"אשר לקחתי מיד האמורי חרבי ובקשתי " (מח כב)
בצלותי ובבעותי (אונקלוס, ועיין ברש"י)
כח התפילה הוא כח עצום, ומי שיודע מהו הכח הזה יכול לשנות את כל חייו!
מי מאיתנו אינו רוצה לזכות למה שזכה רבינו? אנו נוטים לומר: טוב, היה לו אבא גדול שהתפלל עליו גם כשהיה מבוגר, היה לו גם את החזון איש שהתפלל עליו…
ודאי שהדברים נכונים, אך רבינו עצמו – מה אמר בענין זה?
פעם אמר למקורב, רבי שמעון ויסברג: אתה רוצה להיות אדם גדול? אגלה לך את הסוד. דע לך, שבלי שמתפללים לא שייך לקנות קנין בשום דבר! כל מעלה שרוצים לזכות בה – צריך להתפלל על כך! אפילו על דברים קטנים חייבים לבקש!
הוא ביקש שיביא לו גמרא נדה, פתח בסופה (ע ע"ב) והקריא: "מה יעשה אדם ויחכם?" אומרת הגמרא: "ירבה בישיבה" – צריך התמדה. אבל "הרבה עשו כן ולא עלתה בידם", לכן אומרת הגמרא: "יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר: 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'… מאי קא משמע לן, דהא בלא הא לא סגיא" – גם מתמיד גדול, עם כל הכשרונות, צריך לדעת שבלי תפלה לא יוכל לקנות כלום! יש תנאים כדי לזכות בתורה. "כי ה' יתן חכמה"! לאוקמי גירסא צריך סיעתא דשמיא.
תפילות על כל פרט, קטן כגדול
תפלת שמונה עשרה של רבינו לא ארכה זמן רב – מספר הרב ויסברג – אך כשסיים אותה נהג להתפלל ולהתפלל את כל הצלותא דאמוראי שכתובות בגמרא, והיה מוסיף ומתפלל על כל גדולי הדור, ועל כל משפחתו: הבנים והבנות, החתנים והכלות. הוא היה פורט את הבקשות לפרטי פרטים. הוא נהג לבקש על הספרים שלו, גם על דברים קטנים: שאכתוב בלי טעויות, שהספר יצא מהדפוס בזמן… ותמיד היה חוזר ואומר: על כל דבר צריך להתפלל. בלי תפילה זה יצא פחות טוב.
באותו ענין סיפר נכדו: בתפילות של רבינו לא נראתה התרגשות מיוחדת. הוא היה אומר ומתפלל. כילדים הבחנו שכשהוא מגיע ל'אלקי נצור' הוא מוציא את הארנק מהכיס, שולף מתוכו דף וקורא מתוכו, ואחר כך מחזיר את הדף בחזרה לארנק. היינו סקרנים, כמובן, לדעת מה כתוב בדף הזה, אבל בארנק של סבא אסור היה לאף אחד לגעת. לא העזנו לחשוב בכלל על אפשרות כזו…
אך פעם אחת נפל הארנק. כמדומני שהרבנית מצאה אותו, והיא פתחה. איני יודע איך, אבל איכשהו התגלגל הדף לידינו… פתחנו את הדף ועמדנו המומים. בפתק היו רשומים דברים כל כך פשוטים: אני מבקש ממך שאצליח לגמור מסכת שקלים עד חנוכה… אני רוצה שנכד פלוני יתחזק ביראת שמים… בקשות כאלו רגילות, כבן המתחטא לפני אביו כפשוטו. וכך הוסיף לו במשך הזמן עוד דפים ועוד דפים, מלאים בבקשות פשוטות בתכלית הפשטות.
תמיד היה מרן אומר לי: "אנשים באים לחפש סגולות… די בעסטע סגולה איז תפילה! [הסגולה הטובה ביותר היא תפילה]".
כשהיה אומר זאת לאנשים, היו לפעמים עונים לו: "כבר התפללתי על זה", ואז היה מזכיר את דברי הגמרא (ברכות לב ע"ב), שאם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל.
ראויים לתפלה
יש החשים מעצור מלהתפלל, מתוך תחושה שאינם ראויים לקבל מאת ה', ואין בקשותיהם מותאמות למעשיהם הדלים.
פעם נשאל רבינו: האין זו עזות פנים, לבקש להתברך כמו שהתברכו אבותינו "בכל מכל כל" – כפי שמבארים התוספות (בבא בתרא יז ע"א), שלא חסרו כל טובה.
