יעקב א. לוסטיגמן
נודע בשערים כח ההשפעה של הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, אשר בכוחו לעורר באמרי פיו את ישראל קדושים לאביהם שבשמים, ורבים השיב מעוון, ובכל עת שאנו פונים אליו בבקשה לאמץ ברכיים כושלות בעבודת ה', ולהתחזק בדיבורים נפלאים לכבוד התורה ולכבוד נותן התורה, אנו זוכים לשמוע מפיו שפע של אמרות ורעיונות המתובלים בסיפורים ומשלים, אשרי אוזן שמעה כל זאת, ועל כן פנינו אליו גם הפעם, לקראת חג הסוכות הבעל"ט, זמן שמחתנו אשר בו אנו זוכים להתקרב לקב"ה ברשפי אהבה עזה, ואכן שמענו דברים נפלאים מאת הגה"צ שליט"א, כאשר תחזינה עיניכם בשורות הבאות:
יש בידי קבלה, איש מפי איש, עד הרבי הקדוש בעל ה'דברי חיים' מצאנז זיע"א, שפעם אחת בליל יום טוב ראשון של סוכות הגיע ה'דברי חיים' מבית המדרש לביתו, ורצה להיכנס לסוכה. עמד הרבי לפני פתח הסוכה, והרגיש שאינו ראוי לבוא אל תוכה.
"הרי האר"י הקדוש אומר שסוכה היא בגימטריא שני השמות הקדושים שם הוי"ה ושם א-ד-נ-י. הסוכה היא מקום קדוש מאוד, צריכים להיות ראוי להיכנס אליה, איך אני חיים, יכול להיכנס לכזאת סוכה שכל כולה קודש קודשים???"
לאחר מחשבה התנער הרבי משרעפיו ואמר: "הרי היום חילקתי כספים רבים לצדקה, כמו שידוע שה'דברי חיים' לא היה עולה על יצועו, לפני שחילק את כל הכסף שהיה ברשותו לצדקה עד הפרוטה האחרונה… על אחת כמה וכמה בערב חג הסוכות, שהאר"י הקדוש כותב שיש עניין גדול לתת סכומים גדולים לצדקה בערב חג הסוכות ביתר שאת וביתר עוז… "אם כן, בכח מצוות הצדקה אוכל לבוא אל הסוכה".
כמובן שאנחנו לא בכאלו דרגות גבוהות, אנחנו לא מרגישים את החיל והרעדה שהרגיש ה'דברי חיים' כשעמד לפסוע אל תוך הסוכה, אבל אנחנו צריכים לדעת ולהבין עד כמה גדולה ועצומה הזכות שלנו, לחצות את מפתן הדלת של הסוכה הקדושה אשר כל כולה שמותיו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה לשהות בה, לאכול בסוכה, ללמוד בה תורה ואפילו לישון בה בלילה… זה הרי נורא נוראות! אנחנו צריכים לרקוד מתחילת חג הסוכות ועד צאתו בשמחה גדולה ועצומה, על כך שזכינו במצווה הנוראה הזאת.
אני זוכר שראיתי פעם את אבי מורי, הגאון הגדול בעל 'מעדני השולחן' זצ"ל, כשהוא משוחח בדברי תורה עם הראב"ד של ירושלים, הגאון הגדול רבי דוד יונגרייז זצ"ל. אמר לו אבא באותה שיחה: "איזה חג נפלא זה חג הסוכות, הרי אדם עולה על יצועו בלילה, ישן שנת ישרים, שש, שבע אפילו שמונה שעות שינה, הוא ישן כמו כל לילה, הוא לא מתכוון בזמן שהוא ישן לשום דבר, שקוע לו בחלומותיו, אבל בכל רגע ורגע הוא מקיים מצוות עשה מדאורייתא! נפלא!!!".
צריכים להעריך את הדבר הזה, מצוות עשה מדאורייתא. אבי מורי גם בגיל 95 לא ויתר על אף רגע שיכול היה לשהות בסוכה, וכך ראיתי גם אצל הצדיק הירושלמי הנודע רבי זונדל קרויזר, שזכיתי להיות קרוב אליו וללמוד אתו בחברותא שנים רבות, הם לא היו יוצאים מהסוכה במשך כל החג, למעט יציאות הכרחיות כדי להתפלל בבית הכנסת וכדו', אבל בכל רגע שהתאפשר להם, הם ישבו בסוכה בלי לוותר אפילו על שניה אחת בצל הסוכה.
