הרב יעקב הייזלר
זכה כותב השורות להיוועד לשיחה ארוכה ומרתקת, עם מרן הגאב"ד הגאון רבי חיים מאיר הלוי ואזנר זצוק"ל, בנו הגדול וממלא מקומו של מרן, רבינו עמוד ההוראה, בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל, ברבנות שכונת 'זכרון מאיר' המעטירה, ובראשות ישיבת 'חכמי לובלין' המתנוססת לתפארה במרכז שכונת 'זכרון מאיר' בעיר בני ברק, הישיבה הק' שמרן זצוק"ל מסר נפשו עליה במשך קרוב לשבעים שנה ברציפות, מתוך מטרה להעמיד דורות של ת"ח ועובדי ה' בדרך המסורה מדור דור.
לשמוע ממנו אמרי שפר, עובדות, הדרכות והנהגותיו בקודש של אביו הגדול מרן זצוק"ל. השהייה במחיצתו של מרן הגאב"ד זצוק"ל, הייתה חוויה רוחנית לכשעצמה, זכרונותיו הקולחים והשוטפים על אביו מרן זצוק"ל, לצד ישוב דעתו הנדיר, השרתה על הבאים במחיצתו אווירה עילאית מיוחדת במינה.
ישבנו בביתו קרוב לשעה תמימה, בדבריו חשנו והרגשנו כי אנו חוזרים אחור במנהרת הזמן, דור או שניים קודם לאותם תקופה זוהרת, בעם ישראל שלפני המלחמה ולאחריה. הגאב"ד העלה בפנינו נקודות וציוני דרך חשובים בחייו הזוהרים של מרן זצוק"ל, דברים שיש בהם תועלת מעשית בחיי היום יום, כי ממנו ניקח לעבוד את ה'.
רשמנו את הדברים למשמרת עולמים עלי גיליון, לתועלת הקוראים הי"ו, חלקם הגדול מתפרסם בספר 'רב רבנן' לזכרו של מרן זי"ע, ובזאת אנו מביאים את הדברים בהשלמה, כפי ששמענו יוצא מפי מרן הגאב"ד. קראו ותחי נפשכם.
מרן הגאב"ד זצוק"ל פתח את שיחתו ואמר בהתלהבות, מתוך ערגה לאותם ימי זוהר, כאשר האור הגדול של מרן בעל 'שבט הלוי' זי"ע זהר והזריח את שמי העולם התורני כולו: "מהותו ותמצית דמו ונפשו של עט"ר מרן אאמו"ר זי"ע היתה התוה"ק, בה הגה כל ימיו מתוך שמחה יתירה ובהתלהבות, ועליה מסר נפשו כל ימיו עד זיבולא בתרייתא ממש.
"מאז יומו הראשון של אאמו"ר זצ"ל, הבינו ליבו ונשאו דעתו לעבוד את ה' בכל לבו ונפשו, ולרכוש ידיעות נרחבות בתוה"ק. הוא לא התעניין בהוויות העולם, נפשו נמשכה מינקות להוויות אביי ורבא, בתמימות גדולה ומתוך רצון לקנות בקיאות וידיעה בכל חלקי התורה. בני משפחתו הקרובה, אחיותיו ובני דודיו היו יראים ושלמים, אך כמנהג המקום היו רגילים לרכוש השכלה במקצועות שונים, ולהרחיב את ידיעותיהם בתחומים שונים, ומשעמדו על משיכתו ללימוד התורה, ובחוסר העניין המוחלט שלו בשאר חכמות ומקצועות העולם – קראו עליו בחיוך שהיה בו נימה של ביטול: 'איר טויגט צו גאר ניקס, נאר צו א בלאט גמרא'… כלומר, הוא לא יצלח למאומה, הוא יודע 'רק' ללמוד תורה ולא יותר מכך…
"בצעירותו, עודנו בחור צעיר לימים, כבר נפרד מבני משפחתו ונדד למקומות תורה בישיבות המפורסמות והחשובות שבאירופה, כמו ישיבת 'חכמי לובלין' המעטירה, שעמדה בראשות רבו הגדול מהר"ם שפירא זי"ע, ישיבת 'נייטרא' בראשות הגה"ק מהרש"ד אונגר הי"ד, ישיבת 'צעהלים' בראשות הגה"ק מהרי"א כהנא הי"ד, אב"ד אונגוואר. בכל הישיבות האלו הפליא את כל רואיו בהתמדתו הנדירה שהייתה לאות ולמופת בפי כל".
מתי וכיצד הגיע ללמוד בישיבת 'חכמי לובלין'?
