"וינוסו משנאיך מפניך" (י' ל"ה)
בזמן מלחמת המפרץ (בשנת תשנ"א), החליט אחד מתלמידי מרן הגרא"מ שך זצ"ל לשאלו, איך זה שכל הציבור שרוי בפחד ובאימה, ואילו מרן אומר לכל השואלים בצורה ברורה וחד משמעית, שאין לעזוב את הארץ, וכן הורה גם לתלמידים שהוריהם דאגו לשלומם, וקראו להם לשוב לבתיהם ולמשפחותיהם?
השיב מרן: "איש אינו יכול להבטיח שלא יקרה כל אסון ופגע, כשם שאיש אינו יכול להיות בטוח שבחו"ל גורלו בטוח עתה יותר מאשר בארץ ישראל, יהודי אינו צריך לחשוב חשבונות היכן מצבו נחשב בטוח יותר או פחות. הרי ממילא האדם מסור רק בידי הקב"ה, כל רגע ורגע תלויים חייו ברצון הבורא. לפיכך, אין מקום לדאגה במקום מסוכן יותר, ולא לתחושת בטחון מדומה במקום שקט יותר".
אם מתבוננים במבט של אמונה, אין כאן כל ענין לרגש טבעי, לבחון היכן "בטוח" יותר או פחות. על כך אמר כבר רבינו מאיר שמחה זצ"ל בתקופת המלחמה, כשיהודים חישבו חשבונות היכן מקום בטוח יותר עבורם, כי לכל כדור ולכל פגז יש כתובת, אליה נשלח על ידי מסובב כל הסיבות.
אלא מאי, יש כאן רק שאלה הלכתית טהורה: האם נחשב מצבנו כ'מקום סכנה' ממש, האם כל אחד ואחד מיושבי הארץ, נחשב כמי שמצוי בסכנה גדולה וממשית, המחייבת לקום ולעשות מעשה ולברוח מכאן? ולדעתי, איננו מצויים בסכנה גדולה כזאת. אמנם יש מצב מסויים של סכנה ודאגה, וצריך להתפלל לקב"ה שיושיענו ויצילנו, שלא יארע פגע ונזק לאף יהודי, אך אין מקום לפחד ולבריחה.
כללו של דבר, מי שמכיר בכך שחייו ביד הבורא יתברך, יודע כי אין מקומות בטוחים יותר או פחות – היד ה' תקצר?! רק מי שחסר אמונה, ומרגיש בטיפשותו כי גורלו נתון בידו ובתבונתו, מחפש להבטיח את מצבו ושלומו במו ידיו. אך לדידנו קיימים רק דיני הצלת הנפש, המחייבים לעסוק בהשתדלות בעת סכנה גמורה, וגם אז פשוט וברור שלא במעשה ההצלה תלויים חיי האדם, אלא זו חובתו על פי ההלכה.
***
במלחמת העולם במקום בו שהה מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, נפלו פצצות רבות, והציבור היה נתון בפחד גדול. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאף אחד לא היה מסוגל לישון בלילה, אלא הכל היו מוכנים עם ה'פקעלאך' ביד, כדי שברגע שתשמע האזעקה, יוכלו לברוח.
ומרן זצ"ל, כך שמעתי מבני המשפחה, שב ונרדם. המתח מסביב 'לא דיבר אליו' כלל. הוא היה חי כמו בפלנטה אחרת.
כששאלוהו כיצד הוא מסוגל לכך, השיב מרן ואמר, שהדבר היחיד המונע ממנו להירדם בלילה, הוא קושיה ברמב"ם או באחד מנושאי כליו, ויתר הראשונים, אבל כאשר השאלות התיישבו במוחו, אין כל סיבה שלא ירדם.
פצצות? – מי זכר בכלל שיש דבר כזה…
"ובכלל", הוסיף הרב מבריסק ואמר, "מה אתם שואלים 'כיצד אני מסוגל', הרי הפסוק אומר מפורשות (תהילים פרק ג' פסוק ו') 'אני שכבתי ואישנה'… נו, אז אם הפסוק אומר, סימן שזה אפשרי, ובכל מצב; שהרי היכן נאמר הפסוק הנ"ל, אם לא בפרק שבו מתוארת בריחתו של דוד מאבשלום!".
