מקובל בקרב הדרשנים לומר, שיש מדרש פליאה שאומר שצדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל, ואומרים כדרלעומר… גז"ל – ראשי תיבות: גם זו לטובה. כדרלעומ"ר – ראשי תיבות: כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. זו דרכם של צדיקים לומר על הכל: גז"ל וכדרלעומ"ר.
רבי חיים קניבסקי זצ"ל אמר לי פעם שאין מדרש כזה, ואיזשהו דרשן המציא זאת כדי שיהיה לו על מה לדרוש…
אמנם בספר "דמשק אליעזר" הביא את המימרה הזאת, ואף תוספת יש בה: "צדיקים אין אוכלים אלא מן הגזל, ואין אוכלים אלא מן המבושל, ואומרים כדרלעומר". הוא ביאר, שמשום שהצדיקים אומרים על הכל גז"ל – לפיכך הם אוכלים מבוש"ל – ראשי תיבות: מסתפק במה שיש לו.
אמנם, כל זה כשמדובר בהתנהלותם כלפי עצמם, שם יכולים הם להתחזק ולומר "גם זו לטובה". אבל כלפי אדם אחר – לא יתחזקו ולא יאמרו כן, אלא ירבו בתפילה עבורו.
מסופר על ה"בעל שם טוב" הקדוש, שפעם הודיעו לו שעומדת לבוא פלוגה של חיילים לעיר. החוק קובע שבני העיר צריכים לאכסן אותם ולתת להם את כל מבוקשם. היה זה עול כבד על היהודים. שלח הבעש"ט לרבי נחמן הארידענקער זצ"ל – שדרכו היתה לומר על כל דבר גם זו לטובה – שיתפלל להשי"ת לביטול הגזרה. ענה לו הרב: "הלא כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". ענה לו על זה ה"בעל שם טוב": "יפה שלא היית בדורו של המן, שהיית אומר על גזרת המן גם זו לטובה"…
כאמור, הכלל הוא: כשיש לך בעיה – תגיד כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. כשיש למישהו אחר בעיה – תקרע שערי שמים!
על פי זה מפרש, בדרך צחות, ה"דברי ישראל" ממודז'יץ זצ"ל את מה שאומר הפסוק: "ולא נחם אלוקים" – שלא נהג במידתו של נחום איש גמזו, לומר על צרות ישראל: "גם זו לטובה", אלא אמר: אינני מתנחם עד שאנקום את נקמתי, עד שארדה בהם ואהרוג את כולם.
יצחק אבינו הרבה והפציר בתפילה שהקב"ה יתן לו בן, כמו שמפרש רש"י על המלים: "ויעתר יצחק". מבאר האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל במשל: בן מביקש מאביו סוכריה, אך האב ממאן לתתה לו, כי יודע שאין זה טוב לילד. אך כאשר הבן מרבה להפציר, או אז נכמרים רחמי האב על בנו ונותן לו את הסוכריה. אף כאן, לא בכדי השי"ת לא נתן לו עדיין ילדים, משום שבזה היו תלויים חייו של אברהם, שהקב"ה הבטיח לו: "תקבר בשיבה טובה". לכן מת אברהם קודם זמנו, שלא יראה את עשו יוצא לתרבות זרה. אך כיון שיצחק הפציר והרבה בתפלה – הקב"ה נתן לו בנים.
יצחק לעצמו היה מתחזק באמונה ואומר גז"ל וכדרלעומ"ר, ובפרט שחיי אביו תלויים בדבר. מכל מקום, כיון שהיה זה צרכה של רבקה – לכן לא עת עתה להתחזק בזה, אלא להרבות בתפילה.
יש לומר, שלכן אהב יצחק את עשו – אהבה שהרבה מן הפרשנים מתחבטים להסביר את פשרה – כי רצה לקרבו, שלא ייצא לתרבות רעה, שלא יצטרך אברהם למות קודם זמנו. היינו שכיון שיצחק, בתפלתו, משך את הישועה קודם הזמן, ואם עשו ייצא לתרבות רעה יצטרך אברהם להפטר, לכן קירב את עשו, לעכבו ממעשיו הרעים עד שישלים אברהם את שנותיו.
זהו "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" – בפיו של יצחק, היינו כיון שיצחק צד את הישועה קודם זמנה בפיו, על ידי תפילה, לכן כנגד זה הרבה באהבה לעשו כדי לעכבו מלצאת לתרבות רעה.
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור יצחק ויעקב אבינו)