"והיה כי ישאלך בנך" (יג יד)
אש של אהבה, יוקדת ומאירה, פעפעה בלבו של רבינו משחר ימיו, להבת אדירים יוקדת של אהבת תורה וחשקתה, ליפפה את פנימיותו הטהורה וסובבתהו כחומה מלהטת. מאה ויותר שנות חייו עלי אדמות, היו מקשה רצופה של חתירה בלתי פוסקת אל האור הגנוז החבוי באותיותיה של תורה. ממית היה רבינו את עצמו באוהליה, יום אחר יום ושעה אחר שעה, כאשר הכל מביטים אחריו בפליאה ונוכחים לראות כיצד מתקיימים בו מילותיו של שלמה המלך ע"ה: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה".
תורה ותורה, ועוד תורה, הרכיבו את מסכת חייו מלאת ההוד וההדר. שום חותם לא הותיר אחריו, מלבד דבר ה' זו הלכה, תורה הוראה לעם סגולה. מנהיג ישראל היה בדורו, אך לא דבק בגלימתו מאום. לא פוליטיקה, ולא עסקי ציבור, לא משרות ולא תקציבים. כלום. רק להרבות תורה, להגות בה ללא הרף ולהנחילה לתלמידים.
יקר ערך היה בעיניו הזמן. פירור ממנו היה שווה אצלו יותר מזהב. דקה בודדת, כמוה כמטמון יהלומים, ודקות בודדות כאלו נאספו על ידו בשקיקה, מאז היה נער קט ועד ליומו האחרון. מרסיסי זמן כאלו ואחרים, עלה בידו לארוג יריעות שלמות ממקצועות התורה. את התלמוד ירושלמי, סיפר פעם על עצמו, סיים מהחל ועד גמירא, בדקות הבודדות שהמתין יחד עם בחורי יח"ל בתור לארוחת הצהריים. שברי דקות שהצטרפו לאלפים, במהלכן זכה לסיים את הש"ס הירושלמי כולו.
ברצותו להמחיש פעם את ניצול הזמן שהיה בישיבה, תיאר זאת, כי ברכת המזון של ארוחת הצהריים בישיבה היתה מסתיימת במילים "ה' יברך את עמו בשלום – תנו רבנן", בנשימה אחת.
"עיני ראו ולא זר" – העיד עליו בהתרגשות שריד לתקופת לימודיו בלובלין – "את התמדתו העצומה ואת שקידתו הנפלאה, משך שמונה עשרה שעות בכל יום. בחדר קטן שהיה סמוך להיכל הישיבה, היה מטמין עצמו ולומד ומשנן לבדו את חלקי הטור והשולחן ערוך עם נושאי כליהם, בשקידה עצומה. על צורת לימודו ראו בחוש כי היא נובעת מתוך אהבה והשתוקקות עצומה, ממש נכספה וגם כלתה נפשו ללימוד התורה, כשמעולם הוא לא שבע מלעמול בה ולהתענג עליה".
בעת ששוחח פעם עם אחד ממקורביו אודות יפעתה של התקופה בה למד ביח"ל, הוארו לפתע פניו של רבינו והוא הפטיר אודות עצמו: "איך בין געוועהן דעמאלסט משוגע אויף צו לערנען" – [הייתי אז באותם ימים כמשתגע בלהיטות על הלימוד], וממש כדבריו המפורסמים של בעל ה'אור החיים' הקדוש בפרשת כי תבוא: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה"…
ופעם התבטא על עצמו: "בעת לומדי בישיבת חכמי לובלין, לא בלטתי בין העילויים ואף לא בין הלמדנים. אבל הייתי מהשקדנים"…
מושג כלשהו מאהבתו העזה לתורה, ניתן היה ללמוד עת עולה היה לתורה, ומברך את ברכותיה לפניה ולאחריה. התרגשות אין קץ עטפה את כל ישותו ברגע שנגעו ידיו בעצי החיים, ודמעות טהורות של ערגה וכיסופין מציפות היו את עיניו העצומות בדבקות עילאית. במתיקות שאין לתארה ובקול רווי תחנונים, מוציא היה את תיבות הברכה מפיו, כשהוא מודה ומקלס לנותן התורה על "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" ועל "חיי עולם שנטע בתוכנו".
