"אלה מסעי בני ישראל" (לג א).
יום שני בלק, ט' תמוז, תשכ"ו.
בתקופה זו כבר התחיל זקיני בהכנותיו לקראת ה'ימים הנוראים' הבעל"ט, ולכן היה נוסע בימים אלו למנוחה עד חודש אלול. ימים הללו היו עבורו ימים נעלים ומרוממים, ימי השקט ושלוה, ללא טרדת הציבור וקבלת קהל, ללא חופות ותנחומי אבלים, כולו קודש לה'. סדר יומו ננעל לאלתר אחר מעריב בשעה תשע בערב, מיד עלה על יצועו, וכבר בחצות הלילה התגבר כארי לעבודת בוראו ובמשך שעות ארוכות הגה בכל חלקי התורה משוש נפשו, בנסתר ובנגלה ובעבודת ה' זכה בסילודין, כבאמנה אתו.
באותה שנה, בעצת הרופאים אווה למושב לו לשהות בימי המנוחה בקרית באבוב שבבת-ים, יען סבל זקיני ברגליו ועל פי הרפואה יטיבו עמו גלי הים לזרימת הדם כתיקונו.
ויהי היום וכעצת הרופאים צעד זקיני אל חוף הים, מלווה בשני בחורים לעוזרו ולסייע בעדו. בעודו צועד אל החוף הריק מאדם הבחין ברוכל המציע את מרכולתו, זקיני שאלו אם יודע להיות 'מציל' ים, משענה הלה 'כן', הציע לו זקיני כי הוא ישלם לו מעות על הזמן שיקדיש עבורו לשמש כ'מציל' ולעמוד על המשמר בכל עת שישהה בתוך הים. הרוכל סבר וקיבל והסכים בחפץ לב, וזקיני נכנס אל הים.
בכדי שחלילה לא יארע אסון קשר זקיני עצמו לחבל עב שהביאו עמם הבחורים והם אחזו בו מבחוץ, שאם חס ושלום יצטרכו למשותו יהיה החבל בידם.
משאך נכנס זקיני אל המים, מיד וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים. משראה זקיני כי לא טוב היותו במים ניסה בכל כוחו לשוב אל היבשה לחוף מבטחים, אך מעוצם הסער נוצרה 'מערבולת' שסחפה אותו אל תוכה, ה"י. הבחורים שעמדו מבחוץ ניסו לחלצו בחבל הקשור בו, אך עוצם חוזק המערבולת לא רק שמנעה זאת מהם אלא סחפה גם אותם והפילם אל תוך הים, עד שניתק מהם החבל ובקושי הצילו עצמם וחזרו ליבשה, תוך שהם רואים שה'מציל' האלמוני שלאמיתו של דבר לא היה בינו לבין מציל מאומה עשה 'זמן פליטתינו'… הבחורים בראותם שאין לא-ל ידיהם מציל ומושיע התחילו לצעוק לעזרה, אבל אין שומע אותם….
המצב היה נורא – כך תיאר זקיני לימים – הוא חש כי הינו כמו נדבק אל קרקעית הים ר"ל כי שחה לעפר נפשו דבקה לארץ בטנו וכפסע בינו .., הרחמן יצילנו.
זקיני מתאר: הבנתי את המצב לאשורו, ידעתי גם ידעתי כי אין מנוס בדרך הטבע להינצל, והנה אט אט פסק האוויר, ולא יכולתי לנשום…
וכאן שאל אותי זקיני כבצעקה מרה: וכי מה סבור אתה שעשיתי באותם רגעים, שכמעט והיו האחרונים בימי חיי?! האם אמרתי 'וידוי', האם צעקתי 'שמע ישראל'…?! לא ולא! השיב זקיני בלהט, אחוז שרעפי אש. לא אמרתי ווידוי, ואף לא לא זעקתי 'שמע ישראל'. ניין. וכאן הגביה קולו כשאגת ארי – מה כן עשיתי, התחלתי לצעוק בשארית כוחותי, בקול רעש גדול, רבונו של עולם, קיינער אויף די גאנצע וועלט קען מיר נישט העלפן, נאר דו אליין קענסט מיר העלפן, לכן טאטע, בעהט איך דיר העלף מיר! [תרגום: שום נברא בעולם כולו אינו יכול לעזור לי עכשיו, רק אתה לבדך – לכן הושיעני ]…
עודי מדבר ותפילתי על שפתיי והנה המערבולת פולטת ומקיאה אותי אל חוף הים, והנני שוכב על חול שפת הים, תשוש ועייף, בסמיכות אלי הבחורים, כולנו חיים. הודו לד' כי טוב.
