"ויקריבו נשיאי ישראל" (ז, ב)
לא היה יותר או פחות לאחד מהם
התורה הקדושה מאריכה לפרט את קרבנו של כל נשיא ונשיא: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה" (במדבר ז, יב); "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר" (שם, יח), וכו'.
זאת, אף על פי שקרבנות הנשיאים היו זהים בכל פרטיהם, ומדויקים בתכלית, לא היה יותר או פחות לאחד מהם!
יש להתבונן בטעם הדבר: מדוע נזהרו כל כך שלא לשנות זה מזה? מה היה קורה לו היה אחד מהם מוסיף מעט סולת או כף זהב למנחתו?
מכאן אתה למד, שאכן ישנה משמעות לכל סאת סולת ולכל כף זהב… הנשיאים כה נזהרו זה בכבודו של זה, עד שכל אחד מהם דאג, שלא יהיה קרבנו גדול אפילו במעט משל אחרים, שלא יראה, חלילה, כאלו יש לו מעלה יתרה על פניהם.
כבוד כל אחד שווה בעיני המקום
גם התורה נהגה בנשיאים כשם שנהגו הם זה בזה, ופרטה את קרבנו של כל אחד ואחד מהם, אף על פי שהיה זהה לקרבנות שהקריבו לפניו. כך מבאר רבנו בחיי (במדבר ז, פד):
"ומה שהיה הוצרך לכתוב שתיים-עשרה פרשיות, כולן מעניין אחד, בקרבנות הנשיאים, וכמה גופי תורה תלויין בתורה במילה אחת או באות אחת.
הנכון בטעם זה, שהקב"ה חולק כבוד ליראיו, ומכבד מכבדיו, כאמרו: (שמואל א ב, ל): 'כי מכבדי אכבד', ואילו היה מזכיר ומכבד הראשון ואומר: 'זה קרבן נחשון בן עמינדב', ויאמר: 'וכן הקריבו כל הנשיאים איש איש יומו', יהיה זה קיצור בכבוד האחרים.
"ועוד, שכל אחד מהם חשב בקרבנו טעם בפני עצמו, שלא כטעם חברו, ולפי שהיו הטעמים חלוקים, שהיה כל אחד מהם רומז לשבטו, לכך באו הפרשיות חלוקות, לכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה, כדי לחלק להם כבוד, ולהורות כי כשם שהיו שוים בקרבנם בעצה ובהבאת הקרבן ובשעורי המשקל, כך היו שווין בזכות, ולפי שכבוד כל אחד שווה בעיני המקום – לכך תאריך התורה בסיפור כל אחד מהן בשווה".
כלומר, אם היתה התורה מפרטת את קרבנו של נחשון בן עמינדב נשיא יהודה, ואחר כך כותבת לנו כי זה היה גם קרבנם של אחד עשר הנשיאים האחרים, היתה בכך פחיתות כבוד לנשיאים האחרים, ששמם לא הוזכר. רצה הקב"ה להראות, שכשם שהיו קרבנותיהם שווים, כך היתה גם זכותם שווה, וממילא – כבודם שווה בפני המקום.
לכן הזכיר ופרט כל אחד מהם בנפרד, כדי להראות שכולם שווים לגמרי! שלא ירגיש אחד מהם פחיתות, אלא כל אחד ואחד ירגיש חשיבות ויקבל את הכבוד שקבלו רעיו.
הצלף שהחטיא – למען כבוד מלכו
ריש גלותא דבבל ה'בן איש חי' זצ"ל, מביא סיפור על קלען מקצועי בצורה מופלאה, שהיה מצליח לקלוע בדיוק לנקודה שהתבקש. בכל מטרה שהציבו – קלע בדיוק מוחלט. אם רצו שיקלע לאזנה של חיה, הצליח להחדיר את הכדור למרכז האוזן בדיוק, מעולם לא החטיא במילימטר…
המלך באותה מדינה אהב אף הוא להתאמן בקליעה למטרה, והיה קלען מצוין. כאשר שמע על הקלען המומחה, הזמינו לתחרות, כדי לראות עד כמה הוא יודע לקלוע למטרה…
הגיעה עת התחרות, לוח הקליעה הוצב, ומקום המטרה סומן. המלך כובד להיות הראשון להראות את אליפותו. לקח המלך את הרובה, וירה לכוון המטרה. בסבוב הראשון פגע הכדור מילימטר ליד עגול המטרה, וכך היה גם בכדור השני, והשלישי. המלך היה קלען מצוין, קליעותיו היו טובות, אך הייתה בהן סטייה דקה…
המתח עמד בחלל האוויר, הקלען הוזמן להתחרות במלך… ולהפתעת כל הנוכחים הוא לא הצליח לקלוע למטרה, ואף לא לנקודה שבה קלע המלך, אלא החטיא את המטרה במרחק של כמה מילימטרים.
הוא ניסה את כוחו בעשרים כדורים, שאת כולם קלע לאותה נקודה בדיוק, ללא שום סטיה, כולם באותו מילימטר בדיוק…
אבל, המלך ניצח, הוא היה קרוב יותר למטרה!