"כששמעו הטוב של הגה"ק מהר"ם שפירא זצוק"ל, וישיבתו הרמה 'חכמי לובלין' באו לאוזניו, מיד איוותה נפשו של אאמו"ר להתקבל ללגיון התלמידים. שום דבר לא עמד נגד רצונו. זאת הייתה מסירות נפש שלו ושל הוריו, שאז התגלתה למפרע מידת אהבת התורה העצומה שהייתה להם.
"בבואו ליח"ל עשה רושם על הבוחנים של בחור צנוע, שאינו מתאים לישיבה שהתאפיינה בצורבים וחריפים, הורו לו, אפוא, להישאר ללון בלילה בישיבה ולמחרת לשוב לביתו. אאמו"ר זצ"ל לא עלה על המיטה שהוכנה עבורו, וכל אותו הלילה ישב בהיכל הישיבה בירכתי ביהמ"ד, ולמד בהתמדה כדרכו, ולמרות שלא היה שם אור בביהמ"ד, למד לאור החשמל שנכנס קצת מהרחוב. ראש הישיבה מהר"ם שפירא זצ"ל, עבר במקום כמה פעמים באמצע הלילה, והבחין לפליאתו בנער הצעיר היושב ולומד בהתמדה ללא הפסקה. למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, ניגש אליו ואמר לו: 'בחור'ל, הישאר כאן, מקומך עמנו בישיבה!'"…
לא יצא מבניין הישיבה
"התמדתו היתה אז נדירה ביותר. במשך כשלוש שנים ומחצה למד אאמו"ר ביח"ל, ואף פעם לא שב הביתה. במשך שנה ומחצה, אף לא יצא מבניין הישיבה אפילו פעם אחת! גם כשביקרו אדמורי"ם נודעים בעיר, היה אאמו"ר מגיע לחזות בשולחנותיהם ותפילותיהם שעה קלה, וממהר חזרה לביהמ"ד. מסר את נפשו ביגיעת ודביקות התורה, הוא המשיך ללמוד גם בתקופת בין הזמנים, והיה תדיר בז לכל חללי דעלמא, כך העפיל לדרגותיו הנשגבות והנעלות.
"דבר ייחודי נוסף שהתברך בו אאמו"ר זצ"ל, היא יראתו הטהורה כל ימיו. כבר בבחרותו ביח"ל היה צועד מדי יום בשעה קבועה לפינה מסוימת בחצר הישיבה, ליד אחד העצים, שם נהג לעמוד ולשפוך שיח בדמעות שליש לפני בוראו, שיזכה לצאצאים יראים ושלמים, וכך נהג עד ערוב ימיו שלא פסק מלהתפלל להצלחתו ולהצלחת צאצאיו".
מי יצמח לגדולי הדור?
"בימים ההם כבר, בתקופת לימודיו ביח"ל, הועידו אותו רבותיו ומכיריו לגדולות ונצורות. שמעתי מיהודי שלמד ביח"ל, כי באותן שנים שאאמו"ר זצ"ל למד בישיבה, התגורר בישיבה יהודי פולני ת"ח וישיש מופלג, שגילו נשק לגיל התשעים. הוא היה אדם חסר כל, אלמן וערירי. בחורי הישיבה היו, אפוא, כל חייו ודאגתו. תפקידו היה לנעול את כל חדרי הפנימיה במהלך שעות היום והלימודים, למעט חמישה חדרים שהוקצו עבור בחורים שחשו בחולשה, ובקשו לנוח קמעא ולחדש את כוחותיהם. הוא היה מסור בצורה יוצאת דופן לבחורי הישיבה, והיה מקפיד שאף אחד מהבחורים לא ייעדר מהלימוד.
"פעם נעמד אותו יהודי בהיכל הישיבה, וקרא ואמר בפני כמה בחורים: 'יודעים אתם מי הם אלו שיצמחו לת"ח גדולי תורה וינהיגו את הדור הבא?'. השומעים הפנו את מבטם לפינה אחת, בה היה מקומם הקבוע של התלמידים החריפים, בעלי הלשון, המצויים בענייני העולם והכלל. אך אותו היהודי ענה בשלילה: 'לא ולא', קרא אותו יהודי והצביע בידו על הפינה השנייה של ההיכל, בה היה מקומם של המתמידים שבחבורה, שישבו בקרן זווית ועסקו בתורה רוב שעות היממה ברציפות – ובתוכם אאמו"ר זצ"ל, והיו נחשבים לכעין 'בטלנים' בישיבה, 'אתה רואים אותם?', שאל – כשהוא מחווה באצבע לכיוונם – 'הם אלו שיצמחו לגדולי הדור העתיד!'".
