נאמר בתורתנו דברים טו, א-ב: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו [עזוב ואל תתבע מכל מי שחייב להחזיר לך הלוואה], לא יגוש את רעהו ואת אחיו [לא תתבע ולא תדרוש את שחייבים לך] כי קרא שמיטה לד'".
שולחן ערוך חושן משפט ס"ז: "לפיכך התובע חוב שעברה עליו שמיטה עובר בלא תעשה, שנאמר:"לא יגוש את רעהו ואת אחיו".
ספר החינוך מצוה תעז: "שמיטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחו"ל.
שורשי המצווה:
א. אמונה ובטחון, ללמד נפשנו במידות מעולות מדת הנדיבות ועין טובה ולקבוע הביטחון הגדול בהשם ב"ה.
ב. התרחקות מן הגזל והחמדה, ונמצא ממצווה זו גדר חזקה ומחיצה של ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נישא קל וחומר בנפשנו, אפילו הלוויתיו ממני והגיע שנת השמיטה אמרה תורה להשמיט המלווה, קל וחומר שלא לגזול ולא לחמוס ולהתרחק מזה עד הקצה האחרון.
ג. לנצי"ב ב"העמק דבר" סיבה נוספת למצווה: החקלאים "גיבורי הכוח, עושי דברו", מפקירים את שדותיהם ואינם מעבדים אדמתם, וכבר בבוא השמיטה נאלצים הם ללוות לצורך קיום משפחותיהם, ולקראת סוף השנה יש ומתקשים הם לפרוע את חובותיהם, באה התורה והקימה כביכול "קרן השמיטה" וציוותה להשמיט את חובותיהם.
הלכה למעשה
א. השמיטה משמטת כספים בסופה (רמב"ם שו"ע ורוב הראשונים, פרט לשיטת הרא"ש ש"מקץ" הוא בתחילת השנה, ויש שחששו לשיטתו ועשו פרוזבול לקראת ר"ה תשפ"ב). על כן אם לא הוחזר החוב עד שקיעת החמה (6:36) ביום שני כ"ט אלול – ערב ראש השנה תשפ"ג – אבד החוב ואסור לבקשו!
ב. בכלל החובות הנשמטים: הלוואות כספים, הלוואות מוצרי מזון, דפדפות, מעטפות ובולים כולל חובות במכולת ובחנויות ושכר עבודה – בתנאי שבכל אלו כבר נעשה חשבון סופי והוגש לפירעון לפני ר"ה, אבל הלוואות שזמן פירעונן אחרי ראש השנה וכן קניות בהקפה שזמן הפירעון אחרי ראש השנה תשפ"ג – אינם נשמטים. כמו כן, חובות לקופות גמ"ח או לצדקות (אינן בגדר "רעהו" ו"אחיך") ואינם נשמטים. הלוואה שניתנה במשך חודש אלול, בלא קביעת תאריך לפירעון, אינה נשמטת (שסתם הלוואה לשלושים יום).
ג. הבא להחזיר חוב לאחר שעברה השביעית (ולא נכתב פרוזבול – כדלהלן) יאמר המלווה: "משמט אני". אמר הלווה: "אף על פי כן, רצוני שתקבל ממני", יקבל ממנו, בתנאי שלא אמר הלווה: "בחובי אני נותן" אלא: "במתנה אני נותן".
ד. מידת חסידות (אפילו כותבים פרוזבול): יש המלווים סכום כל שהוא וקובעים זמן פרעונו לפני ר"ה, ולאחר ר"ה כשבא הלווה לפרוע, אומרים לו: "משמט אני לך לקיים מצות שמיטת כספים".
פרוזבול
הלל הזקן בראותו כי בהתקרב שנת השמיטה רבים נמנעים מלהלוות מחשש שמא יישמטו החובות, ושכחו דברי התורה: "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא, נתון תתן לו וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך"(דברים טו ט-י) – עמד ותיקן פרוזבול: פרוז" – תקנה, "בול" – לעשירים.
עיקרו של הפרוזבול: מסירת החובות לבית דין (לבני ספרד עפ"י בעל השו"ע, לבית דין החשוב שבעיר) ומכוחם יהא אפשר לגבות את החובות בכל זמן שרוצים. מי שאינו יכול לבוא לפני בית דין יכול לומר בפני שני עדים והם כותבים את הפרוזבול.
נוסח הפרוזבול (נוסח ירושלים מלפני מאות שנים):
"בפנינו עדים החתומים מטה, בא פלוני… ואמר לנו היו עלי עדים שהנני מוסר כל חוב שיש לי לבית דין הצדק אשר פה… הלא הם: הרב… הרב… והרב… שאגבנו כל זמן שארצה".
(מקום חתימת העדים)
(בשו"ת מנחת יצחק ו, ק"ס, שו"ת יביע אומר ג חו"מ, ב, וביחווה דעת כתבו שיהיו שני העדים תלמידי חכמים מובהקים).
הערה: הלווה צריך שיהיו לו ד' אמות של קרקע, ואין לך אדם שאין לו ד' אמות קרקע קנויות או שכורות, ואם לאו, יקנה המלווה לכל בעלי חובותיו ד' אמות מקרקעותיו.
