מספר הרה"ג ר' משה זילברמן מנתניה:
ביום שני, כ"ח באייר, התקשר אלי חבר ושאל אותי האם אני רוצה לנסוע איתו לטבריה. הוא תכנן מסלול של נסיעה לקבר השל"ה ומשם למירון וביקש שאצטרף. חשבתי על סדר היום שלי, ולבסוף סיכמנו שניסע בשעה שש בערב.
אנחנו גרים בנתניה, והחישוב היה שלקראת הלילה נגיע לקבר השל"ה ומשם נפנה למירון, לציונו של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו.
בשעה חמש וחצי נכנסתי לבית המדרש של חסידי צאנז, ופגשתי שם נער יתום. אביו הסתלק מהעולם ל"ע לפני מספר חודשים, והילד בעוד יומיים חוגג בר מצוה. שאלתי אותו לשלומו, ולהפתעתי הוא פונה אלי בשאלה: "אתה יודע? לא הייתי במירון בל"ג בעומר, ויש לי חשק לנסוע לשם לפני בר המצווה שלי, יש לך עצה כיצד אוכל לנסוע לשם?".
ברגע הראשון לא עניתי לו, הייתי פשוט המום מהשאלה. איך זה שמכל באי בית המדרש הוא בחר לשאול דווקא אותי על כך, ואני בדיוק בעוד חצי שעה אני עומד לצאת לדרך.
תשמע, אמרתי לו, בעוד חצי שעה אני נוסע למירון, תתקשר לאמא שלך ותבקש רשות לנסוע. הילד התקשר, אמו נתנה רשות, ואני בקשתי ברכה שיתקבלו התפילות ונזכה לפעול ישועה. הנער היקר שמח עד עמקי נשמתו, הוא טבל במקווה האר"י, וגם השתטח על ציון רשב"י ורבי אלעזר בנו.
ראיתי בחוש איך מתקיימים בנער דברי ה'יערות דבש', כי הקב"ה שולח סייעתא דשמיא מיוחדת לילדים יתומים.
(גיליון השגחה פרטית)