"אגב, ברצוני לספר כי קירבה מיוחדת היתה לאאמו"ר אצל המשגיח דיח"ל, הגה"ק הר"ש מזעליחוב זי"ע. על בקיאותו הנוראה בכל חלקי התורה של הר"ש מזעליחוב, שמעתי מאאמו"ר, כי בפעם הראשונה שישב עם רבותיו מהר"ם שפירא ומהר"ש מזעליחוב, שאל מהר"ם את מהר"ש: 'הלוא הנך מתאונן תמיד כי שכחת תלמודך… מה ידעת יותר, ממה שהנך יודע היום?!'. רבי שמעון נענה לעומתו: 'בצעירותי, ידעתי כל סברא בתוספות, אם וכיצד היא מתאימה לכל הש"ס. ואילו כהיום, אין ראשי יכול עוד לשאת היקף זה'…
"אאמו"ר זכה לקבל מידיו של רבו מהר"ש זצ"ל תעודת 'צורבא מרבנן' נלהבת, בה העיד עליו בתארים מופלגים עוד בהיותו רך בשנים, כאשר כתב עליו: 'הרב הגדול, בקי עצום בכל חדרי תורה'…"
הראשון בפרשבורג
"כך גם לאחר נישואיו, המשיך אאמו"ר בהתמדתו והתעלה ביותר בתוה"ק, דבר שהיה אז לפלא ולתמיהה בעיני הכל.
"האמת היא", אמר לנו הגאב"ד: "בפרשבורג שלפני פרוץ השואה, היו אמנם יהודים רבים וכשרים, מדקדקים בהלכה ותומכי תורה. אבל מנגד, בני ישיבה המקדישים את כל יומם ללימוד – היו מועטין בה. רוב ככל בני העיר היו יהודים שהתפרנסו ממקצוע כלשהו. כשזקני רבי מרדכי גלבר זצ"ל, ראש הקהל של פרשבורג, בחר באאמו"ר זצ"ל כחתן עבור בתו, שאלוהו כל מכריו מהו המקצוע שרכש החתן לעצמו. 'אין לו שום מקצוע', השיב להם זקני זצ"ל בפשטות, 'חתני יושב ולומד תורה כל היום, מבוקר עד ערב ספון הוא בביהמ"ד!'. אנשים הביטו על זקני בתמהון, הם לא הצליחו להבין איך לקח לעצמו חתן חסר כל מקצוע. אך זקני לא שמע לדבריהם, הוא היה יהודי אוהב תורה, וידע להעריך נכונה את לומדיה. הוא היה הראשון בעיר פרשבורג, שאירס את בתו עם חתן שאינו בקי במאומה בהוויות העולם הזה".
הריקוד של אאמו"ר
"אמי הרבנית הצדקנית ע"ה, הייתה מספרת סיפור פלא: ימים ספורים אחר נישואיה, באחד מימי ה'שבע ברכות', הבחינה באאמו"ר זצ"ל כשהוא יושב ולומד, ולפתע מזנק ממקומו ויוצא לו בריקוד עליז, כשמפיו מתנגנות המילים: 'תורת ה' תמימה משיבת נפש, משיבת נפש'…
"אמי ע"ה בהיותה כלה טרייה, לא הייתה רגילה למחזה שכזה, לריקוד נלהב בסתם יום של חולין, ללא סיבה מיוחדת. היא ניגשה אל אאמו"ר והביעה את תמיהתה בפניו, לריקוד מה זה עושה. נהרה התפשטה על פניו של החתן למשמע השאלה, והוא השיב לה: 'כל כך התייגעתי על הבנת הסוגיא, כמה ביקשתי והתחננתי מה' להאיר את עיני בעניין זה, כעת, כשסוף סוף זכיתי להבין, הרי זו שמחת התורה הגדולה ביותר, ואין שמחה כהתרת הספקות, אז התפרצתי ויצאתי מיד לריקוד של מצוה אמיתי!'…".
מתי עלה לארה"ק?
"לאחר נישואיו התגורר אאמו"ר ליד חותנו, רבי מרדכי גלבר זצ"ל בעיר פרשבורג, ולאחר תקופה קצרה בשנת תרצ"ט, עלה לארה"ק והתגורר בירושלים, בעוד המשפחה נותרת בחו"ל. אני הייתי אז כבן חצי שנה, והורי נאלצו להשאיר אותי בינתיים בבית זקני הרב גלבר זצ"ל.
