וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה (במדבר ה י).
ה'חפץ חיים' מבאר באופן נפלא פסוק זה: כל הכסף והזהב שהאדם עמל עליהם, לא יישארו בידו לנצח, כי לא במותו ייקח הכל. קניינים אלו הינם זמניים בלבד. מהו הרכוש האמתי ש'לו יהיו' – שיישאר שלו לנצח? אומר הכתוב: 'ואיש את קדשיו' – אותו ממון שנתן אדם לצדקה, לדברים שבקדושה – 'לו יהיו', הם אלו שיישארו בידו וייזקפו לזכותו בעולם הבא.
בתקופה שהרב דסלר התגורר בלונדון, הגיע פעם לביקור בארץ ישראל. במהלך הביקור כתב מכתב לתלמידיו שבלונדון בו הוא מספר להם את שרואות עיניו בארץ הקודש. בין הדברים הוא מספר, כי רוב רובם של הירושליימער אידן חיים בעניות גדולה, אבל יש יהודי אחד שבאופן יחסי נחשב לעשיר, ויש לו הנהגה טובה שעליה הוא מעוניין לספר להם.
יהודי זה, כל אימת שהוא מחתן את אחד מבניו, הוא הולך לבית היתומים דיסקין ושואל מי הם עשרת היתומים המסכנים ביותר, ולכל אחד מהם הוא קונה חליפה חדשה. "הקב"ה זיכה אותי לחתן את הבן שלי", הוא אומר, "אני אלביש עשרה מהבנים שלו כמו חתנים"… זאת ועוד: כל אימת שהוא מחתן בת, הוא נכנס לבית היתומות בלומנטל וקונה לעשר יתומות עניות שמלות חדשות.
"התבוננו וראו", כתב הרב דסלר לתלמידיו, "אלו הרגשות עדינות, אצילות, יש ליהודי ירושלים. ביום שמחתם אין הם דואגים רק לעצמם, לבניהם ולבנותיהם. הם דואגים לשמח גם את בניו ובנותיו של ה', ורק מתוך רגשות אלו הם נכנסים לתוך שמחתם האישית".
הרב דסלר הוסיף וכתב: "סיקרן אותי לראות את סוג החליפות שקנה אותו עשיר ליתומים. ביררתי וראיתי כי מדובר בחליפות טובות, איכותיות, לא 'שמאטעס', אך לא הטובות והמהודרות ביותר. ניגשתי לעשיר ואמרתי לו: אשריך! אשריך שגם ביום שמחתך אינך מרוכז רק בעצמך, אלא משכיל לחשוב גם על אחרים מסכנים ולשמח גם אותם במעשה הצדקה שלך.
אבל – המשיך הרב דסלר ואמר – בתור סוחר, שבוודאי בזה גדול אתה ממני, רציתי להעיר ולהאיר לך 'הערה מסחרית'… דומני כי יש לך איזו טעות במסחר! והסברתי לו את כוונתי: כמה שעות ביום אתה לובש את החליפה שלך? שעה, שעתיים. כמה שנים אתה הולך עם אותה חליפה? שנה, שנתיים. אבל את החליפה שאתה קונה ליתום, תלבש במשך מיליארדי שנים! זוהי חליפה לנצח. ואם כן אני שואל אותך שאלה מסחרית: איזו חליפה צריכה להיות באיכות גדולה יותר, החליפה שלך או החליפה של הילד היתום?"…
(יחי ראובן)