המפקיד כסף או המחאות בבנק לאחר שעשה פרוזבול, כשעל ידי הפקדה זו תיזקף לחשבונו יתרת זכות – יעשה פרוזבול נוסף. השוכחים לעשות פרוזבול ונזכרו סמוך לחשכה לכניסת ראש השנה, אם יודעים את עניין הפרוזבול, יכולים למסור פרוזבול בעל פה בפני שלשה (דיני שביעית פרק ל"א).
אף שמצווה לעשות פרוזבול, פשוט שמי שברור לו שאין חייבים לו – אין צריך לעשותו (דרך אמונה ט, פ"ה בשם התומים).
*
כתב האדר"ת (רבי אברהם דוד רבינוביץ תאומים) זצ"ל בהנהגות לימי אלול סי' צ: "בימי אלול ימי התשובה, נזהרתי מאד לנקות עצמי מכל מה שאינו שלי… ולערוך בדק בית בארון הספרים מעל ומתחת, אם נמצא ספר שאול שנשכח מלב, להשיבו אל בעליו המצטער עליו". ובכלל זה: הלוואות והשאלות שטרם הוחזרו לנותניהם.
סיומה של שנת תשפ"ב כרוך בשמיטת ההלוואות, מן הראוי אפוא להסמיך עניין לעניין באותו עניין, אחד הנושאים השכיחים ביותר בין שכנים ידידים או בני משפחה, ואין הלכותיו ידועות.
הלוואת חפצים ומוצרים בין שכנים ("סאה בסאה")
מן התורה – מותר להלוות חפץ או מוצר מזון על מנת להחזיר חפץ או מוצר אחר כמותו, כגון: שקית חלב, צנצנת דבש, בקבוק שמן קנולה, רסק עגבניות, או מיכל "קטשופ", שהרי מחזירים אותו חפץ או מוצר כמו זה שקיבלו בהלוואה.
באו חכמים במשנה במסכת בבא מציעא ע"ה ע"א, וכנפסק בשולחן ערוך חושן משפט קס"ב א' וקבעו: כיוון שאם התייקר החפץ בינתיים – אפילו מחזירים חפץ כזה בדיוק – עוברים באיסור ריבית מפני שמחזירים שווי רב יותר, על כן, אסרו בכלל הלוואה של חפץ בחפץ מחשש שמא יתייקר, ובכלל זה הלוואה של דולרים בארץ ישראל, שהדולר נחשב "פירות" ולא מטבע. ומסביר שם הריטב"א: אפילו אם לבסוף החפץ לא יתייקר – האיסור קיים כבר בשעת ההלוואה! ומשמעות לשון השולחן ערוך שם: שהאיסור בין על המלווה בין על הלווה.
היתרים להלוואת מוצרים וחפצים מבלי להיכשל באיסור ריבית
היתר א: הלוואות בכמויות קטנות, שאף אם מוצר או חפץ התייקרו מוחלים זה לזה ואין מקפידים. דוגמאות: ככר לחם, פיתה, לחמנייה, בול, מחברת, חוט ומחט, סוללה (בטריה), מספר תפוחים או גזרים, קופסת גפרורים, טיטול או שנים, מרגרינה או חבילת שוקולד.
היתר ב: יכולים להתנות שאם לא ישתנה המחיר יוחזר חפץ או מוצר כמו שלוו, ואם יתייקר או יוזל יוחזר כסף כשווי החפץ בזמן ההלוואה.
היתר ג: "יצא השער" – מותר להחזיר דבר שמחירו קבוע וניתן להשיגו בכל מקום, בכלל זה מוצרים שמחירם בפיקוח ממשלתי.
היתר ד: "עשאוהו דמים" – קובעים את ערך החפץ בכסף ביום ההלוואה ומתחייבים להחזיר אותו סכום בדיוק, כאילו הלוו כסף, ולדעת החוות דעת והחזון איש יכולים להתנות מראש שיחזירו בחפצים באותו ערך בדיוק.
היתר ה: "יש לו" – אם יש ללווה מאותו מין שלווה אפילו מעט-מותר, מפני שרואים כאילו כבר נקנה מה שיוחזר למלווה, וממילא ברשות המלווה התייקר, אף שלא יחזיר ממה שיש לו. 1) אם אין מזה ללווה, יכול המלווה לתת לו מעט במתנה. 2) יכולים ללוות על סמך מה "שיש לו" אפילו מכמה מלווים שונים.
הלכה למעשה:
אם לא הלוו בהיתרים הנ"ל: התייקר החפץ – יש להחזיר כסף בשיווי שעת ההלוואה. הוזל החפץ – יחזירו את החפץ מבלי להוסיף את ההפרש.
הנהגה מקורית ומעולה: יש נוהגים שכאשר מבקשים דבר מה, אומרת בפה ובלב מלא: "קחו במתנה, אין צריך להחזיר", וכאשר מאוד מבקשים להחזיר, אומרת: תודה על המתנה.
הלוואת ביצים:
1) לוו מספר ביצים אסור להחזיר ביצה נוספת. 2) לוו ביצה ונמצא בה דם, מן הדין ראוי להחזיר ביצה, אך עדיף לספר שהביצה עם דם ולבקש שתמחל על החזרתה. החזירו ביצה ונמצא בה דם – ודאי שיש להחזיר אחרת במקומה. 3) לוו מס' 3 L: לדעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א מותר להחזיר מס' 2 M ולדעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל יש להחזיר דווקא אותו מס' שקיבלו ולא יותר.