"בשיאה של המלחמה באירופה, כשהייתי בן שנתיים וחצי, לקחני זקני ז"ל בסודי סודות אל הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, שהיה אז במסע הברחתו מבין מלתעות השטן המשחית הנאצי, שביקש את נפשו הקדושה, כדי שיברכני. המשמשים התנגדו, כי היתה זו שעת סכנה נוראה להרה"ק מבעלזא, אך בס"ד זכיתי לקבל ברכתו, ואז בירכני הרה"ק שאזכה לראות את אאמו"ר.
"השואה האיומה פיזרה את בני המשפחה לארבע כנפות הארץ. עם תום המלחמה הצליחו רוב בני המשפחה להגיע לארה"ב. הקשר ביניהם התנהל במכתבים. כעבור למעלה משני עשורים, לאחר תום המלחמה, החליט אאמו"ר זצ"ל לנסוע לארה"ב, ולפגוש את בני משפחתו לאחר ל"ה שנה שלא נפגש עמם.
"כבר אז היה אאמו"ר לשם דבר בעולם היהודי. למרות גילו הצעיר יחסית, שמו הלך לפניו כאחד מפוסקי הדור. ביקורו אז באמריקה עורר רושם גדול וכביר. רבים באו לפגוש אותו ולקבל את פניו בכבוד הראוי לו. בני המשפחה שנוכחו אז בכבוד הרב שהוא זוכה לו בכל מקום, עמדו על טעותם בכך שלא אפשרו לו לעלות בזמנו לארה"ק, ונענו וקראו בהתרגשות רבה: 'טעינו, הוא ניצח, בסופו של דבר, את כולנו, בראייתו למרחוק מה שעתיד להיות, וע"י כך זכה להינצל!'".
עם המהרי"ץ דושינסקיא זי"ע
"בשבתו בירושלים, זכה אאמו"ר לקשר של רוח ברוח עם גדולי ירושלים ובראשם מרן מהרי"ץ דושינסקיא זצ"ל, שאת הערצתו לאאמו"ר, עוד בהיותו אברך צעיר לימים, קשה להגדיר במילים. מספר שנים לאחר מכן, אחרי שעזב אאמו"ר את ירושלים ועבר לב"ב, התבטא המהרי"צ בכאב: 'ידיד טוב אחד היה לי בירושלים, וגם אותו מבקשים עתה לקחת ממני'… הייתה זו אמירה יוצאת דופן שיצאה מהמהרי"ץ, שלא היה מפריז בשבחים, כידוע".
עוד מעלה הגאב"ד בדבריו הנעימים: "אחרי שזכה אאמו"ר לחון את עפר ארה"ק, לא ידע אאמו"ר במשך שנה וחצי דבר על גורלי, אם חי אנכי או שמא חלילה להיפך. מדי ערב שבת היה בא אל מהרי"ץ ובוכה לפניו, לבקש רחמי שמים שיזכה לראות אותי בחיים. ושמעתי ממנו שמהרי"ץ היה מרגיעו, והבטיחו כי יזכה לכך. ובאמת בחסדי ה' ובניסי נסים, זכה לכך מקץ שמונה וחצי שנים".
עם מרן החזו"א זי"ע
בשנת תש"ו, נקרא אאמו"ר לכהן פאר ברבנות 'זכרון מאיר' שבבני ברק, וזאת לבקשתו האישית של מרן החזו"א זי"ע, ששם עיניו על אאמו"ר ושלח את מקורבו, ר' חיים יעקב הלפרין, שידבר עם אאמו"ר אודות הצעת הרבנות. החזו"א אף זרזו ביותר להקים את יח"ל, ואף תמך בו תמיכה כספית מכובדת ליסוד הישיבה.
"באותה תקופה ביקש החזו"א מאאמו"ר שישלח לו מחידושי תורתו. ואכן אאמו"ר שלח לו פלפול שעסק בעניין 'קידוש החודש', והחזו"א התפעל מאוד מהחידו"ת ואמר בשמחה של תורה: 'זה הרב!'
"בלתי ניתן לתאר את הערכתו של החזו"א לאאמו"ר, למרות שהיה אברך צעיר לימים ממש.
"סמוך להתמנותו, עבר החזו"א להתגורר בקצה שכונת 'זכרון מאיר', היכן שממוקם רחוב חזו"א כהיום. בכל יום היה יוצא החזו"א לטייל, לצרכי בריאותו, בפרדס ברמן, עד לקצה בית העלמין, כשאאמו"ר מתלווה אליו ומלבן עמו הלכות חמורות. באותן שנים נקשרה נפש אאמו"ר בנפש מרן החזו"א, והיה יושב הרבה ודן עמו בענייני הלכה. והיה מגדיר את החזו"א כרבו!
