השעה שמונה ועשרים בבוקר, אני עומד בתחנה בירושלים, בידי התפילין ושקית נוספת שבה סנדוויץ ובקבוק שתיה. כבר למעלה מחצי שעה אני עומד כאן, ואוטובוס נוסף חולף על פני במהירות מעצבנת. אבי מתקשר לשאול אותי איפה אני: זה בסדר, כבר יצאתי מזמן מהבית, אני משתדל להישמע רגוע.
כנראה, ההבטחה שלי אינה מרשימה מספיק, כי הוא דואג, וגם אני. "איפה אתה?" שוב הוא שואל אותי. עוד בתחנה, אני משיב בשפל קול, אבל האוטובוס כבר צריך להגיע. זה נכון, הבעיה היא ששני האוטובוסים הקודמים שהגיעו, לא עצרו בתחנה.
כמה ימים קודם לכן ביקש ממני אבי שאצטרף אליו לוועדה כלשהי בביטוח הלאומי. אני גר בירושלים, אבי בבני ברק, והתור שלנו לוועדה נקבע לשעה עשר וחצי. השבתי לו שבוודאי, אקום מוקדם, אתפלל ואצא באוטובוס של שמונה. הדרך לוקחת שעה-שעה וחצי, ושעתיים וחצי בוודאי יספיקו לי ברווח.
למחרת קמתי באמת מוקדם ויצאתי לתפילה. בדרכי חזרה החלטתי שאולי עדיף לצאת מיד לבני ברק ולא לעבור דרך הבית כדי להחזיר את התפילין, כפי שתכננתי מלכתחילה. חששתי שמתחיל להיות מאוחר ואולי בבוקר יש יותר פקקים. נכון שלקחתי לעצמי מספיק זמן, אבל עדיף להגיע חצי שעה קודם ולא רבע שעה אחר כך, עדיף לא לקחת סיכונים.
ואכן, כבר בעשרה לשמונה התייצבתי, נמרץ, בתחנה. מצב רוחי היה מצוין, שמחתי שאני מצליח לקיים את הבקשה של אבי. אבל מרגע זה הלך מצב הרוח ודעך בהתמדה. שום דבר לא הלך לפי התוכניות. בתחילה היה זה האוטובוס שחלף על פני ביעף, בלי לעצור. אחר כך אוטובוס נוסף. רק האוטובוס השלישי עצר, על אף שהיה עמוס מאוד. מצאתי בקושי מקום לשבת, והוא התחיל בנסיעה איטית, נותן לכל הרכבים האחרים לחלוף ביעף על פנינו.
השעון הלך והתקדם בצורה מעוררת השתאות, מעולם לא ידעתי שהוא יכול ללכת במהירות כזו. אנחנו יוצאים מירושלים, השעה תשע, אבי מתקשר לשאול איפה אני, אני עונה לו שהכל בסדר. באמת הכל בסדר? בקצב הזה האוטובוס יגיע מחר בבוקר… היית יורד בתחנת היציאה ועולה לאוטובוס הבא, אבל לא בטוח שהוא יעצור, ולחזור לעיר ייקח לי זמן רב מדי. נותרה לי תקווה קלושה שבדרך הבינעירונית הנהג ייסע מהר יותר.
עוד תחנה אחת ודי… הנהג גולש לשולי הכביש, עוצר בתחנה, אדם רוצה לעלות עם מזוודה ענקית, הנהג אומר לו שיניח את המזוודה בבגז', אבל הנוסע מתעקש להעלות אותה לאוטובוס. בין הנהג לבין בעל המזוודה מתפתחת מריבה קטנה. הנוסע עולה עם המזוודה, בשלב הזה הנהג מדומם את המנוע כדי להוכיח את רצינות כוונותיו. אנשים מנסים לשכנע את בעל המזוודה ואת הנהג חליפות, ובסופו של דבר אנחנו יוצאים לדרך.
אני מעיף מבט בשעון, השעה תשע ורבע. לא נורא, התור בעשר וחצי, אם הכל ילך למישרין אספיק להגיע בזמן, בעזרת ה'. שוב הטלפון מצלצל, לא נעים לי מאבא שלי שצריך להתקשר כל כך הרבה. אני אומר לו שעכשיו יצאנו מירושלים, הוא אומר שבסדר, כלומר, הוא מקווה שזה לא מאוחר מדי מצד הפקקים שבכביש גהה.