אם הזכרנו את דברי האר"י הקדוש, אני רוצה לומר עוד דבר מאוד מאוד חזק, שמופיע בספר 'שער הכוונות', שכתב רבי חיים ויטאל מפיו של האר"י הקדוש. אומר האר"י הקדוש ככה, כדאי להקשיב טוב טוב, ולזכור את זה חזק כשאנחנו נכנסים לחג: כל השנה אנחנו עובדים את הקב"ה, מקיימים מצוות ומתפללים, והקדוש ברוך הוא נותן לנו שפע בהתאם למעשים שלנו. אפשר להרחיב בזה רבות, אבל אני רוצה להגיע לנקודה.
אומר האר"י הקדוש: כשאנחנו זוכים כל השנה לשפע הרוחני הזה, אנחנו מקלים אותו 'טיפין טיפין', בכמויות קטנות יחסית, אבל כשמגיע יום טוב, כשמגיע חג, אז השפע יורד בבחינה של 'ארובות השמים נפתחו', שפע רוחני עצום! אם היינו יכולים לראות אותו, לא היינו יכולים לשמור על שפיות אל מול השפע הנורא הזה, ועל מה מדובר כאן, לא על כסף, לא אוכל, לא ממתקים ולא שטויות, זה שפע רוחני, אורות רוחניים גבוהים ומזוככים, שמאירים את הנשמה שלנו בכל העולמות.
רבותי! זה צריך לגרום לגוף שלנו לרעוד מהתרגשות. לא רק אנשים מבוגרים, לא רק אנשים עם זקן לבן ארוך זוכים לשפע הזה, גם ילדים קטנים שמקיימים את המצווה, גם נשים, נערות, ילדות. כל אחד ואחד שנכנס לחג הסוכות זוכה לאור העצום הזה, הלב צריך לקפוץ משמחה כשאנחנו חושבים על זה!!
**
אני רוצה לשאול אתכם שאלת תם: הרי הקב"ה עשה איתנו חסד ונתן לנו יומי דפגרא, ימים טובים שבהם אנחנו שמחים ומאושרים, לא הולכים לעבודה, אין לימודים בבתי הספר ותלמודי התורה, יושבים כל המשפחה ביחד, אוכלים, שרים, עוסקים בתורה מקיימים את מצוות החג בעיתן ובזמנן. נפלא מאוד.
תגידו לי, למה הקב"ה לא עשה קצת הפרדה בין החגים? ראש השנה זה אמנם יום הדין אבל זה יומיים של חג, אחר כך יש יום הכיפורים, בערב יום כיפור זה חג, אוכלים ביחד ששים ושמחים כך גם במוצאי יום הכיפורים.
למה מגיע סוכות כל כך צמוד לימים הנוראים? אני חושב שהיה הרבה יותך פרקטי ונחמד אם חודש או חודשיים אחרי סוכות היינו עושים עצירה והפוגה נעימה ממרוץ החיים השוטף לחגוג את חג הסוכות, וכן על זה הדרך, חודש לאחר מכן שמחת תורה, ואחרי חודש נוסף חנוכה… למה התורה נתנה לנו את חג הסוכות צמוד ליום הכיפורים???
כמובן שיש הרבה תשובות לשאלה הזאת, על פי פשט ועל פי דרש, על פי רמז ועל פי סוד.
אבל אני רוצה לומר לכם טעם עיקרי בזה: דווקא בגלל שהסוכה היא כל כך קדושה ומיוחדת כמו שאמרנו, הקב"ה רצה שאנחנו ניכנס אליה כשאנחנו נקיים מכל חטא עוון ופשע, אחרי שנטהרנו בראש השנה וביום הכיפורים, הזדככנו בעשרת ימי תשובה, ולאחר יום הכיפורים הזענו והתאמצנו כדי להתכונן לחג, קיימנו כל כך הרבה מצוות לקראת בוא החג, עכשיו אנחנו ראויים לבוא אל הסוכה.
מספרים שפעם שאל יהודי אחד את הרבי שלו: הרי צריך לקיים מצוות בשמחה. הוא מבין איך אפשר ליטול לולב בשמחה, איך אפשר לתקוע בשופר בשמחה, איך אפשר לאכול מצה ולהניח תפילין וללבוש ציצית בשמחה, יפה מאוד, אבל איך אפשר לעשות תשובה בשמחה? הרי מצוות תשובה היא מצווה ככל המצוות, וכל עצם עיקרה של המצווה היא להצטער ולהתחרט, איך אפשר לשמוח כשעושים תשובה???
השיב לו הרבי בדרך משל: תחשוב על איש פשוט, אדם בור ונבער שלא קנה דעת וחכמה ולא יודע שום דבר. היה לו חשק גדול לשרת את המלך. הוא אוהב את המלך, ורוצה מאוד להכין למלך כוס קפה… איכשהו הוא הצליח אחרי ניסיונות רבים, להגיע אל המלך ולבקש ממנו שיאות לאפשר לו להכין לו כוס קפה.