הלא הם ראויים היו לברכתם – ונחנו מה?
וענה: הרי מקרא מפורש הוא: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך" (בראשית כח, ד). הרי שאפשר לבקש ולקבל את ברכת אברהם!
ההודאה בתפלה
בעבר לקה מרן בארוע מוחי, ובעקבותיו היה משותק בחצי מגופו. תחזיותיהם הפסימיות של הרופאים היו, שגם במידה ויצליח ללכת על רגליו ולהניע את ידיו, אין סיכוי שיוכל לכתוב, משום שנגרם נזק כבד לאצבעותיו.
מרן 'לא שמע בקול הרופאים' בענין זה. בחסדי שמים הוא השתקם באופן יוצא דופן, חזר לכתוב והוציא כמה ספרים.
שנים חלפו, והנה באחד הימים זקוק היה רבינו לתיקון קל באחד מבגדיו. אחותו, הרבנים ברזם, שלקחה על עצמה משימה זו, הבחינה כי בכיס מכנסיו תחובה שקית ריקה.
"אפשר לזרוק לפח את השקית הזו, נכון?" וידאה, "זו שקית ריקה".
"לא לזרוק", הורה רבינו, "הכנסתי שקית לתוך הכיס, כדי שבכל פעם שאכניס את ידי לכיס, אני אזכר בחסד ה' שעשה איתי. היד הזו שלא היתה אמורה לתפקד – חוזרת וכותבת ספרים! כמה צריך אני להודות!"
יש בנותן טעם להביא בענין זה את קושית רבינו על לשון הפסוק בתהלים (ל, יב-יג) ,הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה" ורק אז "למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' אלקי לעולם אודך" – וקשה, מדוע רק אחר שאדם נפטר מצערו ונעשה שמח – אז "למען יזמרך כבוד"? הרי חז"ל למדונו שגם דבר שבעינינו נראה רע – בעצם הוא לטובתנו. לכן הורונו חז"ל ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות לג ע"ב).
ותירץ, שהחובה לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה היא פעם אחת בלבד, לא כל הזמן. אבל אם "הפכת מספדי למחול", אם "פתחת שקי ותאזרני שמחה" – אז "יזמרך כבוד ולא ידם ה' אלקי לעולם אודך", כי על הטוב לא מפסיקים לברך לעולם.
והנה, קל לאדם להודות על נסים ברורים שארעו לו, אולם מי זוכר להודות על חיי היומיום? על כל הימים שבהם תפקד המח והלב – ללא שום ארוע, על חיי השיגרה בהם דואג לו הקב"ה?
פרק התהלים הנאמר כיום כתחליף לקרבן תודה, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", הוא: "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ".
רבינו נשאל על לשון הפסוק "הריעו לה' כל הארץ" – מדוע כל אנשי הארץ צריכים להודות ולהלל לקב"ה? הלא את קרבן התודה מביאים ארבעה – יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים. ארבעה אלו מודים על נס גדול שנעשה להם. מה ענינה, אפוא, של ההודאה מצד כל אנשי הארץ האחרים שלהם לא נעשה כל נס או הצלה מיוחדים?
התשובה פשוטה – ענה – והיא תובן יותר על פי המעשה הבא:
אחר תפילת שחרית באחד מבתי הכנסת בבני ברק, פרש יהודי מפה על השולחן וחילק לציבור המתפללים יין ומיני תרגימא. כשנשאל לשמחה מה זו עושה, השיב כי אתמול כשחצה את הכביש פגע בו רכב, וברוך ה' יצא מהתאונה בריא ושלם. על הצלה זו הוא בא ליתן שבח והודאה לקב"ה, והוא משתף את הציבור בהודאתו.
למחרת, יהודי אחר פרש מפה והעמיד כיבוד לציבור המתפללים.
"מה קרה לך?" – שאלוהו – "האם גם בך פגע רכב?"
"לא", ענה האיש. "אני שמח ומודה כי מזה עשרים שנה הנני חוצה את אותו כביש, וברוך ה' אף פעם לא פגע בי רכב"…
כך גם לעניננו – סיים רבי חיים. יהודי שהתרפא מחליו או שיצא מבית האסורים אומר "מזמור לתודה", ברור. אולם "כל הארץ", שאר אנשי העולם, צריכים "להריע לה'" ולהודות לו על כך שלא חלו ולא הוכנסו לבית האסורים…
(מתוך ומתוק האור פניני רבי חיים)