אני מנסה לדמיין מה יקרה, כשיגלו כתב יד של אחד מהראשונים, מלפני אלף שנה, ושם יהיה כתוב במפורש: "הנושא קמע מיוחד מאבן שנחצבה בהר סיני, ועל האבן חרוט הפסוק 'פותח את ידך', תהיה לו פרנסה בשפע, פרנסה בכבוד, כל ימי חייו"…
לא יהיה אדם שיעז להסתובב בלי האבן הזאת. הבטחה כזאת לא משאירים במדבר! ביחד עם הטלית שהחתן מקבל לפני חתונתו, הוא יקבל גם את האבן הזאת. ואל תכעסו עלי על שאני מעמיס על המחותנים הוצאה נוספת, שכן הם רכשו גם לעצמם אבן כזאת, ובזכותה יש להם די והותר להוצאות החתונה והמתנות הנלוות.
אין ספק שלו זה היה קורה, לא היה יהודי בכל רחבי העולם שלא היה נושא אתו את אבן הסגולה.
הסגולה הנ"ל היא אמיתית לגמרי, רק בהבדל קטן. לא מדברים על אבן אלא על ברכה: ספר החינוך בפרשת עקב (מצוה תל), כותב את דבריו המפורסמים: "כך מקובל אני מרבותי ישמרם הק-ל, שכל הזהיר בברכת המזון, מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו".
ה'חינוך' קיבל קבלה מרבותיו! זה משהו עתיק, ותיק, מהימן ומוכח, שמי שיעשה כן, המזון יהיה מצוי לו, 'בכבוד' בצורה מכובדת. והוא נותן את ההבטחה הזאת לכל החיים.
כן, כן. גם בתקופות של נישואי הילדים, גם בתקופת זקנה, פשוט הבטחה לכל החיים.
דברי הראשונים אינם צריכים הוכחה, אבל לחיזוק העניין נביא כאן סיפור קצר של יהודי:
"היו לי ימים קשים מאוד בנושא הפרנסה. עשיתי כל מיני סגולות, אבל הישועה היתה עדיין רחוקה.
"כשהאזנתי לקו השגחה פרטית, שמעתי כמה פעמים על העניין של ברכת המזון, עד שקלטתי שאת הדבר הכי פשוט אני לא עושה. יש לי סגולה כאן על השולחן, לא משהו שאני צריך לנסוע בשבילו ולא לעבוד קשה. רק לקחת שתי פרוסות לחם, ליטול ידיים, ולברך ברוגע מילה במילה מתוך הסידור.
"עד לאותו יום הייתי משתדל שלא לאכול 'המוציא', כי התעצלתי לברך ברכת המזון. מאותו יום שהפנמתי עד כמה הישועה קרובה אלי, אני מחפש הזדמנויות לברך ברכת המזון. נטילת ידיים לסעודה נהייתה אצלי דבר מבוקש".
מסיים היהודי ואומר: "מאז שנפקחו עיניי, מתקיימת בי ההבטחה 'מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו'. נפתחו לי שערי פרנסה! ואני מבקש שתפרסמו את הסיפור, כדי שעוד יהודים יתברכו בפרנסה בכבוד כל ימי חייהם".
(גיליון השגחה פרטית 102)