המלך הזמינו לסעודה, ובסעודה פנה אליו ותמה, היאך יתכן שכולם אומרים שהוא מעולם לא החטיא את המטרה, ואלו הפעם לא הצליח לדייק כלל…
נענה הקלען והשיב: "אדוני המלך, אמנם קלעתי במרחק מועט מהמטרה, אך עשרים כדורים לא זזו מילימטר מאותו חור שקלעתי, יכולתי לקלוע בנקודת האמצע בדיוק, אך כבודו של המלך עמד לנגד עיני, ומוכן הייתי לאבד את נצחוני, ובלבד שמלכי יהיה בראש!".
כששמע זאת המלך, חבקו ונשקו ונתן לו מתנות…
גם אנו, למען כבוד מלכנו, מלכו של עולם, נשמור על כבוד הזולת, ונזהר מכל צל של פגיעה, נוותר על הניצחון וההישגים שלנו כדי לשמור על כבוד זולתנו. הקב"ה אוהב מאוד את מי שנוהג ברעהו ברגישות, הוא ציווה עלינו מצוות רבות בין אדם לחברו, עליהן הוא מקפיד ביותר, וכל הזהיר בהן זוכה לשכר רב בעולם הזה ובעולם הבא.
מדוע טרח הרב לצעוד למרחקים?
התורה מאריכה בקורבנו של כל אחד מהנשיאים, כדי שלא תגרם, חלילה, הרגשה קלה של עלבון, כדי לחדד לנו עד כמה חשובה הרגישות לזולת וההתחשבות בכל יהודי.
גדולי ישראל היו מושלמים בכל מידה, הם נהגו כלפי כל איש מישראל ברגישות דקה מן הדקה. נספר כמה סיפורים, שמהם נוכל ללמוד עד היכן מגיעה הרגישות לכבוד הזולת:
רשכבה"ג מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בעל שו"ת 'אחיעזר', היה רבה האחרון של וילנא טרם השואה הנוראה. הרב היה גדול וחריף בתורה בצורה נשגבה, גדולי עולם היו משחרים לפתחו, אף ה'חפץ חיים' הגיע אליו כדי לקבל ממנו הסכמה לספריו…
הוא היה מקבל מאות מכתבים ושאלות בדברי תורה, ובגאונותו העצומה היה עונה לשני מכתבים באותו זמן, כאשר בכל אחת מידיו הוא כותב מכתב אחר, בנושא שונה לגמרי, ומצטט תוך כדי כך מקורות רבים, והכל במהירות אדירה…
בימים ההם היה נהוג לצאת לעיירת מרפא. היו עיירות מיוחדות, ששרר בהן אוויר צח ונקי, והיו שם מעיינות נקיים. לעיירות הללו היו מגיעים רבים, בעיקר אנשים מבוגרים, לתקופה קצרה של חופשה כדי לשאוף אוויר צח לצורך בריאותם. האוויר שם היה מרפא, וגם המים היו מיוחדים, היו בהם מינרלים מיוחדים המבריאים את הגוף.
רבים מגדולי ישראל יצאו אף הם לעיירות המרפא, וכמובן היו עוסקים שם בתורה, כאילו מצויים הם בישיבתם.
באחת השנים לעת זקנותו, שהה רבי חיים עוזר זצ"ל בעיירת המרפא, כשאחד מתלמידיו מלווהו בדרכו ותומך בו.
והנה באחת הפעמים בעת צעידתם, הבחין לפתע התלמיד, כי הרב פונה לכוון שונה מהיעד שאליו רצו להגיע, ולפתע רואה הוא אדם המתלווה אליהם.
התלמיד לא הבין: הלא הרב חלוש ועייף, וההליכה קשה עליו, ומדוע מתאמץ רבו כל כך?
לפתע שם לב כי הגיעו לבית הדואר, והרב פונה ליהודי הזר ואומר: "הנה, פה זה בית הדואר".
התפלא התלמיד ושאל את רבו: "מדוע הרב כה טרח, וכי לא יכולנו להדריכו ללא הלווי הצמוד?".
לתדהמתו, השיב לו רבי חיים עוזר בפשטות: "הלא שמת לב? אדם זה הינו מגמגם, אלו הייתי מראה לו את הדרך ושולחו לדרכו, היה נאלץ לשאול אדם ועוד אדם, כשבכל פעם היו נגרמים לו ביזיונות ובושות בשל גמגומו הכבד… לא רציתי שיצטרך לשאול שוב ושוב, לכן טרחתי ללוותו עד המקום, וכך לא יצטרך לדבר כלל".
זוהי רגישות אמת לצער הזולת, גדולי ישראל התאמצו וטרחו לשם מניעת רגע של צער מיהודי.
מתי מאטים את קצב ההליכה?