הפרק בתהילים מתחיל בפסוק 'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו', וממשיך דוד ואומר 'ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי', וכו'. גם דוד מצוי, אפוא, בשעה קשה מאוד של בריחה מאויבים, ועוד אויב כבנו, שאין לך צער גדול מזה.
ובכל זאת הוא אומר: "אני שכבתי ואישנה, הקיצותי כי ה' יסמכני. לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי", "ואם כן יש לנו מכאן ראיה", אמר הרב מבריסק, "שגם במצבים הקשים ביותר אפשר לשכב ולהירדם"…
כי זו דרכם של יראים ושלמים, המאמינים בהשי"ת בכל ליבם: לאחר שעשיתי כל מה שהיה ביכולתי לעשות, יש לי את כל הזכות להיות רגוע, וגם להירדם בעת הפצצה.
שמעתי שכך היה גם עם מרן הגרי"ש אלישיב, כאשר בעת הפגזה כבדה של הלגיון הירדני ממזרח ירושלים, רעד כל הבית, ובני הבית ביקשו ממנו שירד לקומה הראשונה, אבל הוא אמר: "מה ההבדל בין הקומה הראשונה לשניה, עשיתי מה שהייתי צריך לעשות מצד ההשתדלות, ויותר מזה אין עלי שום חיוב לעשות דבר נוסף".
וכך צריכים העניינים להתנהל בכל הארועים העוברים על האדם בחייו, גם אם לא מדובר בהפגזות הנופלות ליד ביתו. אדם צריך לרשום את בנו לחידר או לישיבה, ובליבו חולפות חרדות מחרדות שונות, מי אומר שיקבלו את הילד, אולי המוסד הזה אינו מתאים לתכונות הנפש של בני, והיה כדאי לרשום אותו לת"ת או לישיבה אחרת…
מה שצריך יהודי כזה לעשות הוא, להעביר מחשבה אחת במוחו, בסגנון 'אני עשיתי את שלי, והנני סומך עתה על השי"ת שיסייע בידי ויעשה את שלו'. מחשבה שכזו היתה מרגיעה אותו, ומביאתו אל חוף מבטחים.
וכך גם בענייני השידוכין, הגורמים לטרדה עצומה אצל משפחות רבות בעם ישראל, בעוד שיש לאדם בחירה להיות רגוע גם במצבים שכאלה, וגם כשלכאורה 'לא הולך' ו'אין הצעות', לא צריך האדם להיכנס לייאוש ולתסכול. עליו לבטוח בה' בכל ליבו ומאודו, וכפי מידת בטחונו, כן תמהר ישועתו לבוא.
+++
מעשה נס התרחש בתקופת המלחמה בעזה, באחד המושבים החרדיים בנגב. אחד הטילים נפל ביישוב, בחצר ביתו של תושב מקומי. הרעש שנגרם על ידי ה'נפילה' היה עצום ונורא, וגם ההרס בעקבותיו.
בתוך דקות הגיעו למקום אנשים רבים, ובהם אנשי משטרה וביטחון, שמיהרו להיכנס אל הבית כדי לבדוק האם יש נפגעים.
והנה, להפתעתם המרובה, הם נתקלים במראה מוזר: מן הבית יוצא יהודי חרדי קשיש, ועל פניו נסוכה ארשת של שלווה ומנוחה. ממראה פניו אפשר היה להבין, שהוא מביע תמיהה על ההמולה ליד ביתו, כמי שאינו יודע ואינו מרגיש כלל מה קורה כאן.
מה התברר? – יהודי זה הוא כבד שמיעה, ותמיד הוא מרכיב את מכשירי השמיעה שלו. לא קרה מעולם שהוצרך להוריד את המכשירים.
והנה, דווקא באותה שעה שבה נפל הטיל בחצר ביתו, הרגיש הקשיש לחץ במכשירי השמיעה, והוצרך להורידם מעל אזניו, וכך יצא שכאשר נשמע קול הרעש הגדול של הטיל, הוא היה מנוטרל לגמרי מכוח השמיעה, ולא שמע כלל את הרעש…
למדנו מכך, שכשהקב"ה רוצה שהאדם לא יסבול ולא יינזק, יש לו דרכים משלו להביא את הדבר לידי ביצוע, והאדם עצמו – אם רק יסמוך על בוראו ויטיל עליו את כל יהבו, יכול להעביר את חייו מתוך מנוחה ומרגוע, ולא יפחד משום דבר.