דע לך בני, אמר לי זקיני בערגה: זהו כח האמונה, אם יבקש האדם – בכל מצב שימָצא – באותה נימת תחינה ובקשה דוגמת תפילתי באותה עת, באמת ובתמים, בביטחון גמור על הבורא 'כי מבלעדי עזרתו ועוזו אין עזרה וישועה' ו'מבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע' כי אז בוודאי ינצל מכל צרה וצוקה.
הסיפור הלז הוא המחשה חיה ונצחית לתפילת נעים זמירות ישראל שהתחנן (תהילים סט יד-טז) ואני תפילתי לך ה' וגו' הצילנו מטיט ואל אטבעה אנצלה משנאי וממעמקי ים, אל תשטפני שיבולת מים ואל תאטר עלי באר פיה.
הסיפור לא תם עדיין, אך טרם נמשיך, אתמקד בעניין מסעות בני ישראל בפרשתן, מה שיעלה בקנה אחד עם עובדא זו בזקיני זי"ע.
לכל זמן ועת
יסוד גדול, מכבשונו של עולם, גילה לן מרנא הבעש"ט הקדוש זיעוכי"א. וכך אמר: כשם שעברו בנ"י במדבר מ"ב מסעות עד בואם אל ארץ נושבת, כך הוא סדר מסעו של כל אדם במשך שנות חייו, מיום ביאתו לעולם ועד יום צאתו אל ארץ החיים העליונה, כל שנותיו כוללים מ"ב מסעות הללו.
ובדברי הבעש"ט הללו נוכל לתרץ קושיית המדרש, שמקשה עה"פ אלה מסעי בני ישראל וגו', לתכלית מה פירטה תורתנו הק' את כל מ"ב המסעות שעברו אבותינו במדבר, ויסעו, ויחנו, מה נפקא לן מינה באיזה מקום חנו ולהיכן נסעו (וראה ברש"י). אך להאמור ניחא, דלכך פירט לן הכתוב את כל המסעות הללו, בכדי להורות ולהודיע לנו אשר מ"ב המסעות שעברו בנ"י במדבר אינו דבר שהיה ואיננו, אלא הוא עדיין ממשיך עד עצם היום הזה, 'כל אדם עלי אדמות באשר הוא, עובר את המסעות הללו באותו אופן בהם עברו אבותינו את המסעות במדבר'. וכמו שהיו מסעות שבהם מעלות טובות, דוגמת: מן, באר, וענני כבוד, עמוד אש וענן, התגלות השכינה וכל טוב. ומאידך היו גם מסעות שהיו בהם דברים הפכיים, דוגמת: ציה וערבה, מצה ומריבה, תופל לבן וחצרות וכן הלאה. כך הוא בחיי האדם, ישנם מסעות של זמני עליה והתרוממות, שמחת החיים ועבודת הבורא, זמני אורה ומועדי ששון ושמחה, אך מאידך יש גם מסעות אחרים ה"י, זמני ירידה ונסיונות, זמני בכיה ואבל, עיתותי צרה ומצוקה – והכל כלול באותם מ"ב מסעות הקצובים לנו לאורך כל ימי חיינו. ויסע מהכא ויחן בהתם, כל חד כפום מהלכו ודרכו שהתווה לו הבורא ברחמיו.
וכן כתב בחידושי הרי"מ (ליקוטי הרי"מ) שכל הניסיונות שעובר האדם במשך חייו הם חלק מאותן מ"ב מסעות שעברו אבותינו במדבר, 'וכל איש ישראל עובר המסעות'.
הליכת אבותינו במדבר היה עבורנו כמורה דרך וכמראה מקום, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים', שעל ידי הליכתם ונסיעתם באותם מ"ב מסעות ומ"ב המצבים, סללו לנו דרך ויישרו מסילה עבורנו עד סוף כל הדורות – דור ודור ותהפוכותיו – להודיע כי כך הם סדרי החיים, מ"ב מסעות הכוללים הכל.