סיפר מורי ורבי, ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי מאיר דב רובמן זצ"ל, שפעם הלך עם אחד הרבנים שלו, ולפתע האט הרב בדרכו, והחל לצעוד באיטיות רבה. במקום להגיע ליעדו בחמש דקות, צעד כמחצית השעה צעד אחר צעד…
כאשר שאלו התלמיד לסיבת הדבר, הסביר לו: "היהודי הצועד לפנינו הנו תלמיד חכם גדול, וגם הוא צריך להגיע למקום הליכתנו. דא עקא, שפיסח הוא, גורר רגל אחר רגל באיטיות ובקושי רב. אם אלך מהר, אולי יעלה בלבו הרהור צער, בראותו שאחרים צועדים מהר, והוא נאלץ לגרור את רגליו בקושי רב. אולי יחשוב לרגע: 'ריבונו של עולם, למה אני פיסח?!…'. איני רוצה להחליש דעתו, ועל כן מעדיף אני להשתרך בדרכים לאיטי, ובלבד שלא תגרם ליהודי תחושה קלה של צער".
גם על פאר הדור מרן ה'חזון איש' זצ"ל מסופר, שבאחת הפעמים צעד עם מלווהו במהירות, ולפתע עצר ועמד על מקומו. כאשר העיר מלווהו שמחכים להם, הבהיר לו ה'חזון איש' כי מאחוריהם צועד יהודי מבוגר, ואם יראה אותם צועדים במהירות רבה, עלול הוא לחוש צער ולחשוב עד כמה הזקין הוא, וכמה קשה הליכתו. זה עניין של ביזיון הבריות, וכדי לא לבזותו, עדיף שימתינו להם מעט, ובלבד שלא לצער את הזקן… [אולם ענין זה הוא בדרך כלל, רק כשישנה היכרות בין השנים, וגם ששניהם מבוגרים וכדומה והולכים באותו שביל].
זה ענין של רגישות.
לכן מאריכה התורה כל כך בפרשת קורבנות הנשיאים, ומפרטת שוב ושוב את הקורבן בדיוק נמרץ, כדי שלא תיגרם לאף נשיא חלישות הדעת והרגשת פחיתות.
התורה מוצוה אותנו ציוויים רבים על זהירות מופלגת בכבוד הזולת. תפקידנו בזה העולם הוא לטפח את המידות האציליות ולזככן, לרכוש ענווה ואהבת הבריות.
בניו של מרן גאון ישראל, רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, סיפרו, שאביהם לא היה מדרבן אותם בדברי מוסר שיהיו גדולי הדור או צדיקים, עיקר חינוכו היה תמיד להרגיש את נפש הזולת. הוא היה אומר, שאדם שאינו מרגיש את נפש הזולת – אינו בגדר אדם, והריהו כבהמה, ואולי אף פחות מבהמה!
בענין זה, של זהירות בכבוד הזולת, נביא עובדה מאלפת מחייו של האי גאון, צדיק וחסיד רבי רפאל ברוך טולידנו, סבו של מחותני הגאון רבי נסים טולידנו זצ"ל.
רבי רפאל ברוך, חסידא קדישא ופרישא, היה דיין ואב בית דין בעיר מקנס שבמרוקו. פעם הגיע אליו בחור אחד שישב ושקד על תלמודו. כאשר בא בקשרי שידוכין, הבטיח שישיג ממשפחתו חמש מאות לירות לצורך החתונה, אך מזלו לא שפר עליו, ולא הצליח להשיג את הסכום הזה.
"בעוד שבוע ימים יחול התאריך שנקבע לחתונה", תינה הבחור את צערו ודאגתו לפני הרב, "ואם לא אשיג את הכסף – החתונה עלולה להתבטל". הבחור ודאי לא ציפה שרבי רפאל ברוך יוציא את הכסף מכיסו, אך להפתעתו ענה לו הרב: "תן לי את שעונך כמשכון, ואעניק לך בהלוואה את הסכום שאתה זקוק לו".
וכך היה. החתן נתן לרב את שעונו, ובתמורה למשכון זה, שהיה שווה חמש לירות, נתן לו הרב הלוואה על סך חמש מאות לירות…
אבל בכך לא תם הסיפור. הרב ענד את השעון הפשוט על ידו, והראה אותו לבני ביתו ולתלמידיו. "ראו איזה שעון נאה!", אמר להם. "קבלתיו מהבחור כמשכון…". מאוחר יותר שאלוהו: "מדוע עונד הרב שעון פשוט שכזה? מה עניין מצא בו?".
ענה להם רבי רפאל ברוך: "אמנם איני זקוק לשעון הזה, אך הבחור קיבל ממני הלוואה כה גדולה בתמורה למשכון כמעט חסר ערך, רציתי שירגיש שהמשכון שנתן לי הוא בעל חשיבות, וגורם לי לקורת רוח".
צא ולמד כמה חשובה הזהירות בכבודו של כל אדם מישראל!
אם נזכה להרגיש כך, תתרבה האהבה והאחווה בישראל, וישרור השלום, שהוא כלי מחזיק ברכה לישראל.
('מתוך הספר 'משכני אחריך)