כמלאך בין אנשים התהלך בינינו עד לפני שנים אחדות, דמות ענקית מדור הנפילים, עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. עצם הימצאותו בדור כה ירוד ושפל כדורנו, הרי זו זכות עצומה ומתנה טובה עבורנו. ממנו יכולנו ללמוד מהי עמלה של תורה עד כלות הכוחות, מהי ידיעת כל מכמני התורה על בוריין בבהירות ובעומק העיון, ובכלל, לקבל מושגים זעירים – כיצד נראו גדולי התורה האמיתיים בכל הדורות שהעניקו חמה בקומתם.
נדמה, כי הרב אלישיב היה הסמל והדוגמא הקולעת לבן אנוש בן דורנו, אשר היו לו את כל הסיבות הטובות לפטור עצמו מכל עול, ולשבת על זרי הדפנה בנחת ובשלוה בלי להתאמץ ולהתייגע. הרי כל כך הרבה הרפתקאות וקשיים עברו עליו עוד מימי עלומיו; במשך כל השנים תכפו עליו מחלות קשות שונות, שבקושי החזיק בהן מעמד. תמיד היה חלוש וצנום, ובעל בריאות רופפת במיוחד. כמה מילדיו הסתלקו על פניו בחייו בקטנותם, ואף הפרנסה הדחוקה הקשתה על מצבו.
באחד הספרים שנדפסו על הרב אלישיב עוד בחייו, מצוטטת בתו הרבנית מרת שרה רחל ישראלזון, המתארת את המצב בבית בשנות ילדותה: "אני אחי ואחיותי גדלנו כל הימים בצל הדאגה שמא ביום מן הימים נישאר יתומות מאב… לא פעם ולא פעמיים כבר ראינו בעיני רוחנו כי אלו הם 'הימים האחרונים' של אבא… הרופא ארונוב לימד את אחת הבנות הגדולות למדוד לאבא את הדופק, כדי שנוכל לעקוב אחר מצב בריאותו בעזרת עצמנו, ולא נזדקק להמתין עד בואו. כך שבעצם כל הוויתו היתה ניסי ניסים, ואריכות ימיו היתה מעל דרך הטבע ממש".
אך הרב אלישיב לא שת ליבו לכל זאת, ולא נכנע לכל אותן הפרעות ומכשולות שהציב היצר בדרכו, וסילק אותן מלפניו אחת לאחת בגבורה. היו לו מטרות ברורות אליהן חתר בכל הכח וללא ליאות; לגדול תלמיד חכם ולדעת את כל מכמני התורה. שום קושי ושום הפרעה לא הניאו אותו מיישום מטרה זו.
סיפרו לי בניו הגאונים, שגם בשנים האחרונות כשהיה חולה, היו פעמים שהרופאים קבעו כי אין לו סיכויים להמשיך לחיות יותר מימים אחדים. אך מכח עמלו בתורה ניתנו לו חיים משמים מעל דרך הטבע.
כאשר הגיע פעם רופא לטפל ברב אלישיב, בגמר הטיפול הוא התיישב ללמוד כאדם בריא עול לימים. הרופא לא האמין למראה עיניו: "אפילו איש צעיר מוכרח לנוח מעט לאחר הטיפול, וכיצד קשיש כמותו כבר מסוגל להתנדנד במלוא החשק והרעננות?" – אמר בהתפעלות.
כעין זה שמעתי מפי אחד הנכדים, כי לעת זקנותו היו פעמים שהיה כה חלש, עד שלא היה בכוחו אפילו לכפתר את כפתורי החולצה, או להחזיק גביע של מאה וחמישים גרם יין לכל היותר. אולם אחר כך אזר כח ולמד במשך שלוש וארבע שעות ברציפות…
איך הוא היה מסוגל לכך? מהיכן הוא שאב את הכוחות הללו? הוא ידע את סוד ההתחלה. גם כשהיה באפיסת כוחות הוא התחיל לקרוא את הגמרא בחשק ובחיפזון, וכאשר ברגעים הראשונים מתגברים, בהמשך זה כבר זורם הלאה.
שמעתי מעדי ראיה, כי ישנו תיעוד מוסרט בו נראה הרב אלישיב בשנותיו המבוגרות לומד בביתו לפנות בוקר. התיעוד נמשך דקות ממושכות ונעשה כמובן שלא בידיעתו. הוא נראה מתנועע על הגמרא שלפניו במרץ נעורים, כשקולו הנעים נשמע ברקע. הוא מסביר לעצמו בדרך של 'משא ומתן' את כל ה'שקלא וטריא' של הגמרא, כאילו הוא לומד עם חברותא. מקשה ומתרץ, מסביר ומסכם, מעיין ומפשט, עד שהדברים יוצאים מחוורים כשמלה.