גם הגאון החיד"א זצ"ל (בנחל קדומים פרשתן) מביא כעין דברים הללו, שבמסעות בני ישראל כלולים מסעות ישראל עד סוף כל הדורות, וסמיך אדרשה, דהראשי-תיבות של הפסוק א'לה מ'סעי ב'ני י'שראל הם גם ראשי התיבות של ארבע הגליות א'דום מ'די ב'בל י'ון, ולהודיעך בא שכל אלו הגלויות כבר נכללו במסעות בנ"י במדבר.
בכל מצב שהוא, הקב"ה איתי!
וכאן הבן שואל, ומעכשיו ששמענו סדר המסעות והקשיים שבהם, מהיכן ניקח כח לצאת למסע הארוך הזה. והלא אמרו חז"ל 'כל הדרכים בחזקת סכנה', ומי ערב בעדנו שחלילה לא ניזוק, לא נמעד ולא ניכשל, חלילה.
התשובה לזה נתונה בהמשך הכתוב 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'' שהואיל משה להשמיענו עצה טובה ודרך חיים לאורך כל המסעות שיעבור על האדם, ואמר, זכרו ואל תשכחו, בשום מסע וחניה, כי כל מוצאיהם – כל המוצאות וכל הקורה עמנו, וכל מסעיהם – כל הדרכים וסדרי החיים, הכל על פי ה'! את הכל קבע הבורא ברחמיו בהשגחה פרטית ובדיוק רב מתי והיכן יארע כך, מתי יצטרכו לנסוע במסע כזה, ומתי יצטרכו לחנות במקום זה. הכל על פי ה'.
ולכשיידע זאת האדם, וישכיל ויבין כי בכל מקום שהוא הקדוש ברוך הוא איתי, אז יצליח בכל דרכיו, ושום מכשול ושום מניעה לא ירתיעו אותו ולא יעכבו בעדו, כי הלא הכל 'על פי ה" ואם 'הנה אל ישועתי אבטח' ממילא 'לא אפחד' משום מסע ומוצא.
ובוודאי אשר אף לזה כוון רש"י הק' באמרו בריש פרשתן 'למה נכתבו המסעות הללו, כדי להודיע חסדיו של מקום' היינו להודיע שאיננו צולחים לבד שום מסע ממ"ב המסעות, אלא חסדי השי"ת מלווים אותנו בכל מקום שהוא.
וזה גופא ניסיון האדם בעוה"ז להיות דבוק באמונה בקוב"ה בכל מקום ובכל מצב ולא לאבד עשתונות כלל, אלא לאחוז בקשר חזק הדוק היטב היטב הדוק בקוב"ה, לדעת לשנן ולהפנים אשר רק 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו'. ואדרבה, האדם שחושב לעצמו שהשתדלותו מעלה או מוריד וכאילו שהוא מסייע חלילה לקוב"ה הלוא הוא כאותו כפרי שדחף את הרכבת מעל גבי מושבו בכדי לסייע לרכבת להגביר מהירות ולנסוע יותר מהר, וכדי ביזיון וקצף…
ויצעקו אל ד' בצר להם – וממצוקותיהם יוציאם
ובכך נשוב אל סיפור טביעת זקיני בימה של בת-ים, אותו שמעו אוזניי מכ"ק אדמו"ר ברצותו להמחיש לי כוחה של אמונה עד היכן היא מגעת.
ובזה פירש לי זקיני את פיוטי ההושענות 'הושע נא אדון המושיע, בלתך אין להושיע', לומר, שאנו זוכים לישועת 'אדון המושיע' בעת שיודעים אנחנו ומכירים בבירור כי 'בלתך אין להושיע'. ככה נושעים. וכן היה מרגלא בפומיה של זקיני בעיתותי 'רעווא דרעווין' לפרש הפסוק (תהילים פט כז) הוא יקראנו אבי אתה – אם ישכיל אדם לקראני באמת לאמיתו, אזי זוכה להמשך הכתוב אלי וצור ישועתי – מצילו קוב"ה בחוזק ועוז.
