"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (טז, יח)
כשחשב שהוא זכה – טען שהכל שלו
מקרה מעניין קרה בבני ברק: שני אנשים, ראובן ושמעון, קנו כרטיסי הגרלה בשותפות. כל אחד קנה כרטיס בנפרד, והקנה לחברו חצי ממנו בקניין גמור כדת וכדין.
אחרי ההגרלה בדק ראובן את הכרטיס שלו, ונוכח לדעת שזה בפרס הגדול. דא עקא, עליו לתת חצי מהסכום לשמעון…
מה עשה? הרים טלפון לשמעון ואמר לו, תוך שהוא מקליט את כל השיחה: "נראה לי שעדיין לא בדקת את תוצאות ההגרלה. אני כבר בדקתי, ורציתי לבשר לך שהכרטיס שלך זכה בהגרלה. כידוע לך, לפי ההסכם בינינו עליך לתת לי חצי מסכום הזכייה"…
ואז נשמע קולו של שמעון, מעברו השני של הקו, צועק בהיסטריה: "זו אסמכתא בעלמא! לא התכוונתי ברצינות להקנות לך חצי מהכרטיס"…
כשגמר להרצות את כל טענותיו, שכאמור הוקלטו, אמר לו ראובן: "דע לך שהסיפור היה הפוך. הכרטיס שלי זכה, וזה עתה הסברת בטוב טעם ודעת, מדוע אין עלי חובה לתת לך חצי מהזכייה".
השניים הלכו לדין תורה, ובית הדין פסק שראובן חייב לתת לשמעון את חלקו, מאחר ועשו ביניהם קנין כדין.
ראובן עשה לשמעון טריק לא יפה, אך בהחלט מעניין. טריק שחשף את תכונתו הטבעית של כל אדם שאינו עובד על מידותיו: כשהשני מרוויח- הוא רוצה לקבל חצי מהרווח, אבל כשהוא עצמו המרוויח- הוא מוצא את כל הסיבות שבעולם, למה אין הוא מחויב לתת לשני את חלקו.
"שופטים ושוטרים תתן לך" – התורה מלמדת אותנו לחשוב בלי נגיעות, היא דורשת מאתנו להציב – דרך קבע – שופטים ושוטרים בלבנו, כדי שהללו יכניסו לנו היטב לראש: יש דברים שאצלי הם לא באים בחשבון. נקודה. גם אם השמים והארץ יתהפכו – אני לא עושה אותם! גם אם הלב יתאווה לשקר, לגנוב, או כל תאווה אחרת – מבחינתי זה מחץ לתחום. אין על מה לדבר!
כאשר הדברים מחודדים וברורים בשכל – יש סיכוי שבשעת ניסיון יהיו לאדם הכוחות לעמוד בו ולהתגבר על התאווה.
מלחמה מתמדת מתנהלת בין השכל והרגש, בין השכל והדמיון, כאשר בדרך כלל מנצחים הרגש או הדמיון. התורה – באמצעות מערכת החוקים והמצוות שבה – מלמדת אותנו איך להשליט את השכל עליהם. מצוות כמו "לא תקום ולא תטור", או "לא תשנא את אחיך בלבבך", נראות מצוות קשות ליישום. נראה שמתאים היה יותר לתת אותם למלאכים, ולא לבני אדם פגיעים ובעלי רגשות. אולם התורה כן מצוה אותנו במצוות אלו, ובכך היא מאמנת אותנו להשליט את השכל על הרגשות.
מסופר בגמרא (יבמות קכא ע"א): "אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומהו? רבי עקיבא. וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי – נענעתי לו ראשו".
בדרך כלל, כאשר אדם מרגיש שהוא טובע – הוא מאבד עשתונות. הוא נלחם בגלים. גם אם ינצח את הגל הראשון והשני – סופו שיאבד את כוחותיו, והגל החמישי או השישי יטביע אותו. גם אם מישהו בא להציל אותו – הוא מאבד את המציל.
רבי עקיבא לא איבד את העשתונות. הוא השליט על עצמו את השכל שאומר: עם גלים לא נלחמים. כשבא גל – מורידים את הראש ונותנים לו לעבור, כשבא עוד גל – שוב מורידים את הראש ונותנים לו לעבור, עד שיגיע הגל שידחוף אותו אל היבשה.
החיים מלאים בגלים. ניסיונות, קשיים. מי שנלחם בהם, גם אם יצליח לעבור אחד או שניים – סופו שיכרע. אולם מי שיש לו אמונה, ויודע שכל הניסיונות הם מבורא עולם, וכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד – לא נבהל ולא מאבד את עשתונותיו. הוא מוריד את הראש ונותן לגל לעבור מעליו.
