"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא" (כח, יא)
וברש"י: "'וישכב במקום ההוא' – לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה"
המשנה הראשונה במסכת פאה אומרת: "ותלמוד תורה כנגד כולם". הפירוש הפשוט הוא שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות וחשוב יותר מכולן.
אבל מעבר לזה יש לדעת, שחז"ל גם התכוונו לומר "ותלמוד תורה כנגד כולם" – בתורה יש את הכל. כלול בה הכל! כל המעלות הטובות שיש בעולם – נמצאות בתורה!
למרות זאת, למרות שכל מילה של תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, למרות שבתורה הקדושה כלולות כל המעלות הטובות, בכל זאת צריך לחזק את האדם לתלמוד תורה! תורה היא אחד מארבעה דברים שהגמרא מונה (ברכות לב ע"ב) שצריכים חיזוק בכל יום. געוואלד!
ברצוני לספר סיפור
ברצוני לספר סיפור, ממנו נלמד פרק מאלף בנושא: "קביעות עיתים לתורה". את הסיפור הזה סיפר לי הרב לודמיר מרשת שיעורי התורה:
סבא שלי – כך סיפר – התגורר בצפת והיתה לו שם חנות "כל – בו". כל בוקר היה מתפלל תפילת ותיקין בבית כנסת האר"י, ואחרי התפילה היה יושב ולומד שלש שעות, עם טלית ותפילין, חק ולא יעבור. בסדר הלימוד הזה לא שייך היה לגעת! הוא התקיים דבר יום ביומו, ויהי מה!
בקיץ, סדר הלימוד היה מסתיים, יחסית, מוקדם, אבל בחורף הוא הסתיים בשעה מאחרת, בגלל שעת הנץ המאוחרת, ואף על פי כן, "הושע נא שלש שעות"! שעות אלו היו עבורו קודש קדשים, ולא שייך היה להזיז אותן – בדיוק כמו שלא ניתן להזיז כול ממקומו!
והנה, באחד הימים הוא החליט לקנות כמות גדולה של חוטי זהב, שהזדמנה לו לקנות במחיר מוזל ביותר. הוא עשה חשבון שיוכל למכור את החוטים במחיר גבוה, פי שמונה מהמחיר שקנה אותם, ולהתפרנס מזה בכבוד.
מה שקרה למעשה הוא, שהעסק נתקע… החוטים נשארו עומדים בחנותו חודשים על גבי חודשים, ואין להם דורש… בני הישוב בצפת היו עניים, ואף לא אחד מהם גילה איזשהו ענין בחוטי הזהב. התעורר חשש כבד בדבר יכולתו של בית העסק להמשיך ולתפקד. הסבא כבר היה מוכן למכור את החוטים במחיר הקרן, ובלבד שיכסה את סכום ההשקעה שהשקיע, אך גם לכך לא היו קונים.
יום אחד בשעת בוקר מוקדמת, הגיע לביתו של סבא ערבי מלבנון. הוא סיפר כי היה בחנות ולא מצא שם אף אחד.
"ומה אתה צריך"? שאלה אותו הסבתא.
"שמעתי שיש לכם כמות גדולה של חוטי זהב. אני זקוק להם באופן דחוף", השיב.
"אכן השמועה ששמעת נכונה", אמרה לו הסבתא. "יש לנו כמות גדולה מהסחורה שביקשת, אלא שיהא עליך לשוב לכאן בעוד כשלש שעות, רק אז תוכל לרכוש את הסחורה".
"אינני יכול להתעכב זמן כה ארוך", השיב הערבי. "עלי להגיע ללבנון, והשיירה שלי עומדת לצאת בעוד שעתיים מהכפר הסמוך לצפת".
סבתא שלחה במהירות את בתה, שתרוץ לבית הכנסת ותספר לסבא על הענין הדחוף שהתגלגל לפתחם…
כעבור כמה דקות חוזרת הבת הביתה בריצה ואומרת: "סיפרתי לאבא את כל הסיפור והוא ביקש למסור שיגיע הביתה בשעה עשר".