פעמים אין-ספור חזר זקני הקדוש זי"ע על סיפורו זה הן ביחיד והן ברבים, כשלפעמים היה מסיים שעד עצם היום הזה אינו יודע בבירור על האופן בו ניצל, פעם אמר שהיה זה 'כח עליון' שהוציאו חוצה. ופעם אחת נפלט מפיו הטהור 'שרו של ים אחז בי ומשך אותי החוצה'.
ומעשה זו ממחיש בפשוטו את המובא ב'דגל מחנה אפרים' (פר' וישלח.) שזקינו אור שבעת הימים מרנא הבעש"ט הק' זיעוכי"א עבר את נהר ה'דניעסטער' [נהר גדול ושוצף מאוד] רק באמונה בלבד.
ברצוני להוסיף נקודה חשובה, כתוספת המשך לאותה עובדא. שנים לאחר אותו מעשה, איתרמי פעם כד היה בדיחא דעתיה של זקיני זי"ע, ושאל את מקורביו ובני ביתו באנפין נהירין 'אמרו נא לי, אלו רגעים, לדעתכם, היו הרגעים הנעלים ביותר בימי חיי עד הנה'. כולם ניסו להשיב, זה בכה וזה בכה. אחד ניסה לומר שהיה זה ביום שנלקח לחתן אצל כ"ק רבינו הזקן בעל ה'שומר אמונים' זי"ע. השני ענה והציע כי שמא היו אלו השעות כאשר נבחן על ד' חלקי השו"ע וקיבל תעודת 'יורה יורה'. השלישי אמר כשזכה לחבר ספרו על 'פרי מגדים' וספריו האחרים, עוד כמה אמרו שהיה זה בעת שקיבל את ה'סערטיפיקאט' (ויזה – אישור כניסה) לארץ ישראל בתחילת שנות מלחמת העולם השניה ובכך ניצל ממלתעות הנאצים הארורים ימ"ש. אך לא, זקני ביטל את דבריהם על הסף, באמרו שאמנם היו אלו ימים נעלים ושמחים ביותר, אך ישנם רגעים אחרים העולים על כולנה, היה זה אותו יום 'יום עומדו על דעתו בחיי האמונה'. וכך אמר: 'הרגעים הנעלים ביותר לאורך ימי חיי היו רגעי הטביעה במעמקי מים, כאשר בשארית כוחותי למול גלי הים הטובעיים, שם בתוך מעמקי הים, התאזרתי באמונה שלימה ובדביקות גמורה בבורא כל עולמים כי בלתו אין להושיע. סיים זקיני: דקות אלו הם המאושרים ביותר בחיי!'
מפעים…
היא זו כוחה של אמונה. היא מרוממת את האדם ברוחניות ובגשמיות, ואין לך שום דבר שבעולם העומד בפני ה'אמונה', וכוחה מגן בעדנו כמו 'ענני הכבוד' במדבר בעת מסעות אבותינו.
אמונה היא דרך המלך והמעבר לכל המכשולים שבעולם.
וכדברים אלו ממש הם דברי מרן רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל בעל 'נפש החיים' שגילה לן סגולת 'אין עוד מלבדו', וז"ל (שער ג' פרק י"ב): 'באמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו בו רושם כלל – כשהאדם קובל בלבו לאמר: 'הלא ה' הוא האלוקים האמיתי 'ואין עוד מלבדו יתברך' שום כח בעולם, וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא – כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכל לפעול לו שום דבר כלל,
ובשעה שעושה כן מובטח לו שעליו יתקיים הפסוק 'כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי', ומבאר הרמב"ם כי השמירה על איש זה שמשתדל בכל לבו לקבוע אמונתו יתברך בלבו 'השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אחר כן', עכ"ל.
ומיניה נסיק אף אנו שאם נקיים כראוי את ה'אחזתיו ולא ארפנו' ונזכור תמיד כי הכל 'על פי ה", אזי נצליח לעבור את כל המסעות ואת כל הגליות מבלי למעוד וליפול, אף לא פעם אחת, עדי ביאת משיח צקדנו בקרוב במהרה בימינו.
חזק חזק ונתחזק.
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)