לבטים וקשיים, שנערמים בדרכו של בחור החפץ להיות בן עלייה. מצדי נתתי לו אוזן קשבת, ומפעם לפעם גם עצות טובות. ברוך ה', גדל הבחור והיה לאיש. איש אשר רוח בו.
יום אחד אני מקבל ממנו טלפון. לרגע אני צולל יחד עמו לזיכרונות המתוקים משנים עברו, וברגע השני הוא מבקש ממני פגישת ייעוץ. הוא זכר שנעזר רבות בעצותי, וקיוה שגם הפעם יהיה לי מה לחדש לו. כשהוא הגיע, הוא פרש את שאלתו בפני:
"אני עובד כמלמד בתלמוד תורה של היישוב הישן. זהו תלמוד תורה עצמאי, שמחלק משכורות כפי ראות עיניו. לא למדתי את מקצוע המלמדות בצורה מסודרת או שאינה מסודרת, והתפקיד שלי הוא בעיקר להשגיח על התלמידים, שיתנהגו כיאות בזמני ההפסקות. אחר הצהרים אני מלמד בכיתה ג', לדרדקים קטנים וטהורים, ובסך הכל מגיע לשמונה שעות עבודה ביום, כולל ההפסקות. מפעם לפעם אני לוקח גם שעות נוספות של מילויי מקום, וכך נוספות לי עוד כמה שעות. אחר כך, בערב, אני יושב עם החברותא שלי ללימוד פורה בסייעתא דשמיא.
"עם השנים החולפות אני צובר ניסיון, וכבר יודע ומכיר כל חיוך של ילד וגם כל רמז לעווית של בכי, יודע בדיוק מי השובב שיש לשים עליו עין, ואיך אני מסתדר אתו כך שיישאר בצד שלי. אני חושב שנעשיתי משמעותי לילדים של החיידר. למדתי אותם, על פאותיהם המתבדרות וחולצותיהם הסוררות, והם מחכים לי ולמילים הטובות שאני מכין להם. בכיתה ג' אני מוסר את החומר כמלמד ותיק, וברוך השם, הילדים היקרים מוכיחים את בקיאותם בנלמד.
"אני מבקש ממך עצה", הוא הגיע סוף סוף לעניין שלשמו בא, "שתגיד לי נוסח שאותו אומר לפני המנהל, כדי שיעלה את שכרי".
לפני שאני מנחיל לו עצה שעדיין לא הגיתי, אני שואל אותו: כמה אתה משתכר לחודש?
והתשובה שלו: "שנים עשר אלף שקלים בחודש".
אני נדהם. יש לך צרות של עשירים. איני מכיר אף מלמד שמקבל משכורת כזאת! ויש לי חברים שמלמדים בכיתות גבוהות, עובדים קשה ומתמחים אצל מומחים. חכה רגע – –
הוא מחכה, ואני מרים טלפון לכמה ידידים ומכרים, שישמע בעצמו מה גובה המשכורת של מגיד שיעור בכיתה ח' או בכיתה ו', וכמה מרוויח מלמד שעבר הכשרה בקורס או בשניים, ושמקבל משכורת מכל מיני מקורות, שאנשי היישוב הישן אינם מכירים. כולם אומרים סכום נחמד, שבין ארבע לשמונה אלף.
איש מהם אינו מעלה בדעתו, שלידי יושב יהודי שעובד כמלמד, ומשתכר שנים עשר אלף שקלים בחודש. אני נותן לו להבין שהוא צריך לעשות סעודת הודיה, ואין לי באמת רעיון איך לעזור לו לבקש מהמנהל העלאה במשכורת, כי איני רוצה לעשות עין הרע.
תגיד לי, אני שואל אותו בסקרנות, אתה נותן מעשר כספים?
"כן". התשובה שלו ברורה והחלטית, "כבר מאז שהייתי בחור למדתי עם חבר את העניין של מעשר כספים, ויחד החלטנו שניקח עניין זה באופן מעשי ובלי 'חכמות'. התחלתי לקיים זאת בפועל מיד, כבחור, ומאז אני מפריש חומש מהכנסותי, כיון שזה הכי מהודר.
"אמרנו זה לזה שטוב להתחיל כבר מעכשיו, כשעדיין אין עול של פרנסה, ולהתרגל להוציא את החומש, כדי שאחרי הנישואין נוכל גם כן להמשיך בכך בקלות יחסית. אמנם זה לא מובן מאליו, להוציא לצרכי צדקה אלפיים ארבע מאות שקל מהמשכורת מיד כשהיא מגיעה, אבל כשמתרגלים זה יותר פשוט, וגם המציאות היא שהקב"ה שולח שפע, ברוך ה'".