סבתא, ששיערה מראש שזו תהיה התשובה, מיהרה בעצמה לבית הכנסת, פנתה לסבא ואמרה לו:
"בעלי היקר! אני רוצה לעשות אתך עכשיו 'עסק'! אני בטוחה ש'העסק' הזה טוב גם לקב"ה וגם לנו…
אני יודעת היטב שיש לך קביעות ללמוד בכל בוקר שלש שעות, אחרי התפילה, ויהי מה! אני יודעת ששלוש שעות אלו הן קודש קדשים עבורך, אבל הפעם אין ברירה! אתה יודע את המצב הקשה בו אנו נמצאים, וכפי ששמעת, הערבי יכול רק עכשיו לקנות מאיתנו את חוטי הזהב. הוא לא יכול להמתין לשעה עשר. הבה ונעשה 'עסק': פעם אחת תוותר על הקביעות שלך, אבל 'תשלם' על כך ביוקר! מכיון שביטלת שלש שעות של לימוד – שלשה חודשים תהיה החנות סגורה על מנעול ובריח! שלשה חודשים תשב בבית המדרש, יומם ולילה, ותלמד! תראה איזה 'עסק משתלם': מתבטלים שלש שעות ולומדים שלשה חודשים במקומן".
סבא חשב זמן קצר, ואמר: "לא! אני לא מסכים ל'עסק' הזה!"
נענתה סבתא ואמרה לו: "בסדר! אני מקבלת את דבריך! ומכל מקום מבקשת אני שתסביר לי, מדוע? אני אומרת לך דברים של טעם, מדוע אתה מתנגד להם?"
וסבא משיב: "אשתי היקרה! קשה לי להסביר לך את הסיבה לסירובי. לא תביני אותה! אבל, תאמיני לי, שאני יודע היטב מה אני עושה!".
סבתא, אשה כשרה שעושה רצון בעלה, הלכה הביתה.
התלמידים, ששהו במקום ושמעו את הסיפור, פנו לסבא ושאלו אותו: "מילא לאשתך, אמרת שהיא לא תבין, אבל לנו, הואל נא להסביר: מהי הסיבה לסרובך? לכאורה יש צדק גדול לבטל שלש שעות ולהרויח שלשה חודשים! ויתרה מכך, שעה אחת כבר למדת, אם כן אתה מבטל רק שעתים ומרויח שלשה חודשים".
נענה סבא ואמר להם: "כלום סבורים אתם שהיצר הרע מרוצה משלש השעות שאני יושב כל יום ולומד? כלום אין הוא רואה שכל הסוחרים פתחו זה מכבר את חניותיהם, ורק החנות שלי עדיין סגורה, ובעליה יושב ולומד? הוא רואה זאת היטב וחורק עלי שינים! אלא מאי? אין לו מה לעשות! הוא יודע שאני חזק כברזל בענין זה, שאצלי קביעות זו קביעות ויהי מה! בלית ברירה הוא יושב בצד, חורק שינים, ולא מתחיל איתי.
אבל בו ברגע שיראה שהקביעות שלי נסדקת, בו ברגע שאאפשר לו פתח אחד קטנטן – הוא מחכה לרגע הזה, 'לפתח חטאת רובץ', ואז כל יום הוא יבוא אלי ויציע לי 'עסק' חדש… לא אוכל להפטר ממנו… הוא יותר חזק ממני. אלא, כל עוד שלא סדקתי את הקביעות הוא יושב בצד ויודע ש'בו לא נוגעים'! ויתור של פעם אחת – וגמרתי הכל"…
כאן נגמר, כמעט, הסיפור. ולמדנו ממנו מוסר השכל גדול: קביעות היא הנשק נגד יצר הרע! הקביעות מפוצצת אותו: "אם אבן הוא – נמוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ". מול קביעות הוא "מרים ידים". אמנם הוא חורק שינים, אבל סוף כל סוף הוא יושב בצד ושותק…
דרך אגב, כדאי לדעת את סופו של הסיפור: בשל עיכוב בלתי צפוי, השירה של הערבי יצאה לדרכו ללבנון רק כעבור יומיים, והעסקה יצאה אל הפועל, בסיעתא דשמיא, בשעות אחר הצהרים, מבלי שסבא ויתר על קביעותו!
(מתוך 'יחי ראובן')