במשך חיי זכיתי רבות לקרבתו של מרן הגר"ע יוסף זיע"א, והשקעתי שעות רבות להיות קרוב אליו כמה שיותר. ואכן, הוא הכיר אותי באופן אישי וקירב גם את ילדי ובני משפחתי.
דמותו של מרן הגר"ע יוסף לא משה מנגד עיני. הרב עובדיה היה דמות אבהית, הוא היה שייך לכלל ישראל והתייחס אל כולם בצורה לבבית מאד. הוא לקח ללב כל מה ששמע, ובכה על צרות כלל ישראל כעל צרות פרטיות.
היה זה יותר מעשר שנים לפני פטירתו, כשנפלתי באחד האירועים שתיעדתי. מעדתי מגבה רב והייתי מרותק לבית שלושה חדשים. לא יכולתי לצאת, אבל עוד יותר היה לי קשה לא לבקר את הרב עובדיה, שהייתי רגיל להיות אצלו לפחות פעמים בשבוע.
לאחר חודשים אזרתי אמץ, יצאתי מהמיטה ועליתי במונית לירושלים. הגעתי לרחוב הקבלן ונכנסתי אל מרן כשאני עם קבים, כמובן לא לצורך צילומים אלא לצורך מילוי המצברים הרוחניים שלי. הגעתי למעונו של מרן בדיוק ביום שהוא עבר צינתור בלב. לאחר שחזר הביתה לא נתנו לאף אחד להיכנס, כדי שהרב יוכל לנוח, אבל לי אפשרו להיכנס, כי הייתי אחד מבני הבית הקרובים.
נכנסתי לחדרו של הרב, שכמובן כבר ישב ולמד. לקח קצת זמן עד שהרים את עיניו מהגמרא וראה אותי עם הקבים. הוא כמובן היה מעודכן בכל מה שעבר עלי, ושאל אותי האם אני עושה פיזיותרפיה. אמרתי לו שזה קשה ואני מזלזל קצת בתרגילים. ואז פונה אלי הרב ואומר לי: "אם אתה לא עושה פיזיותרפיה, אז פעם הבאה אתה לא נכנס אלי!"
הבטחתי למרן שאתחיל לעשות כל יום פיזיותרפיה וזו היתה הסיבה היחידה שעשיתי את הפיזיותרפיה. היום, כשאני יכול ברוך ה' לרוץ, לטפס, להגיע לכל מקום שצריך בשביל לצלם – עולה בזיכרוני ההוראה של מרן זיע"א, שבזכותה אני היום כאחד האדם.
חודשים קודם לכן, מיד אחרי שנפלתי, והייתי צריך לעבר ניתוח בהרדמה מלאה בשביל שהרגל תוכל לחזר לתפקד, חששתי מאד וקבלתי את ברכות כל גדולי ישראל זצ"ל ושליט"א. עדיין, ביום הניתוח הייתי מאד לחוץ. היה מישהו שהפיג לי את הלחץ. היה זה שעה לפני מועד הניתוח, אני מקבל טלפון מהמזכיר של מרן הגר"ע יוסף, הרב צבי חקק. הוא אומר לי כך: "הרב שמע שאתה צריך לעבור ניתוח, והוא רוצה לדעת את השעה המדוייקת".
כמובן לקחתי את הטלפון ועדכנתי את הרב בעצמי בשעה המדוייקת של הניתוח כדי שיוכל להתפלל עלי באותו זמן. עצם המחשבה שיושב יהודי, שכל עולם התורה בארץ ובעולם תלוי בו, ומה שעומד לו בראש זה שוקי לרר, מתי הוא עובר נתוח, שצריך להתפלל עליו – זה נתן לי את הכוח. אני זוכר עד היום את תחושת הרגע לפני שאני מורדם לקראת הניתוח.
זה היה טלפון שחיזק אותי מאוד ואת מילותיו אני אוצר בקרבי.
צידה לדרך:
המחשבה שיושב לו יהודי שכל עולם התורה בארץ ובעולם תלוי בו, ומה שעומד לו בראש זה אדם פשוט, מתי הוא עובר ניתוח – זה מראה את הדרגה הענקית של האדם הענק.
(מתוך ספרו החדש של הצלם שוקי לרר 'בצילם')