המלך ראה כמה עז רצונו של האיש לשרת אותו, והסכים.
אותו אזרח פשוט לקח כוס מפוארת מהמטבח של בית המלך, הכניס בכוס מנה גדושה של קפה טורקי טרי וריחני, הרתיח מים בקומקום, מזג פנימה וערבב חזק, וכעת הוא צועד מעדנות אל הטרקלין שבו יושב המלך, פסיעה אחר פסיעה, בזהירות רבה, כדי להגיש למלך את כוס הקפה.
הטרקלין רחב ידיים, המלך יושב בקצה השני, והאזרח עם הכוס צועד בזהירות, והנה פתאום הוא מאבד את הריכוז לרגע אחד, הכוס מחליקה לו מהיד ו… מתרסקת על הרצפה…
מילא הכוס שנשברה, מילא הקפה שנשפך… אבל ה'בוץ'… הגרגירים השחורים שניתזו לכל עבר… אוי ואבוי. הוא טינף את היכלו של המלך, עוד רגע יתפסו אותו עבדי המלך הנאמנים, ויוציאו הישר אל הגרדום. איזה מן דבר זה? אזרח פשוט מגיע ממרחקים כדי לטנף את ארמונו של המלך? בושה וחרפה!!!
האיש החוויר, ידיו רעדו באימה, כל קורות חייו רצו לנגד עיניו, הוא נפרד במחשבתו מיקיריו, והבין שעוד רגע קט והוא יהפוך מאכל לעוף השמים…
ואז נשמע קולו של המלך. המלך הרחום והחנון אומר לו: "אל דאגה אזרח יקר, אני לא כועס עליך. לכלכת את הטרקלין שלי? אל דאגה. קח בבקשה סמרטוט ותנגב את הטינופת. זה הכל, ברגע שהכל יהיה נקי, תוכל להכין לי כוס קפה ולנסות את מזלך פעם נוספת"…
"נו, מה אתה אומר?", שאל הרבי את היהודי ששאל אותו איך אפשר לעשות תשובה בשמחה… "האיש הזה שמח או מצטער??? התשובה היא גם וגם. הוא מצטער מאוד על כך שטינף את היכל המלך, אבל הוא שמח שמחה עצומה על כך שהמלך נתן לו הזדמנות נוספת, ומאפשר לו לנקות את הלכלוך, במקום להעניש אותו בעונש הולם למי שחטא כך כנגד המלך".
כך גם אנחנו, שנה שלימה אנחנו התלכלכנו בעבירות, שפכנו 'בוץ' לכל עבר, התמלאנו בלכלוך וטינופת. מה הגיע לנו על כך? אוי ואבוי, עדיף שלא ננסה אפילו לחשוב על העונש שמגיע לנו, אבל המלך רחום וחנון, אבינו שבשמים שאוהב אותנו ורוצה בנו, "אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו", מה הוא עשה לנו? כלום! הוא אמר לנו: 'בני היקרים, קחו סמרטוט, תעשו תשובה, תנקו את הבוץ והלכלוך, ואני נותן לכם הזדמנות נוספת לעשות את רצוני ולשרת אותי'…
איך אפשר שלא לשמוח על ההזדמנות הנפלאה הזאת???
**
כלפי מה הדברים אמורים? חג הסוכות הוא 'זמן שמחתנו'. רבותי, יהודי שיושב בסוכה בחג הסוכות ואינו מרגיש בשמחה עצומה, צריך לבדוק את עצמו. אתה בטוח שיש לך אמונה חזקה במה שאמרו חז"ל ובמה שכתוב בספרים הקדושים? אם אתה מאמין שאתה התנקית ונטהרת ביום כיפור מכל העבירות והחטאים, ושעכשיו אתה יושב בסוכה, בצילא דמהימנותא! בהיכל המלך! איך אתה יכול שלא לשמוח???
אני רוצה לומר לכם דבר מאוד חזק, שכדאי להפנים אותו. אני אתאר את זה במשל. תגידו, מה קורה לאדם שיש לו חולצה אחת, שפעם בשנה יש לו אפשרות לכבס אותה?
כמובן שבמשך השנה החולצה מתלכלכת ונהיית מטונפת נורא, אבל אז מגיעה הפעם האחת בשנה, שבה החולצה עוברת כיבוס וחוזרת אליו כשהיא צחורה! נקיה מכל רבב.
מה אתם חושבים? האיש הזה, עכשיו כשהחולצה שלו נקייה כל כך, הוא יתגלגל על הרצפה ויעשה פעולות שייגרמו לה להתלכלך? כמובן שלא! הוא ישמור על החולצה מכל משמר, וישתדל בכל כוחו שלא ללכלך אותה.
