סוחר גדול בעסקי החיטה, נכנס לרבינו החפץ חיים זיע"א לבקש ברכה לפרנסה טובה, כשהוא מספר שהפרנסה לא קלה. "מגיעים אלי לקוחות, בודקים את הסחורה בדקדוק רב ואין הם שבעי רצון. הלקוחות מתלוננים: "אלו חיטים לא יפות, יש בהן שבורות ומקולקלות, תן לנו מהיפות שיש לך". אני נכנס למחסן ומביא להם מהטובות, ותגובתם לא טובה בהרבה. כל מכירה מלווה בהרבה עגמת נפש והכל הולך בעצלתיים". הסבא קדישא בירכו בברכות לבביות לפרנסה טובה ברווח.
כעבור זמן, כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה, נפגשו שוב רבינו ה"חפץ חיים" ואותו סוחר, והנה פני הסוחר שמחות ומאושרות. "ברוך ה' רבינו", שמח הסוחר, "ברכת הרב התקיימה. כעת, כשכל העולם שרוי במלחמה, פרנסתי מצויה בשפע".
"כיצד יתכן?", תמה ה'חפץ חיים', "הרי כעת קשה להשיג חיטים ורוב העולם רעב ללחם".
"אדרבה ואדרבה", הסביר הסוחר, "יש לי מעט חיטים, אך עכשיו לא בוררים בכלל. מה שיש – לוקחים ומחכים שאביא עוד, לא משנה באיזה מצב נמצאות החיטים. כל קמצוץ חיטים מתקבל בברכה. ולא עוד אלא שאיזה מחיר שאני דורש, משלמים מיד! כעת זה בדיוק הזמן לעשות עסקים טובים עם רווח גדול, בלי שאף קונה מתמקח".
אמר לו רבינו ה'חפץ חיים': "למדתני מוסר השכל גדול. בדורות הראשונים, כשכולם למדו תורה בחשק וקיימו מצוות באהבה וברצון, אזי כשהיה מגיע האדם לשמים ותלמודו ומצוותיו בידו, היו בוררים כל רגע ורגע מתורתו ומצוותיו, בודקים האם למד לשם שמים, האם מטרתו היתה קדושה, האם למד בטהרה ומתוך יראה. כיצד קיים כל מצוה, כמה התאמץ וכמה נסיונות היו לו בדרך לקיום כל מצוה ומעשה טוב. אבל עכשיו בזמנינו, מנהל היצר הרע מלחמה קשה, כי הוא יודע שעוד מעט יגיע משיח צדקנו. וכשקשה ללמוד ולקיים את רצון ה', מה שהינך לומד ומשקיע למען שמו יתברך, מקבלים בשמחה ובלי לברור, והשכר כפול ומכופל, פי כמה וכמה מבדורות הראשונים".
לקח דומה הובא בספר 'אמונה שלמה' בשם אחד מגדולי האדמורי"ם, בספרו את הסיפור הבא: המלך יצא עם נאמנו למסע צייד פרטי. בתחילה התנהל המסע על מי מנוחות, אך כעבור מספר שעות התקדרו השמים בעבים וגשם כבד ניתך ארצה, מלווה בסופה, ברקים ורעמים.
תחילה ניסו להסתתר תחת ענפי העצים, אולם אלה לא סיפקו להם הגנה ראויה והם נרטבו עד לשד עצמותיהם והחלו קופאים מקור.
השניים החלו להסתובב ביער אנה ואנה, מנסים למצוא את הדרך החוצה או לכל הפחות מקום מסתור עד יעבור זעם. הם השתרכו שעות בחשכה, עד כמעט שהבחינו באור קלוש הנוצץ מרחוק. השניים צעדו בעקבות האור והגיעו לבקתה קטנה וחרבה.
נקשו על דלת הבקתה, ואדם ששערו פרוע, לבוש בלויי סחבות ומראהו כאיש היער, פתח להם את הדלת. "מה רצונכם?" שאל.
"להתארח בביתך, עד שתחלוף הסערה", השיבו השנים. האיש קיבלם במאור פנים. "אין לי כמעט אוכל. אך יש לי עז חולבת אחת. אוכל להשקותכם מחלבה".
שמחו המלך ומלווהו על ההזדמנות להשיב את נפשם במעט חלב טרי וחם. לאחר מכן הציע להם לישון על מזרני קש של תבן קשים. המלך ומלווהו, שהיו תשושים מכל שעבר עליהם, לא ידעו כיצד להודות למיטיבם.
ובסיפורים, כמו בסיפורים. המלך שב לארמונו, הזמין את מארחו העני וגמל לו באוצרות של יהלומים טובות ומרגליות, העשירו עושר מופלג.
כעת הבה נתאר לעצמנו פגישה בין איש היער לבין אחד מחבריו. "כיצד התעשרת?" יתמה החבר. "השקיתי את המלך חלב עזים והשכבתי אותו לישן על מזרן קש". יענה לו איש היער.
ומה חושבים אתם? אם יקבל החבר את הדברים כפשוטם וילך לארמון המלוכה, בידו האחת כד מלא חלב עיזים טרי ובידו האחרת מזרן קש – האם גם הוא יזכה בבגדים ובמתנות? ודאי שלא. הוא אף יסכן את נפשו, בעוון ביזוי כבוד המלך!.
אלא מה? כשהמלך במצוקה, הורחק מארמונו ובמצב ביש של גלות – גם כוס חלב עזים ומצע קשה ועלוב השיבו את רוחו ושמחו את ליבו יהיו בשבילו ככל רכושו. אך כאשר המלך שוב בהיכלו – הרי גם כלי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לא יספיקו לו ולא ישביעו את נפשו.
והנמשל, אמר אחד האדמורי"ם, הוא שכל עוד שכינתה בגלותא ו'בכל צרתם לו צר', גם 'עבודה' רוחנית מועטת שלנו פשוטי העם, היא בבחינת חלב עזים ומצע קש לפני מלך אדיר וחזק הנמצא בגלות. עבודה זו ערבה היא מאוד לפני הבורא יתברך, ועושר רב שמור לעושיה. אך כשהשכינה תתנער מעפרה ותשוב למקומה ולכבודה – כל שנטרח ונעמול, אפילו הדרגות הנראות לנו כיום נעלות ונשגבות ביותר, לא יספיקו לנו. הן ייראו כחלב עיזים וכמצע קש לפני המלך היושב בארמונו!.
***
כדלים וכרשים אנו דופקים, מחפשים דרך לשוב, מרגישים כה חסרים ופגומים. הכל נכון. אך צריך לזכור מה שייסדו רבותינו, איש איש בסגנונו, כאשר כולם שווים המה באמיתות הדבר, שכל התקדמות, כל רגע של קרבת אלוקים, כל חיזוק ו'קבלה' בדורות האחרונים, בפרט בדורינו – שווה פי אלף אלפים יותר מעבודתם הרוחנית של בני הדורות הראשונים.
לא ניתן לשער כמה שווה, במשקל זהב טהור, כל רגע של תורה, כל מצוה, כל הרהור תשובה, של כל יהודי ויהודיה בימינו.
הבה נחטוף!!
(יתד נאמן, צום גדליה התשפ"ג).