בשעה עשר אנחנו בתחילת כביש גהה, ומתברר שפקקים הם מילה עדינה למה שהולך שם. עשרות רכבים מגובבים בתפזורת, כשכל אחד לוטש עיניים למסלול הקרוב, אבל גם הוא עמוס עד להתפקע. אני מתחיל ללחוש פרקי תהילים: שיקרה נס, שהאוטובוס יקבל כנפיים ויתחיל לטוס, שהשעון ייעצר, שהוועדה תידחה בשעה… לפעמים יש עיכובים במשרדים כאלו, אני אומר לעצמי: אולי, אולי יקרה הנס הזה…
אני רוצה להתקשר לאבא שלי, אבל מתבייש. מה אומר לו? מרגיש איך התסכול מטפס בעצמותיי, מכה בי בעוצמה ובכאב. ביטלתי יום שלם מהכולל כדי לעזור לאבי, נסעתי במשך כמה שעות, וגם הדרך חזרה תימשך שעות, ובסוף – יכול להיות שכל הנסיעה הזו לשווא?
השעון מתקדם, השעה כבר עשר ועשרים, ואחר כך עשר וחצי… אני נוסע עד לתחנה האחרונה בבני ברק, ברחוב ז'בוטינסקי. השעה אחת עשרה. יכול להיות שיש עיכוב של שעה? אולי קרה הנס הזה? אני יורד מהאוטובוס מותש, מוכן להסתער על הקו הבא שייקח אותי למשרדי הביטוח הלאומי, אבל הטלפון של אבי משיג אותי. הנה, אני כאן, ברחוב ז'בוטינסקי, אני מדווח לאבי בעליצות, אבל הוא קוטע אותי: "אל תבוא, כבר סיימתי את הפגישה ואני מקווה שיהיה בסדר, בעזרת ה'".
אל תבוא… אני שומע את הדברים וצונח על הספסל בתחנה. אבל כבר באתי! והשמש הבני ברקית כבר קופחת לי מעל הכובע! וכבר הפסדתי יום שלם בכולל, ועשיתי את הדרך הזו מתוך רצון אמיתי להיות בפגישה. הרגשתי שקול קטן מלקה אותי: 'לא יוצלח שכמותך, עד שיש לך הזדמנות לעזור קצת לאבא שלך, עד שהוא מבקש ממך משהו'… ככה ישבתי על הספסל בבני ברק, אפילו לבקר את הוריי לא יכולתי שכן הם לא בבית בבוקר, וכל מה שנשאר לי זה רק לחצות את הכביש ולחזור הביתה, בלי לעשות כלום. איזו החמצה.
אני משרך את רגליי לכיוון הרמזור, מחזק את עצמי באמונה שמחשבה טובה ה' מצרף למעשה, שכן אני הרי עשיתי כל מה שביכולתי… אבל האש שבערה בי עד לפני כמה דקות נמוגה לאיטה, לא נשאר ממנה זכר מלבד כעס עצמי. 'למה לא יצאתי מוקדם יותר? הייתי צריך לבוא כבר אתמול בלילה, לצאת בשבע בבוקר, באמת, איך חשבתי להספיק?'
מלבד הכל, אני מרגיש תחושה נוספת… חולפת דקה עד שאני מצליח לזהות אותה: כן, זהו רעב. פתאום אני נזכר שמרוב חיפזון וריצות מהירות לא אכלתי הבוקר כלום. הסנדוויץ' שהכנתי לפני התפילה נותר דחוק בשקית שבידי, אולי באמת הגיע הזמן שאוכל משהו? חנויות לממכר מזון מהיר מתחילות להיפתח עכשיו, אולי באמת אכנס לאחת מהן ואטול ידיים? אוכל לאכול באוטובוס בניחותא, לפחות לא אחזור הביתה רעב ועצבני.
אני נכנס לחנות הראשונה הפתוחה, בעל הבית מביט בי בעניין. אפשר אולי ליטול ידיים? אני שואל אותו. "כן", הוא עונה, "ישר עד הסוף יש שם ברז". אני מתחיל ללכת, ונעצר. יש לי ביד תפילין. אתה יכול לשמור לי רגע על השקית הזו? אני חוזר לשאול אותו, נודניק שכמותי.