כיוצא בזה מעידים תלמידיו ובני ביתו, שזכו לשמוע מפיו את ברכות התורה באשמורת הבוקר, על ההתרגשות וההשתוקקות שנמסכה בקולו עת היה מתחנן לפני קונו בבקשת "והערב ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". קולו היה רוטט בהעתירו על צאצאיו ועל "צאצאי עמך בית ישראל", שיזכו להיות "יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".
בסעודת מלווה מלכה שערך פעם לכבודו אחד ממקורביו, פתח אחד המסובין, ראש ישיבה נכבד, שהיה מפורסם כחריף ובקי, והקיף את רבינו בחבילות של שאלות וקושיות בכל חלקי התורה. היה זה מחזה מרהיב לראות כיצד רבינו עונה בשובה ונחת על כל דבר שהקשה, משל קורא היה מתוך ספר פתוח, ומיישב את כל קושיותיו אחת לאחת בבהירות מופלאה.
המארח, שלא יכול היה לעצור ברוחו מגילוי תוקפו וגבורתו התורנית הנשגבה של רבינו, רכן לעברו ושאל על אוזנו בלחש: "ילמדנו רבינו, מנין זכה מר לכל כך הרבה אוצרות של תורה". נענה רבינו והשיב במתק שפתיו: "דע, כי משך עשרות שנים משכים הייתי קום בעוד לילה, וגורס ומשנן מסכת אחר מסכת עם הראשונים"…
לעיתים רחוקות מגלה היה רבינו טפח מגדולתו, ומספר כיצד הגיע למעלתו זו. "כשלא הבנתי תוספות מוקשה בצעירותי, הייתי בוכה בדמעות שליש לפני הקב"ה שיאיר את עיני, עד שזכיתי להבינו" – אמר פעם לאחד מבניו.
שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך
שינון וחזרה, שינון וחזרה, ועוד פעם לשנן ושוב פעם לחזור, אלו היו המסרים הקבועים שנלחשו בסביבתו ללא אומר וללא דברים. אלו הם כלי היסוד להצליח בתורה אליבא דרבינו. אזהרת חז"ל אודות דברי תורה ש'קשה לקנותן כזהב ונוח לאבדן ככלי זכוכית', עמדה תדיר לנגד עיניו, כשרבינו משמש לכך דוגמא חיה ומוחשית, בהיותו יושב ומשנן את תלמודו ללא הרף, בשנות נעורים כבשנות זקנה ושיבה.
סיפר אחד מגדולי תלמידיו, כי בשנותיו האחרונות נכנס אליו פעם לחדרו וראהו כשהוא עוסק בלימוד טור ובית יוסף בהלכות טרפות. תמה התלמיד, שכן ידע כי רבינו לא עסק באותן שנים בעניינים אלו. רבינו שהבחין בפליאתו, רכן קדימה ושאל בחיוך ובמתק שפתיים: "וכי סבור הנך שבשמים אין בוחנים על הלכות אלו?!"…
ועוד כיוצא בזה – בעת ששהה פעם רבינו בחו"ל בנאות דשא, נכנס אליו מאן-דהו וראה כי הוא עסוק כל כולו בלימוד הלכות ציצית, עם ספרים שונים בנושאים הפתוחים על שולחנו. הלה שהיה מקורב אליו, הביע את פליאתו על כי ענק שבענקים כמותו עוסק בהלכות אלו בהן בקי כל רב פשוט, מה גם שבניגוד לדורות עברו, שכיחותן של שאלות בציצית כמעט ואינה מצויה כיום, בשל התעשייה הענפה וזמינותן של טליתות, קטנות כגדולות, בכל שעה. נענה רבינו ואמר: "ומה אם בכל זאת יבוא לפני מישהו וישאלני שאלה בהלכות ציצית, האם לא אענה לו בשל הסיבות שמנית?" אחר הוסיף: "דע, כי על רב בישראל להיות בקי בכל ההלכות שבתורה, ולחזור עליהן בכל עת".