על האדם לזכור: בכל מקרה, לא אני המנצח ולא אני המפסיד. אם מישהו נלחם בי ומנצח אותי – לא אותי נצחו! אני לא בתמונה, אלא כך רצה הקב"ה שהעניינים יתגלגלו. אף אחד לא פגע בי , או עשה לי, אלא כך היו חשבונות שמים. גם אם אני ניצחתי – לא אני הוא המנצח, אלא כך רצה הקב"ה. כשאין "אני" בתמונה – אין מה לקחת ללב. אפשר בקלות יתר, לנענע את הראש לקראת כל גל ולומר: בעזרת ה' בקרוב יבוא גל שיפלוט אתי החוצה…
תבונה זו יכולה בהחלט להעניק כח, לעבור את הגלים שבחיים בתבונה ובשלום.
כאן יש להוסיף נקודה משמעותית: בכל מריבה, כל צד בטוח שהוא הצודק במאת האחוזים. כל צד רואה רק את הצד שלו, ומחפה על עצמו.
הרבה פעמים, גם כאשר מרגיש אדם שעשה לפלוני משהו לא הוגן, והלה כועס עליו, ובצדק, עדיין פיו מלא עליו טענות שכעסו אינו מידתי. הוא כועס יותר מדי. יש לו מאה תשובות וטענות לכך שהלה מגזים בתגובתו. אולם כשהכוון הפוך – הוא אינו בודק שהכעס שלו אכן מידתי. למה? כי אדם אוהב את עצמו ומלמד על עצמו זכות. את חברו הוא אוהב פחות, ולכן לא יראה עליו זכויות.
כשאדם לומד תורה, התורה נותנת לו את הכח לשים את עצמו בצד, ולחשוב בצורה אובייקטיבית גם על הצד השני. היכולת הזאת מונחת במצוות "ואהבת לרעך כמוך", כי אהבה אין פרושה לתת לשני את החיים. אדרבה, במצבים מסויימים, כגון כשהולכים במדבר ואין מספיק מים – "חייך קודמים".
רוב רובן של הבעיות בין אדם לחברו היו נפתרות, אם היה אדם מבין את חברו כפי שהוא מבין את עצמו. דא עקא, שלעצמו אדם נותן את כל הקרדיט שבעולם, ועם חברו הוא מדקדק בחשבון מדוקדק. השופטים והשוטרים שתיתן על עצמך, ילמדו אותך לאזן את המבט.
ה'חזון איש' זצ"ל היה אומר: על ידי עמל בתורה ודקדוק בהלכה – אדם מיישר את ראשו, וכך יכול הוא לשפוט כל דבר בצורה נכונה, גם את החבר שלו
שפוט את עצמך משפט אמת
בראש ובראשונה, את השופטים והשוטרים "תיתן לך", תשפוט את עצמך! ועליך לדאוג שיהא זה "משפט צדק". גם כשאתה שופט את עצמך "לא תטה משפט", ואל תוותר על האמת. תהיה האמת מה שתהיה, טובה לך או לא- אין לזוז ממנה!
מי שלומד תורה, יודע לחיות את האמת גם אם על פניו נראה שהשקר משתלם. ולהפך: מי שלא לומד תורה מתרגל לחיות בשקר, כשנראה לו משתלם.
משרבו בעלי הנאה- נתעוותו הדינים
הגמרא אומרת (סוטה מז ע"ב) "משרבו בעלי הנאה- נתעוותו הדינים, ונתקלקלו המעשים, ואין נוח בעולם". ומפרש רש"י: "שמתוך שהם בעלי הנאה אין מטריחים עצמם לעיין בדין ובאיסור והיתר להורות לציבור, ומתוך כך נתקלקלו מעשיהם, וכיון שכן, אין לקב"ה נחת רוח בעולמו ואין עולמו נוח לו".
לעצלנים אין כח לברר כל סוגיה עד הסוף, משום כך הם לא מתרגלים לחפש את האמת המוחלטת, וממילא מתעוותים הדינים ומתקלקלים המעשים.
ה'חזון איש' בספרו 'אמונה וביטחון' (חלק א אות ח) כותב: "ענין הדמיון הוא כח נאצל מן השכל, והוא שטחי, בלתי עיוני, וטבעו לשכנע את האדם, ולאסור אל ליבו שלא יחשוב נגד דמיונו".
בשכלו, אדם מבין היטב שהדמיונות אינם ברי סמכא. דא עקא, הדמיון הוא תוקפן גדול, ולא מאפשר לאדם להפעיל את השכל ולחשוב אחרת ממנו.
וכך הדמיון מתעתע באדם, והופך אותו להיות מכור אליו. הוא נוהה אחריו ולא מאפשר לשכל להציג לאדם את האמת האחרת. לא פלא שאנשים רבים מתנצחים, משקרים ושאר מרעין בישין, כי מורה דרכם הוא הדמיון, שמורה להם שהצדק לצידם, ומשתלם להם להגיב ולריב, כדי להוציא את צדקתם לאור.
