הרב ישראל ליוש
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ…" (ל', י"ב)
"שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה" [רש"י]
סיפר המשגיח הגאון רבי ירוחם ממיר זי"ע: פעם הייתי בראדין אצל מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל והיה איתי ספר אחד, אינני זוכר את שם הספר, ובא אלי ה'חפץ חיים' וביקש לשאול ממני את הספר. אמרתי לו: "מדוע בא בכבודו ובעצמו? הלא יכול היה כבודו לשלוח אלי משהו לבקש הספר?!".
השיב לי ה'חפץ חיים': "'לא בשמים היא', ואפילו היתה בשמים הייתי צריך לחזר אחריה…"
"גאונות" – התפעל ר' ירוחם מתגובתו של ה'חפץ חיים', וממוסר ההשכל שלמד מהפסוק "לא בשמים היא" – "ה'חפץ חיים' קיים הכל כפשוטו ממש…" – הפטיר ר' ירוחם.
***
וכשנעיין בדברי ה'חפץ חיים' בספריו ובדרשותיו על הפסוק 'לא בשמים היא', נבין יותר את תשוקתו הגדולה וצמאונו הרב ללמוד תורה, ולחטוף, כפשוטו, עוד ועוד דברי תורה…
וכך מביא תלמיד את שאמר ה'חפץ חיים' באחת מדרשותיו:
"המקום היחיד שבו אפשר לסגל ידיעת התורה ומעשים טובים, אינו אלא העולם הזה. טעות מרה היא לחשוב ששם בעולמות העליונים תתכן אפשרות ללמוד משהו, זאת ודאי שלא! אפשרות כזו אינה קיימת באף עולם מעולמות העליונים…
"זוהי כוונת הכתוב 'לא בשמים היא', מרגע שהתורה ניתנה בעולם הזה, בלתי אפשרי אלא כאן בעולם הקטן הזה לסגל נצחיות באמצעות התורה, ומי שהתעצל ללמוד, או לא זכה להשיג חלק בתורה בזמן הקצר של שהותו בעולם הזה, איבד את האפשרות לעולם ועד. אף אם יאבה למסור את חלקו בעולם הבא תמורת משנה אחת, או דף גמרא, שלא למד בעולם הזה, יבצר ממנו הדבר!
"אם התורה היא אוצר נדיר שכזה, ורכישתה הוא כה קצר, והאפשרויות הם כה מוגבלות, איך ירשה אדם לעצמו להזניחה?!" – התאונן החפץ חיים ופרץ בבכי…
***
לאור דבריו הקדושים של מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע, מתבקש מאוד לספר את הסיפור הבא, אף שהוא כבר סופר פעם במסגרת זו:
ידיעותיו בתורה של ראש ישיבת 'ראדין' הגאון רבי משה לנדינסקי זצ"ל היו עצומות ונשגבות, כך גם שקיעותו המופלאה בלימוד התורה הק'. באחת מנסיעותיו לכיוון 'ראדין', עסק כדרכו במה שאהבה נפשו, לימוד התורה. כיון שלא היו עמו ספרים, חזר על משניות בעל פה. לפתע כשאחז באמצע סדר נזיקין, נעצר באמצע אחת המשניות ולא ידע כיצד להמשיך, הוא לא זכר מילה אחת.
לאחר כמה דקות נעצר העגלון ליד איזה 'קרעצ'מע' – אכסניה, בית מלון לעוברים ושבים. רבי משה ירד מהעגלה, ורץ כמוצא שלל רב אל בעל הקרעצ'מע היהודי, ושאל אותו אם יש לו אולי משניות סדר נזיקין, "כן" – ענה בעל הקרעצ'מע – "במקרה, זה הכרך היחיד שיש לי מהששה סדרי משנה…"
לקח רבי משה את המשניות, וכמוצא שלל רב וכשיכור הצמא ליין, שעט על הספר ומצא את המילה שהיתה חסרה לו בשטף לימודו, המשיך ללמוד משניות בעל פה, ויצא אל הכרכרה להמשך הנסיעה.
כשהגיע ל'ראדין' סיפר ל'חפץ חיים' את אשר קרהו ואת פרשת הניסים הגדולים, איך המציא לו הקב"ה בעל קרעצ'מע יהודי, עם כרך משניות יחיד, סדר זרעים…
שמע ה'חפץ חיים' את דבריו כשראשו כפוף, כדרכו בקודש, והחל למלמל לעצמו… "ר' משה, ר' משה, בעולם האמת אין 'קרעצ'מע'… שם, אם באים ויודעים את המשניות אז יודעים, ואם לא יודעים אף אחד לא יתן לך משניות להסתכל בהן, אף אחד לא יתקן אותך, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…!".
***
באווירה זו, שהתורה ניתנת להשגה רק כאן בעולם הזה ולא בשמים היא, חינך מרן ה'חפץ חיים' זי"ע את תלמידיו.
הגדול שבהם, הלא הוא הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד קיבל פעם מברק מביתו, ובו ספרו לו שרעייתו חולה. כשבא אל רבו ה'חפץ חיים' לשאול כדת מה לעשות, ענה לו בתמיהה: "אתה רופא…?" רבי אלחנן הבין את התשובה, הוא נשאר בישיבה והמשיך לשקוד על תלמודו.
כעבור תקופה, קיבל רבי אלחנן מברק נוסף, המבשר לו שאשתו ילדה בן במזל טוב, הוא בירך לאלתר 'הטוב והמטיב' והמשיך ללמוד, כפי שמספר החברותא הרב מפוניבז' זצ"ל. לאחר שסיימו ללמוד, פנה שוב למורו ורבו ה'חפץ חיים' זי"ע לידע מה עליו כעת לעשות, האם יסע לקיים מצוות מילה? שאל אותו ה'חפץ חיים': "אתה מוהל…?". גם כאן הבין ר' אלחנן היטב את התשובה ולא נסע לברית של בנו…