"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (כ"ו, י"א)
לכאורה יש להבין: הלא פרשת הביכורים הנאמרת על ידי מביא הביכורים, עוסקת כולה בשבח להקדוש ברוך הוא על שנתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, ושבזכות זה יכולים אנו להביא מראשית פרי האדמה שנתן לנו ה'. מדוע, אפוא, שבה התורה ומדגישה את העובדה שהפירות ניתנו לנו מידו של הקב"ה: 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ'?
את התשובה נוכל להבין באמצעות המעשה הבא:
רבי יואל מסאטמר זצ"ל היה מרבה בנתינת צדקה. את כספי הפדיון שהעבירו אליו חסידיו היה מאכסן בחדרי הבית השונים, ובעת הצורך היה פותח את לבו ואת ידו, ומעניק מהם ביד רחבה ליתומים ואלמנות, להכנסת כלה, להקמת מקומות תורה ולשאר צורכי צדקה. כל אדם שהיה פושט ידו לצדקה, לא היה יוצא מביתו ריקם.
מעשה באב לבנות בוגרות, אשר אחת מהן מאורסת היתה, ולא מצאה ידו די ממון להוצאות הנדוניה. זמן החתונה הלך והתקרב והמחותנים איימו בעזיבת השידוך. נכנס אותו יהודי מדוכדך לביתו של האדמו"ר ותינה את צערו בדמעות שליש. כל השומעים נדו בראשיהם והשתתפו אף הם בצערו.
"כמה כסף חסר לך לסילוק החוב, ולעריכת החופה ושאר הוצאות החתונה?" התעניין הרבי.
חישב האיש את הסכום הנדרש ומצא כי להשלמתו הוא נזקק לכשלושים אלף דולר.
האדמו"ר, עליו נאמר "וצדיק חונן ונותן", קם ממקומו, והחל מסתובב בין חדרי הבית. בחדר הראשון מצא הצדיק סכום של כחמשת אלפי דולרים. אחר, נכנס לחדר השני, בו מצא שלושת אלפי דולרים. מהחדר השלישי שב, ובידיו ארבעת אלפי דולרים. כך ליקט הרבי אט אט את הסכום הנדרש להוצאת חתונת בתו של היהודי. לאחר שעה קלה הודיע הצדיק שעלה בידיו להשיג סך של עשרים ותשע אלף, וחמש מאות דולרים. הוא התנצל בפני היהודי שלא הצליח להשיג עבורו את מלוא הסכום לו נזקק.
אב הכלה עמד המום. לכזאת לא ציפה. הוא מצידו חפץ היה בברכת הצדיק בלבד, ועתה בדקות מועטות כבר נושע. "אין בפי מילים להודות לרבי על מה שעשה עבורי. אמנם שיערתי את סך ההוצאות בכשלושים אלף דולרים, אבל גם עשרים ותשע אלף וחמש מאות דולרים, בהחלט יספיקו עבורי. עם יתרת הסכום לבטח אסתדר" מלמל בהתרגשות ויצא מהבית נפעם.
אך יצא אותו יהודי מהבית, הביעו מקורבי הרבי את תמיהתם בפניו: "אם לרבי היו עשרים ותשע אלף וחמש מאות דולרים לתת ליהודי, לבטח יש ברשותו גם את החמש מאות הנותרים. מדוע, איפוא, מנע הרבי את עצמו מלתת לאיש את הסכום המלא לו נזקק?
חייך האדמו"ר והשיב להם: "יודע אני את נפש האדם. האיש, הלא סבור שאת הכסף אני הוא זה שנותן לו, ואינו רואה את יד ה' העומדת מאחורי זה. משום כך, אם הייתי ממלא את כל משאלתו, לא היה שמח במתת שקיבל, אלא תוך דקות מועטות היה מתחרט על שלא ביקש יותר… לו אכן עומד היה לנגד עיניו שהקדוש ברוך הוא, הוא זה ששלח לו את הממון, בודאי היה שמח עם מה שקיבל, ומבין אל נכון כי לא יכול היה לקבל יותר מכך. אבל מכיוון שאותו יהודי חושב שאני הוא הנותן לו את צורכו, יש מקום לחשוש שאם אכן אתן לו את מלוא מבוקשו, ייסר את עצמו מדוע לא ביקש ממני יותר.
ואנו על פי דרכנו למדנו, שכאשר האדם שוכח כי הקב"ה הוא זה שנותן לו את פרנסתו וכספו, ותולה את הכל בכוח יגיעתו, גם כאשר זוכה לראות ברכה בעמלו הוא לא יהיה שמח בחלקו, משום שתמיד יחשוב בלבו שבוודאי יכול היה להרוויח יותר. רק כאשר מפנים היהודי שהכל מאת ה', ורק מה שנגזר עליו להרוויח יקבל, רק אז יוכל לשמוח שמחה אמיתית.
ומכאן תשובה לשאלתנו:
כאשר מביא האדם ביכורים מראשית פרי האדמה, עליו לזכור שכל הטוב שגדל בארצו, הכל מגיע מאת ה'. רק כאשר ידע אל נכון שהקב"ה ברחמיו – הוא שנתן לו את כל השפע שגדל בארצו, ומה שנגזר שיגדל בה זה מה שגדל, רק אז יוכל לשמוח באמת ובתמים, ולא יהרהר בלבו מדוע לא קיבל יותר. נמצא אפוא, כי התנאי ל'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב' הוא, שתדע ותפנים שאת אותו טוב 'נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ'.
(מתוך הספר ללמדך)