זהירות מדמיונות כוזבים
נורא נוראות להתוודע למקרים רבים, שאנשים פשוט נפלו לבור תחתיות בעטיים של דמיונות. אנשים פשטו את הרגל, כשהציגו בפניהם מצגות שווא על רווחים דמיוניים, והם מכרו את ביתם כדי להשקיע את כספם בחלומות באספמיא, כולם עורבא פרח.
פעם אחת נכנסתי למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וסיפרתי לו כל קבוצת משקיעים כאלו באנגליה, שהשקיעו את כל מה שיש להם באיזשהו עסק, שנתן להם בהתחלה, שלושים אחוזי רווח, וכך רכש את אמונם. הם גייסו כספים מבני משפחה ומחברים כדי להשקיע, וביום מן הימים התברר להם שאיבדו את הכל. מאה ושמונים מיליון שטרלינג!
הרב שטיינמן קרא בעצב את הפסוק (ישעיהו ס, ח): "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם". אנשים רצים כמו יונים אל המלכודת, בגלל דמיונות כוזבים.
אדם מדמיין שכל דבר קשור אליו…
***
"ולא תקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (טז, יט)
לכאורה יש מקום לעמוד ולשאול: הרי אדם חכם וצדיק, ממילא לא ייקח שוחד, ואם כן איך יתכן שהשוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים?
התשובה היא, כי אם נותנים לדיין שוחד, אפילו בלי שידע על כך, השוחד הסמוי כבר מעוור את עיניו ומשבש את אורח מחשבתו.
אימי ע"ה סיפרה לי, כי בעיר הולדתה ארע מעשה בדיין, יהודי קדוש וצדיק, שישב בדין תורה, והיה נראה לו להצדיק את ראובן. אך בדיון הבא היה נראה לו לפתע כי יש להצדיק דווקא את שמעון. הדיין לא הבין מה ארע, איך התחלפו לפתע בראשו כל הסברות והטענות?
ביקש הדיין לעבור שוב על כל פרטי הנידון, יצא לחדר צדדי ופשט את מעילו, והחליט שראובן הוא אכן הצודק. נכנס בחזרה לבית הדין, לבוש במעילו, ושוב גילה פתאום כי שמעון הצודק.
מה קורה פה? לפני רגע היה ברור לו בלי שום ספק שראובן צודק, ועכשיו לי לו ראיות ששמעון צודק. איך זה יכול להיות?
שוב יצא הדיין לחדר הצדדי, פשט את מעילו מחמת החום, עבר על כל הסוגיה, והתברר לו במחוור כי ראובן צודק. לבש את מעילו, נכנס לבית הדין ופתאום שוב סבר כי שמעון צודק.
כאשר הדיון התמשך והתארך, ראתה הרבנית שבעלה הדיין כבר מותש, והציעה לו להחליף את המעיל בחלוק קליל. ואכן הדיין קיבל את הצעתה ונכנס לחדר בית הדין, כשהוא לבוש בחלוק קל במקום המעיל הכבד שלבש לפני כן. אך הפעם, כשישב בבית הדין, היה לו ברור כשמש שראובן צודק, וכך נחתם הדין לטובת ראובן.
למחרת כאשר בדקה הרבנית את המעיל, מצאה בכיסו מספר שטרות מכובדים. ואז התברר כי רק מחמת השוחד שהטמין שמעון בכיס מעילו של הדיין, נטה לב הדיין לטובת שמעון בכל עת שלבש את המעיל, אף שלא ידע מהמתנה שקיבל.
ללמדנו עד כמה גדול כוחו של השוחד, המעוור את עיני הדיין, אף אם אינו יודע שקבלו!
ה'חזון איש' בספרו 'אמונה וביטחון' (פרק ג) מבאר, שמצד האמת, השוחד לא אמור להשפיע על החלטות החכם, כיון שתלמיד חכם שיראתו קודמת לחכמתו – אין לו נגיעות, והוא אינו מחשב חשבונות האמורים להשפיע על פסק הדין. אך מכיוון שהקב"ה הסתכל בתורה ועל פיה ברא את עולמו, והתורה ציוותה "לא תיקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים", נקבע בבריאה חוק שאינו מובן באופן שכלי, ועל פיו, כאשר הדיין מקבל שוחד גם ללא ידיעתו, הדבר משפיע עליו לרעה וגורם לעיוות הדין.
שוחד אינו חייב להיות דווקא בכסף, אלא גם כאשר עומד לפניו אדם שיש לו אינטרסים כלפיו, כגון שאחד מהצדדים הוא הגבאי בבית הכנסת השכונתי, ויתכן שהוא יתחשבן עם הדיין במקרה שלא יזכה בדין, ולא ייתן לו את העלייה לתורה שבה הוא חפץ. על הדיין להיות ישר ולדון דין אמת לאשורו, בלי לחשוב מה תהיינה ההשלכות כלפיו.
(מתוך הספר 'אריה שאג')