המראה כשלעצמו מעורר ומלהיב, לחזות בזיו פניו של הרב אלישיב בחדרי משכיותיו, לומד בשקידה ובמתיקות. אך חדי עין האירו נקודה נוספת שניתן ללמוד מתיעוד זה, על המלחמה הפנימית עמה התמודד גדול הדור בעת לימודו:
באותו תיעוד נראית מעטפה מסויימת, מונחת על גבי שולחנו של הרב סמוך אליו, ובשלב מסויים כאשר הרים את עיניו מן הגמרא כדי לחשב את מה שקרא עד עתה, הבחין בה. הוא הרים אותה והתבונן בגבה לראות למי היא ממוענת, אך מיד הניח אותה והמשיך ללמוד. לאחר כמה רגעים הוא שוב הרים את המעטפה והביט בצידה השני, היכן שמופיע שם השולח. לפי תגובתו היה נראה כי הוא מתלבט אם לפותחה כעת או לא. אך לאחר רגע כמימרא התעשת, זרק את המעטפה קדימה עד לסוף השולחן, כדי שלא תהיה בהישג ידו, והמשיך להתמיד בנעימות וערבות מיוחדת.
מדהים! כך עד זקנה ושיבה הוא נלחם כארי, לא נתן לעצמו שום הנחות וקוּלוֹת, וגבר על כל פיתוי ונסיון של היצר הרע להסיח את דעתו מן התורה. זה היה סוד הצלחתו של הרב אלישיב. כל תהפוכות הזמן לא יכלו לו! שום קושי לא הכניע אותו! אדרבה, זה גרם לו לעליה נוספת, להוסיף שקידה על שקידתו.
ידידי ומכובדי הגאון רבי צבי אליאך שליט"א סיפר לי, שכאשר נפטרה אשתו הצדקנית ע"ה, הוא עלה לביתו של הרב אלישיב, וביקש מהרב אלישיב שיברכו שגם במצב החדש שנוצר אצלו כעת, הוא יוכל להמשיך להרביץ תורה הלאה ביתר שאת ועוז.
הרב אלישיב הגיב במלוא הפשטות והכנות, תשובה כה אופיינית לו: "מה השייכות בין הדברים? מדוע זה עלול להפריע?!". לדידו, אין כל סיבה שאמורה להפריע לאדם ללמוד תורה ולהתקדם בעבודת השם, אם הוא באמת רוצה ומעוניין בכך. אכן, לפעמים זה קשה יותר ולפעמים זה קל יותר, אולם בהחלט זה אפשרי. "אין דבר העומד בפני הרצון".
הרב אלישיב היה בזה בבחינת 'נאה דורש ונאה מקיים'. בני המשפחה סיפרו, כי בימיה האחרונים של אשתו הרבנית הצדקנית מרת שיינע חיה אלישיב ע"ה, היא הביעה כל העת את חששותיה מה יהיה עם בעלה הגדול, ומי ידאג לו ולצרכיו. הרי הרבנית ע"ה היתה רעיה מסורה ביותר, שנטלה על כתפיה את כל עול הבית בשלימות, וגם דאגה למנוע ממנו הרבה טרדות והפרעות.
אני זוכר שלפני ארבעים שנה, כאשר דפקו בבית בסימטת חנן, כדי לשאול בדבר ה' זו הלכה, ברוב הפעמים היא היתה מפנה את השואלים לרבנים אחרים: "לכו אל הרב וייס (ה'מנחת יצחק') ברחוב שטראוס, או לרב פישר ב'זכרון משה', הם עונים בהלכה". וכשאחד השואלים אמר לה פעם כי זה ענין של פיקוח נפש, היא השיבה בשנינות: "להפסיק את בעלי מלימוד – זו גם שאלה של פיקוח נפש!". כך היא חשה באמת!
ואכן, הסתלקותה העיבה מאוד על רוחו של הרב אלישיב, והרגישו היטב בצערו וביגונו העמוק על הסתלקות אשת נעוריו. עובדה שגרמה לבני המשפחה לדאגה וחשש – כיצד ישפיע עליו הדבר לאחר סיום ימי האבל. אולם למרבה הפלא, למחרת הוא חזר לסדרי לימודו עם כל הרעננות והחשק, כאילו לא אירע דבר.
התגברות, ועוד התגברות, ועוד התגברות – הן שהצמיחו את הרב אלישיב!
היה פעם מאן דהו ששאל את דודי זקני, עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אם לברך עליו ברכת 'שחלק מחכמתו ליראיו'? הרב אלישיב הגיב בחיוך: "לומר 'חכמתו' אולי, אבל 'ליראיו' מה שייך?"… והוסיף בענווה: "אילו היית זוכה להכיר את זקני ה'לשם' ולהבחין מעט בשגב קדושתו, או בעוצם יראת השמים של הרב מטשיבין, בטוחני כי לא היית שואל אותי שאלה כזאת"…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')