סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א : ערב חורפי, עמדתי בתוך קבוצת אנשים בתחנה וחיכינו, כמקובל במקומותינו… תוך כדי, התקדרו השמים והחלו יורדים גשמי ברכה. מיהרנו ונכנסנו ל'לובי' של בית סמוך, לתפוס מחסה.
עיתון שהציץ מאחת מתיבות הדואר, משך את תשומת ליבו של מאן דהו. הוא שלף אותו מהתיבה והחל לקרוא בעיון. מכיוון שהחשכה הקשתה עליו, שלח את אצבעו ולחץ על מתג התאורה. לאחר שתי דקות כבה האור ושוב שלח ידו. כך נשנה המעשה כמה פעמים.
ניגשתי אליו ושאלתי: אתה יודע שהינך גנב?!
"מדוע אתה מתערב?" הגיב בתרעומת.
אני רב… עניתי לו.
"אז מה??"
תבין, אני מסדר קידושין, עורך חופות בחתונות, בחופה מעמידים שני עדים כשרים, וגנב פסול לעדות. אמור לי בבקשה את שמך כדי שאדווח במחלקת רישום הנישואין שיכניסו אותך ברשימה המעודכנת של פסולי העדות!…
הלה נרתע מעט ואמר: כבוד הרב, אני מוותר על המעמד הזה. מה עלי לעשות?
השבתי לו: קח כסף, כתוב על פתק: "זהו תשלום עבור צריכת חשמל" ותכניס לתיבת ועד הבית. נטלת ללא רשות. תחזיר, תשלם, שוב בתשובה.
"נחפשה דרכינו" – בל נחשוב כי כל דרכינו היו כשורה. נתחיל לחפש, להעמיד לנגד עינינו את הדרכים שהילכנו בהם במשך השנה. "ונחקורה" – אחרי שיהיו הדרכים גלויות לפנינו נחקור את פנימיות המעשים, נבדוק את סיבתם. נערוך חשבון נפש. אז נוכל לבוא ולומר: "ונשובה אל ה'" – רצוננו לתקן, לשוב בתשובה שלימה. (ומתוק האור, הובא בגיליון 'לכבוד שבת קודש')
עד להיכן מגיע חשבון הנפש ודקדוק המעשים בין אדם לחברו – ודווקא אצל גדולי ישראל – נוכל ללמוד ממה שסיפר רבי אברהם יוסף שליט"א – בנו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל:
"ישנה תמונה שעומדת לנגד עיניי, מחזה בלתי נשכח לו הייתי עד. היה זה בערב יום הכפורים, אבא ואמא מבקשים סליחה זה מזה… אמא היתה מבקשת סליחה מאבא על שלא עזרה לו מספיק, אבא היה מבקש סליחה על שלא מכבד אותה די הצורך, והיו עומדים ומבקשים סליחה זה מזה בעיניים דומעות מבכי… דווקא שניהם, שכל כך דאגו זה לזה, דווקא הם חששו שמא לא עשו די הצורך. מחזה זה לא ימחה מזכרוני לעד.
(גיליון יביע אומר, מתוך אוצרות ספרים אות ב').