אבל אם האיש הזה עיוור ולא רואה את החולצה, אומרים לו שהיא היתה מלוכלכת, עכשיו היא נקייה. הוא לא בטוח שזה נכון. כמובן שהוא פחות ייזהר על החולצה שלו…
ועכשיו נחזור למציאות שלנו: רבותי! מי שמאמין באמונה שלמה ותמימה, בלי שום פקפוק, שביום הכיפורים הקב"ה לקח את הנשמה שלו וכיבס אותה – "כי ביום הזה יכפר עליכם… מכל חטאתיכם", מי שמאמין בזה באמונה שלמה, אחרי יום הכיפורים הוא ייזהר מאוד שלא ללכלך את החולצה שלו! הוא יזהר ויישמר מכל דבר שעלול לטנף את הנשמה שלו!
לא זו בלבד, אלא שהוא ירגיש טוב עם זה שהחולצה נקייה וצחורה, וכל עוד היא לא שבה והתכלכלה הוא יהיה שמח ומאושר.
ככה אנחנו נכנסים לסוכות, עם חולצה נקיה, אנחנו צריכים להאמין בזה, להכיר במציאות הזאת, כך נוכל לשמוח. מי שלא שמח בסוכות, זה בגלל שהוא לא מאמין בכח של יום הכיפורים, וממילא הוא צפוי חלילה לשוב ולהתלכלך, כי הוא בכלל לא יודע שהוא נקי עכשיו!
ומי שלא מאמין מספיק חזק, רבותי, סוכות זה חג האמונה, זה הזמן להשריש את האמונה בלב, לדבר דיבורים של אמונה 'האמנתי כי אדבר', ככל שמדברים יותר זוכים לאמונה חזקה יותר, לשבת בסוכה, להתפלל לקב"ה שישריש את האמונה בלב שלנו.
איך כותב ה'חזון איש' באגרות שלו, לא פעם אחת ולא פעמיים: "העיקר לזכור למי אתה עובד". לחשוב על זה ולזכור את זה, אנחנו עובדים את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שחפץ בנו, חשק בנו, רוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו! אח איזו שמחה!!!
**
חלק מהשגת האמונה תלוי במעשים שאנחנו עושים. רבותי, הזוהר הקדוש כותב, שבחג הסוכות מגיעים שבעת הרועים של עם ישראל לבקר בסוכה שלנו, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. תגידו את האמת: זה מרגש אתכם שאברהם אבינו ומשה רבינו באים לבקר בסוכה שלכם? או שבעצם אתם חושבים שזה לא בדיוק ככה, וזה רק סוג של הגזמה… חלילה וחס! אם הזוהר הקדוש כותב זאת במילים ברורות, אז זאת האמת. איך אפשר שלא להתרגש???
ה'פלא יועץ' כותב שאצלם נהגו להניח שבעה כיסאות ריקים בסוכה, כסא אחד לאברהם אבינו, כסא אחד ליצחק אבינו וכן הלאה.
נו, לא לכל אחד יש מקום בסוכה לשבעה כיסאות ריקים. לצערנו אנחנו היום נאלצים להסתדר עם סוכות קטנות, ולשמחתנו ב"ה המשפחות הולכות וגדלות… אבל כסא אחד ריק להשאיר לאושפיזין – זה אפשרי בדרך כלל.
אני הקטן נוהג להשאיר בסוכה שלי כסא אחד לכבוד האושפיזין, ועליו יש כיסוי יפה ומכובד, שרקומים עליו שמותיהם של האושפיזין הקדושים.
תחשבו על זה, אם הילד שלכם רואה שהשארתם כסא ריק, מה זה עושה לו, איזה רושם זה עושה עליו? הוא מבין שזאת לא בדיחה, האבות הקדושים באמת מגיעים לשבת בסוכה שלנו… ככה אנחנו מרוויחים שתי ציפורים במכה אחת: גם נטענו בלב של הילד שלנו את האמונה החזקה, וכמובן בלב שלנו עצמנו, וגם זכינו באמת לארח את האושפיזין בשמחה ובלבב שלם!
ה'יסוד ושורש העבודה', כותב דבר נורא, שמי שאינו מזמין את האושפיזין לבוא ולבקר בסוכתו, הם באמת לא דורכים בסוכה שלו… זה דבר נורא! אבל מי שמכין כסא, ומזמין את האושפיזין בפה, ומאמין באמונה שלמה שהם אכן מגיעים, ושמח עמהם ומתנהג בכובד ראש ובשמחה של מצווה, כפי שראוי להתנהג בחברת האבות הקדושים, אחד כזה זוכה לחגוג את חג הסוכות כדבעי, ובאמת זוכה לקיים "זמן שמחתנו", ולהשפיע מחג הסוכות שמחה גדולה לכל ימות השנה, אמן כן יהי רצון.