רבים מאלו שעלו לארץ הקודש בספינה, כבימים עברו, היו מספרים על חזיון נפלא שחזר על עצמו בכל נסיעה. באמצע הדרך הספינה מתרוקנת וכולם עולים על סיפון האניה, לא נשאר אף אחד בפנים, כולם חפצים לראות ולחזות באחד מפלאי הבריאה הנדירים ביופיים. הדבר קורה כאשר הספינה מגיעה למקום בו נפגשים ומתחברים כמה "יַמים", והמחזה הוא מרהיב עין ומסקרן מאוד ואין מי שמוותר על כך.
כאשר החסיד המחנך הנודע ר' גד'ל אייזנער נסע מפולין לא"י יחד עם חבריו, ישב כמובן בירכתי האניה כאשר גמרא קטנה בידו ובכל הדרך התעמק בעיון הגמרא ותוספות, מבלי לשים עין על כל הנעשה בספינה, הן מפאת התמדתו וניצולו כל רגע לתורה ועבודה והן מחמת גדר ושמירה על העיניים שישארו בקדושתן וטהרתן…
כשהגיעו סמוך למקום הנ"ל וכל הנוסעים עלו על הסיפון לחזות בנועם זיו "נפלאות הבורא", ניגשו החברים אל ר' גד והציעו לו להצטרף ולראות אף הוא. ברוב מסירותם דאגו לו שלא 'יפספס' ויפסיד מחזה נפלא שכזה.
ר' גד'ל כמובן לא שעה לדבריהם, כשהוא מודה להם על דאגתם ורצונם להטיב עמו, והמשיך בעבודת הקודש שלו. אולם אחד או שנים מהחברים, שהרגישו שזה ממש חבל שר' גד'ל יפסיד מחזה נדיר שכזה, המשיכו להפציר בו.
כאשר ראו שאין הוא נענה להם צעקו לעברו בייאוש: "ר' גד'ל! איך אתה עושה שטות שכזו? הלא מדובר בהזדמנות שע"פ רוב מגיעה רק פעם אחת בחיים, ויש שגם זה לא. אם אתה מפספס זאת – שוב לא תראה דבר שכזה כל ימי חייך!! הרי מדובר רק בכמה דקות, שאותם תוכל להשלים תמיד… הגמרא לא בורחת!"…
לשמע דבריהם, הגיב ר' גד'ל ואמר להם: ישמעו אזניכם מה שפיכם מדבר. אתם בעצמכם אומרים לי שזו הזדמנות ראשונה ואחרונה שיש לי – לוותר על מחזה נפלא שכזה בשביל לימוד התורה ובשביל שמירת העיניים ושבירת הסקרנות… חוץ מהפעם הזאת, לא תהיה לי שוב הזדמנות שכזאת לזכות להקריב קרבן נכבד וחשוב כ"כ… א"כ, איך אתם חושבים שיהיה שוטה המאבד מה שנותנים לו… להפסיד הזדמנות יחידה בחיים שיש לי לוותר על דבר מעניין כ"כ בשביל הקב"ה…
ראו החברים עם מי יש להם עסק, והבינו שחבל על המאמצים ואין להם סיכוי…
המעשה הזה מלמד אותנו נקודה נפלאה וחשובה:
בדרך כלל, בעניין של 'עשה טוב' – תורה, תפלה וקיום מצוות, אדם מרגיש שהוא מתעסק בקדשי ה', ומתקרב אל ה', מרגיש שבכל רגע הוא מרוויח עוד מילה של תורה, עוד ברכה, עוד אמירת 'קדושה' וכו'. כל דף גמרא, כל הלכה וידיעה נוספת של תורה, היא מצווה בפני עצמה, והוא מרגיש שנכסיו פרים ורבים ורכושו מתרבה. בכל מעשה חסד וצדקה הוא מרגיש רווח עצום.
אבל כשמדובר בענייני סור מרע, שכל כולם הם ויתור וכפיית הרצון, דיכוי התאווה והגאווה ובריחה מעניינים שנראים טובים ויפים ומענגים – איך ניתן להרגיש בהם תענוג ומתיקות? לכן רבים מתלוננים כי קשה להם לעמוד בקשרי המלחמה, משום שהגוף מרגיש שהוא רק מפסיד ומוותר, והוא לא תמיד מצליח לעמוד בכך. אף שיראת העונש ופחד ה' יכולים למנוע אותו מלהיכשל, בכל זאת, לא תמיד זה מספיק ומועיל, כי חסרה הרגשת התענוג וקירבת ה'. ואדרבה, נראה לאדם שהוא שקוע ועסוק בבוץ וטינופת ואין לו עכשיו כל קשר לרוחניות, וחסרה לו הרגשת הרווח והזכייה… ובפרט כשמדובר לפעמים בניסיון של תענוג גשמי שנראה לו שלא יחזור עוד…
על זה לימדנו הגאון החסיד ר' גד'ל עצה עמוקה ותחבולה מוצלחת ואמיתית: להתבונן ולהבין כי כל ויתור, כל אתכפיא, וכל בריחה מהרע היא בעצם רווח והישג כביר! היא בחי' קרבן לה', ואדרבה, ככל שהדבר נדיר ונחמד יותר, וכל שקשה יותר להתגבר – אזי הקרבן והרווח גדולים יותר וגורמים לקירבת ה'. ככל שזו הזדמנות של פעם בחיים לצד של הרע – זו גם הזדמנות של פעם בחיים לצד של הטוב…
וממילא, אין זה ויתור והפסד וחיסרון, אלא להיפך – ריווח גדול ונדיר… בכל רגע שמתגבר מלכעוס או מלעשות או לחשוב רע או מלהסתכל בדבר רע, זהו רווח נוסף ומצווה נוספת. כל פעולה של ריחוק מהרע, קטן כגדול, מקרבת ומחבבת את האדם לפני ה' באופן נשגב ונעלה מאוד.
(מעובד מתוך מאמר בגיליון 'נעם נתיבותינו' – באיאן)