"אתה יכול להניח על הרצפה, בזמן שתיטול ידיים", הוא משיב לי, החשדנות עדיין במבטו. אני לא יכול, עניתי. יש כאן תפילין, אני לא יכול להניח אותן על הרצפה.
בעל החנות מסתכל בי בתדהמה. "מה יש כאן?" הוא שואל.
תפילין, אני משיב לו, אין לי מושג מה פשר התדהמה, ולמה הוא מסתכל בי ככה. "אני לא מאמין", הוא מוחא שתי כפיים בהתרגשות, אחר כך עוקף במהירות את הדלפק ומעניק לי חיבוק עז. "אחי, אתה הבאת לכאן תפילין".
לא… כלומר לא ממש הבאתי לכאן, זה בטעות, מיהרתי מאוד ולא היה לי זמן להחזיר את התפילין הביתה, אז…
"אז הבאת אותם לכאן", שוב סופק בעל החנות ידיים, מסתכל בי, וחוזר לשבת מאחורי הדלפק. "אתה לא תאמין" הוא אומר לי בהתרגשות, מוחה בכף ידו את הזיעה ממצחו, "לא תאמין למה שאספר לך עכשיו".
אני שוכח לרגע מהעייפות, מהתסכול, מהרצון שלי כבר להיות בקו ארבע מאות ושתיים בדרך חזרה לירושלים, לשכוח מהבוקר המרגיז הזה. במקום זה אני מביט ביהודי שמולי ורואה את הברק שבעיניו, ועוד לפני שאני מספיק לומר משהו, הוא כבר מתחיל לספר לי בקול חנוק מהתרגשות…
"איך שאתה מסתכל עלי ככה, כמו יהודי שלא שומר תורה ומצוות, זה לא באמת. אני אומנם לא נראה כמוך, אבל בלב אני יהודי חם, יהודי שאוהב את ה' ומכבד את המצוות". אני מהנהן בראשי, תוהה אם הוא רואה בי שגריר של הקב"ה, ועל מה ולמה הוא מספר לי את כל הסיפור הזה.
"בקיצור, על דבר אחד אני מקפיד מאוד: בכל בוקר לפני שאני הולך לעבודה אני מניח תפילין".
באמת? עוד לפני שאני חושב, השאלה הזו נפלטת לי מהפה.
"כן, באמת" הוא עונה בקול, דופק על השולחן, "הכי באמת שיכול להיות. אני מקפיד על זה בכל הזמנים. גם כשהיה לחץ בערב פסח והייתי חייב לצאת מהבית – קודם כל תפילין". הוא מפסיק לרגע, מעיף עין לצדדים. החנות ריקה וגם הרחוב. התנועה הזורמת בכביש גורמת לי לעקצוץ קטן בלב, אבל שוב אני נשאב לתוך הסיפור שלו.
"בזמן האחרון עברתי תקופה קשה, לא משנה… משהו שהיה לי קשה ממש. חשבתי לעצמי אולי אני לא חשוב מספיק, אולי המצווה שלי לא חשובה, אולי אני סתם מניח תפילין וזה מיותר כי אני לא יהודי שמקיים מצוות, אז מי צריך את התפילין שלי?
"היום בבוקר לא הנחתי תפילין. רק כשיצאתי מהבית חשבתי לעצמי ששכחתי להניח תפילין. קול אחד קטן, עקשן, אמר לי תחזור הביתה, תניח תפילין כמו בכל יום, אם לא, במה תהיה יהודי? קול שני אמר: לא, אתה חייב לפתוח את החנות בזמן, לך לחנות.
"ואז, אתה יודע מה עשיתי?", הוא מסתכל בי. לא, אין לי מושג… אבל הסיפור הולך ונהיה מעניין. "אז הלכתי לחנות ואמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, אם התפילין שלי חשובות לך, תביא לי אותן לחנות".
הוא מסתכל בי, מנענע אותי קלות, "ומה ה' שלח לי? תפילין. היישר לחנות! תגיד לי, יש סימן יפה מזה?"
אין.
אני מחכה עד שהוא יסיים להניח תפילין. ובדרך חזרה חושב איך ה' מעלה יהודי לאוטובוס בירושלים כדי להראות ליהודי אחר, ברחוב ז'בוטינסקי, מוכר בחנות פלאפל – כמה הוא אוהב אותו.
(בך בטחנו – מאת ר' צבי נקר, הובא בגיליון קבלת שבת)