מעשה היה, בעת שארגנו בישיבה מסיבת מלווה מלכה לטובת הישיבה. כמנהגם בכל אירוע, נכנסו גם עתה המנהלים לרבינו ושיתפוהו בתכנית המפורטת, תוך שהם מציגים בפניו גם את המזכרת שתחולק לאורחים בתום הערב, סט משנה ברורה מנוקד בפורמט כיס. למראה הספרים התחייך רבינו והגיב כי זה מידי קטן עבורו וקשה לו לקרוא בזה. הרהיב מישהו מהם ושאל האם לפוסק הדור שנהירין לו כל שבילי ההלכה יש עדיין צורך במשנה ברורה? התחייך רבינו והשיב: "אכן כן, אני עדיין חוזר ומשנן הכל כמו בחור צעיר"…
רבינו היה מעודד גם את תלמידיו לחזור ולשנן את תלמודם עוד ועוד. סיפר אחד מהם, כי פעם נבחן אצל רבינו על כמה מסכתות בש"ס. רבינו היה שבע רצון מידיעותיו של תלמידו, על כן הוסיף ושאלו לחידודא – כיצד תרגם רש"י ללע"ז את המילה 'יעל' במסכת ראש השנה. התלמיד ידע להשיב גם על זאת לשמחת רבינו, אך הוא הרהיב עוז ושאל, האם אכן יש צורך לדעת גם את כל מילות הלע"ז של רש"י. קרנו פניו של רבינו והוא ענה: "בודאי שאין צורך לדעת זאת, אבל יש לשנן כל כך הרבה את הגמרא עם הרש"י, עד שמילות הלע"ז תיכנסנה אף הן לראש מבלי משים"…
חביב היה עליו המעשה עם שאר בשרו, הר"ר אברהם בהר"ר שלמה שרייבר ז"ל, מצאצאי החתם סופר זי"ע שהתגורר בלונדון, אשר התעסק ביהלומים ונחשב לנגיד ובעל בעמיו. דרכו היתה לפתוח את היום בכמה שעות לימוד, ואז לקראת הצהריים יוצא היה לבית מסחרו בו שהה כשלוש שעות, ושוב היה חוזר לבית המדרש בו ישב עד הלילה. ארע פעם שהוא התעניין אצל אברך אחד מתושבי המקום אודות פרנסתו. נענה האברך ואמר כי 'תורתו אומנתו' וכי הוא לומד בכולל. שאלו ר' אברהם: וכמה שעות הנך לומד בכולל? ענה האברך כי סדרי הכולל הינם שמונה שעות. התפלא כנגדו ר' אברהם ותמה; "וכי משמונה שעות של לימוד נקראים כמי ש'תורתו אומנותו'? הן אנכי לומד בין עשר לשתיים עשרה שעות מידי יום, ועדיין אני נקרא בעל-הבית"…
נשאל פעם רבינו, הכיצד מספיק הוא כל כך הרבה: לכתוב תשובות בהלכה, להכין שיעורים בכמה מקצועות בתורה, להרביץ תורה מספר פעמים ביום, לפסוק לשואלים בבית הוראה, להתעסק בצרכי ציבור ועוד? השיב רבינו כי הוא מקפיד מאוד על שני דברים. האחד, להיות מסודר ועקבי בעתותיו – כל תחום ונושא שהוא מתעסק קצוב בזמן, ואין לחרוג ממנו. דבר נוסף הוא, ריכוז מוחלט – להתרכז בכל דבר שהוא עסוק בו, ולא להתעסק במחשבה עם נושאים אחרים.
(מתוך הספר אבי ההוראה)