אתה רואה איזו סייעתא דשמיא יש לך? התרגשתי, אתה רואה שאתה עובד הכי פחות מכולם ומקבל הכי הרבה? רואה שאין קשר בין ההשתדלות לפרנסה? אתה עושה מה שמתאים לך לעשות, והקב"ה שולח את ברכתו!
המשכנו לעיין עוד בסוגיה של בטחון והשתדלות, ובסופה של שעה של קורת רוח הגענו למסקנה, כי הגזרה אמת והחריצות שקר.
מידת ההשתדלות של האדם תלויה במידת הבטחון. ואם הוא מסוגל לבטוח בכל לבו, אין לו כל צורך להוסיף יגיעה. המנהל של העולם כולו יעלה לו את המשכורת כשיעלה רצון מלפניו. ואם האדם מוסיף יגיעה, הקב"ה מסדר את העניינים כך, שהשפע יגיע לו רק באמצעות אותה יגיעה.
עובר חודש, ושוב יוסף ישראל על הקו. מה שלומך? אני שואל אותו, איך הסתדרת עם המנהל?
"הודעתי לו שמעכשיו איני לוקח שעות נוספות", הוא הדהים אותי. "חבל לי להתייגע יותר מדי, אני מעדיף לשמור את הכוח, המוח והריכוז ללימוד עם החברותא בערב. ועכשיו, תשמע סיפור".
כולי אוזן.
"בשבוע הקרוב אבא שלי שיחי', עומד להכניס את אחי בעול תורה ומצוות. ההתרגשות גדולה והשמחה רבה, אבל הכיס ריקן. אבי כבר אינו צעיר, וחששתי שהעול הכספי יזיק לבריאותו. הבנתי שעלי לסייע לו, אבל ידעתי שהוא לא יסכים לקחת ממני פרוטה. מה עשיתי? הלכתי לאומן הבתים שעושה את התפילין, וביקשתי ממנו שימתין עם התשלום עד לאחר חג הסוכות, ואז אשלם לו את עלות התפילין. במקביל ביקשתי שיאמר לאבי שמישהו שילם את זה, וכמובן ביקשתי שלא יגיד מיהו אותו נדבן עלום.
"הבתים-מאכער הסכים, אני בוודאי הסכמתי, ורק הכיס שלי עדיין לא הביע את הסכמתו. לא היה לי מושג מניין אשלם זאת, במיוחד כשלאחרונה עלו דמי השכירות שאני משלם בכמה עשרות אחוזים. עם זאת, היה לי ברור שכך עלי לעשות.
"שמחת הבר מצווה היא כמובן גם שמחתינו, ונוות ביתי רצתה להתחדש בבגד נאה לכבוד השמחה. גם כאן היה לי ברור שזאת הוצאה הכרחית וחשובה, אבל שום רעיון של השתדלות לא עלה במוחי. נותר לי רק להסתקרן, היאך ישלח לי ה' את ברכתו.
"עכשיו תשמע טוב: כשאשתי הלכה לקנות את הבגד, נתתי לה כרטיס אשראי מסוג דירקט, כרטיס עקשן שכזה, שלא מוכן לשחרר אגורה אחת יותר מהסכום שיש בחשבון. ידעתי שאין שם סכום גדול, וקיוויתי לטוב.
"מה השתוממתי לגלות שאשתי חזרה מקניות בסך אלף חמש מאות ועשרה שקלים חדשים, וכולם שולמו כדת וכדין!
"התקשרתי לבנק כדי לברר את מצב החשבון, והנה התברר ש'בדיוק' היום נכנס לחשבון מענק מס הכנסה שלילי בסך שלושת אלפים וחמישים שקלים – סכום כפול מהקניות שערכה.
"הניסים לא נגמרו כאן. הרי גם תפילין עלי לשלם. כבר כמה שנים שאני עובד בשביל תלמוד תורה אחר מזה שבו אני מלמד, ומכין להם דפי עבודה. הם הבטיחו אי אז שישלמו עבור עבודה זו, אבל ההבטחה הזו עומדת כבר כמה שנים בצורת הבטחה בלבד.
"והנה, היום הזה עלה זכרוני לפניהם, והם הכניסו לחשבוני עשרת אלפים ש"ח, כפול מהסכום שציפיתי לקבל מהם, וכפול מהסכום שהיה עלי לשלם עבור התפילין של אחי! זה הסיפור שרציתי לספר. תפרסם אותו, כדי שידעו מה צדקה עושה".
(מתוך עלון השגחה פרטית 102)