"וכמים הפנים לפנים, העריך החזו"א ביותר את שקידתו וגדלותו בתורה של אאמו"ר, והיה מרבה להשתעשע עמו בתורה והוראה. באותן שנים, זכיתי להיות השליח של אאמו"ר זצ"ל לחזו"א בענייני הלכה ומעשה, ולהעביר הרבה דו"ד ביניהם, והייתי רגיל להביא פתקאות מאאמו"ר להחזו"א ומהחזו"א לאאמו"ר.
"בתור תושב השכונה, היה החזו"א עולה לבית אאמו"ר ומוכר אצלו את חמצו. ערב פרוס שמיטת תשי"ב, עלה החזו"א במפתיע לבית אאמו"ר שהיה צעיר ממנו בעשרות שנים, על מנת לערוך בפניו את הפרוזבול.
"אאמו"ר היה מפליא תדיר את העובדה, שמעולם לא הכיר גדול בישראל שהיה לו מיעוט ספרים, ואעפ"כ ידע את כל התורה כולה! כשנזקק החזו"א לספר כלשהו, היה שואל מספרייתו של אאמו"ר זצ"ל.
"החזו"א היה מאושר מבואו של אאמו"ר לב"ב, וזוכרני כאשר ביקר בביתנו, שהתבטא באורח נדיר: 'הבית הזה מריח מטהרה!'".
באהבתה ישגה
"אהבת התורה שיקדה בקרבו של אאמו"ר, לא פסקה כל השנים. עודני בילדותי ינקתי בבית אאמו"ר אהבת תורה במידה גדושה, שאין לתאר את היקפיה ואין מידה לעמקותה. בשעות המוקדמות של הלילה, הייתי רואה את אאמו"ר משכים קום לתלמודו. מסכת אחר מסכת גמע אאמו"ר, בשקדנות ללא גבול. ואכן במסע הלווייתו אמרתי, שחשתי שמאה ואחת שנות עמל תורה נטמנים כעת ברגב אדמה, שכן אאמו"ר היה כל כולו מקשה אחת של תורה ללא מיצרים.
"אאמו"ר עלה ונתעלה בתורה, עד שהתפרסם לבקי מופלא בש"ס ובד' חלקי השו"ע, אותם ידע ממש בע"פ. תלמידי חכמים שדיברו עמו על נושאים שונים בסוגיות הש"ס ובבירורי הלכה, הזכירו לו מה שאמר לפני עשרות שנים בנושאים אלו, ומיד ידע לומר את כל הבירור שאמר אז, באופן בהיר ונהיר. בכל סוגיה שהועלתה בפניו – הרגיש אאמו"ר כאילו הוא בביתו, ושלט במלוא ההיקף ועומק הסוגיה ששוחחו עמו".
סדר יום קפדני
"לצד התמדתו היה סדר יומו מלא וגדוש. סדר יומו כבר החל משעות הבוקר המוקדמות, אז היה משכים קום לעבודת הבורא וטובל במקווה טהרה, ומיד החל את סדריו העמוסים עד לשעות הלילה.
"עובדה נוראה שמעתי לא מכבר: פעם שאלו אחד מתלמידיו הקרובים: 'במה הארכת ימים?', והשיב לו אאמו"ר: 'במשך חמישים שנה לא איחרתי רגע אחד לתפילה או לשיעור תורה'. והדברים נפלאים למי שאמרם, שידוע היה בסדר יומו הקפדני והמופלא ללא כל תירוצים וכדו'. למותר לומר שבוודאי לא אמר זאת כדי לייחס לעצמו גדולה חלילה, אלא כדי להדריך וללמד דעת, ולהקנות את הרעיון הנאצל הזה. פעם אף אמר לנינו, כשבא לקבל אצלו הדרכה לאחר נישואיו: 'חמישים שנה לא איחרתי התפילה לאחר השעה שבע בבוקר!'.
"אמרתי לאחרונה, שלדעתי זכה לאריכות ימיו ושנותיו מחמת סיבות נוספות. האחת, שעסק בתורה ללא הרף, ועל התורה נאמר: 'כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה'. והשניה, משום שמעולם לא דיבר סרה באנשים אחרים, ובכלל, אנשים לא היו נושאי השיחה שלו. הוא פשוט לא דיבר על הזולת מאומה. והרי על זה נאמר: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'"…