טעמים רבים לה למצוות קריאת "שנים מקרא ואחד תרגום". בדברי המפרשים מצינו שלל דעות וסברות על הטעם שתיקנו חכמים מצוה זו. אבל עם כניסתנו לחומש בראשית, יש בנותן טעם להבליט ולהשמיע את הטעם המקובל והעיקרי, והוא, כדי שיהיה לאדם זמן להתבונן בפרשה ובפסוקי התורה.
שמיעת קריאת התורה בבית הכנסת, אינה מספיקה כדי להתבונן כראוי, משום שהחזן קורא במרוצה פסוק אחרי פסוק. עד שינסה האדם קצת לעצור ולהתבונן, הבעל קורא נמצא כבר בפסוק הבא. אבל כאשר האדם קורא לבדו, במשך השבוע או בערב שבת, יש לו יותר פנאי להתבונן בפסוקים בנחת ובמתינות, ולהנות מכל מילה ופסוק. מתוקים מדבש ונופת צוף (ע"פ המחזור ויטרי סימן תכד, הו"ד בבאר יצחק להגר"י לוי שליט"א, ומדבריו שאבנו גם את הקטע הבא).
וכבר ידוע מה שכתב בספר מגיד מישרים (ישעיה, סימן סו), שאמר לו מלאך המגיד למרן הבית יוסף: כשאתה קורא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, אל תקרא מהר בשביל לצאת ידי חובה, אלא תקרא את הפרשה בנחת, ותרגיש בדקדוקיה לתרץ אותם, ומה שלא תוכל לתרץ, תעיין במפרשים.
ולכן, ע"פ תקנת רבותינו – וכן היא הכרעת הפוסקים – גם מי שלא מבין כל כך את שפת התרגום, עליו לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, והוא מקיים מצוה זו, וירא שמים מוסיף לו גם לימוד הרש"י (כלשון השו"ע רפה, ב). אבל כדאי ונכון להשתדל גם להבין את הדברים שמוציא מפיו לפחות בהבנה בסיסית.
ובאמת, כאשר אדם קורא פסוק אחרי פסוק בנחת (ובפרט אם נוהג כדעת רבנו האר"י לקרוא פסוק פסוק), אט אט הוא מתחיל להתרגל ולרכוש הבנה גם ברוב המילים שבתרגום (מומלץ לרכוש חומש מותאם, שמסייע לקריאה בדרך זו, דוגמת חומש 'חזון אליהו' שזכינו להוציא לאור בס"ד וכיוצא בו).
תחילה הוא קורא פסוקים קלים, כמו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". ובתרגום: "וּמַלִיל ה' עִם משֶׁה לְמֵימָר", ואז הוא מבין ש"וּמַלִיל" זה "וַיְדַבֵּר", ואט אט הוא מתרגל ללשון התרגום, ומתחיל להבין דברים נוספים, ובפרט מי שזוכה גם לעסוק וללמוד גמרא, שכתובה בשפת הארמית, שבודאי יש לו הבנה רחבה להרבה ממילותיו של התרגום. והדברים ידועים.
ובאמת, מלבד עצם המעלה שהתרגום ניתן מסיני (מגילה ג. וראה רש"י קידושין מט. ד"ה הרי זה), החשיבות של התרגום היא גם בכך שפעמים רבות הוא מפרש לא רק את פירושה המילולי של כל מילה ומילה, אלא גם מפרש את הענין כולו, ומאיר את הכתוב באור אחר. וכפי שאמר רב יוסף: "אלמלא תרגומא דהאי קרא, לא ידענא מאי קאמר" (מגילה ג.). אדם שמקפיד בכל שבוע לקרוא את התרגום, ע"י כך יוכל לגלות שלל חידושים והסברים חדשים ונפלאים. דברים שמעולם הוא לא הבחין בהם.
למשל: בסוף פרשת בראשית יש פסוק שהרבה טועים בהבנתו ומפרשים אותו לא נכון. "וַיֹּאמֶר ה', לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (ו, ג). הרבה שוגים לחשוב שכוונת הפסוק לומר, שמכאן ולהבא אנשים יחיו רק מאה ועשרים שנה, יש שסבורים בטעות שמכאן המקור לאיחול הידוע 'עד מאה ועשרים'.
אבל האמת לא כך. הפירוש הנכון של הפסוק, הוא כמו שכתב האונקלוס במקום: "וַאֲמַר ה', לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם, בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא, וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא, אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין, אִם יְתוּבוּן". כלומר, ה' אמר: אני אתן להם לאנשי אותו דור, ארכה של מאה ועשרים שנים אם ישובו בתשובה, ואם לא יחזרו בתשובה – יביא עליהם מבול (וכפי שכתב גם רש"י). וכן שנינו במכילתא על הפסוק "ימינך ה' נאדרי בכח" – נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכא לדור המבול לעשות תשובה.
אבל אין כוונת הפסוק לומר, שמכאן והלאה יחיו רק מאה ועשרים שנה. וכפי שבאמת רואים בפרשיות הבאות, שמסופר על אברהם שחי מאה שבעים וחמש שנה, ויצחק חי מאה שמונים שנה, ויעקב מאה ארבעים ושבע [ורק משה רבנו יסד את הגיל 'מאה ועשרים', כפי שקראנו בשמחת תורה בפרשת 'וזאת הברכה', וכפי הנראה הוא המקור לאיחול הידוע].
הנה כי כן, מי שקורא את הפסוק לבד, מי שסומך רק על מה ששומע בקריאת התורה, עלול לטעות בדבר כה פשוט, אבל כאשר קורא ולומד יחד עם תרגום אונקלוס, פסוק אחר פסוק, הוא מתבונן ושם לב להוספות הללו, ורואה איך לעיתים באמצעות מילה אחת האונקלוס משנה את כל ההסבר של הפסוק.
זה עתה יצאנו מהחגים המופלאים ומיום שמחת תורה הקדוש, זה הזמן לקבל על עצמנו להתחזק בלימוד הפרשה 'שנים מקרא' כתקנת רבותינו, תקנה שלפי חלק מהמפרשים נוסדה ע"י משה רבנו בכבודו ובעצמו (עי' ערוך השלחן רפה, ב). תקנה שתחבר אותנו ליסודות ולשורש הדברים, ותסייע בידינו להכיר את הבורא ואת תורתו, ובחומש בראשית – גם להתחזק הרבה באמונתו, לחסות בצילו ולהסתופף תחת אברתו.