***
בעל הביטחון, הולך רגוע בעולמו. גם בענייני פרנסתו, הוא לא ירדוף לעולם אחרי דברים שאף אחד לא ביקש ממנו לרדוף אחריהם, ושאינם כלולים בדרגת ההשתדלות שלו. הוא יחדיר במוחו שמה שמגיע לו – יגיע, ומה שלא גזרו משמים שיגיע – לא יגיע, ואם כן, יש לו את כל האפשרות ללכת בטח בעולמו.
לביתו של הסבא מנובהרדוק, שגם ה'חפץ חיים' התפעל מאד ממידת הביטחון שלו, נכנסו פעם חיילים עם נשק, ואיימו על כל היהודים שהיו שם בצעקות ובחרפות. הסבא היה אז בעת ההבדלה על היין במוצאי שבת. והנה, למרות כל האיומים הנוראים – לא נע ולא זע הסבא ממקומו, ואף טיפת יין אחת לא נשפכה ארצה מגודל מנוחתו ושלוות דעתו.
כי באמת ממי הוא צריך לפחד?! מאיזה קוזק או חייל רוסי טמא-נפש, שהבהמה, העושה רצון קונה, טובה ממנו?! למה הוא צריך לנוע ממקומו בעת שהרובים מכוונים נגדו?! הרי אם הקב"ה לא ירצה, הכדורים לא יצאו מן הקנה, כפי שאכן, קרה לבסוף, שהחיילים הלא-קרואים הללו עזבו את הבית והותירו את כולם בריאים ושלמים!
וכך היה עם ה'דברי חיים' מצאנז, שהיה רגיל להתפלל בקול גדול מאד, ופעם היה בבית מלון אחד והתפלל כדרכו, וקצין רוסי שעבר במקום היה בטוח שהיהודי הזה צועק עליו… הוא התנפל עליו וכיוון את קנה רובהו לראשו של הגאון הקדוש זצ"ל.
ה'דברי חיים' לא התפעל כלל, נעמד מול הקצין בקומה זקופה, ואמר לו "תירה בי. אדרבה, אם אתה חושב שהכח הזה נתון בידך, תירה!" – – –
והקצין, בשמעו את הדברים, הסתובב וברח, כל עוד נפשו בו…
וה'דברי חיים' אמר אז: "אם היה לי כחוט-השערה של פחד מהקצין ההוא, הייתי בסכנת נפשות. אבל אני לא פחדתי, אלא בטחתי בה' אלוקי!".
זו היא 'מנוחת נפש הבוטח' שבעל 'חובות הלבבות' מאריך בתיאורו עליה בשער הביטחון שלו. הרי רק מלראות את הקצין הרוסי מכוון את הנשק אל הראש, אפשר להשתגע מרוב פחד! – – –
כל זה כאשר אין אנו מוגנים בחוד החנית של הבטחון באלוקי ישראל. כי יהודי הפוחד רק מבוראו, ומסלק מעצמו את כל הפחדים האחרים, יכול להתאזר בגבורה גם במצבים שכאלה! והראיה, שה'דברי חיים' נותר בשלוה ובמנוחה!
והדברים הללו לא רחוקים מאיתנו. הם 'מדברים' גם אלינו. הם שייכים לנו ולמדרגתנו בעבודת השם. נכון שישנן אלף אלפי דרגות בביטחון, אבל את המינימום ההכרחי לנו, במיוחד בתוקפה זו, נוכל להשיג במעט מחשבה והתבוננות. דווקא כאשר התהום פעורה, והכל רואים שאף אחד אינו מסוגל להושיענו, מתעורר לו הבטחון ביתר-שאת, ומעודדנו להמשיך ולנהל את החיים מתוך שלווה ורוגע.
*******
מעשה שהיה בקבוצת תלמידי חכמים, שנסעה לירושלים עם נהג מונית שאינו שומר תורה ומצוות. בהיותם בדרך אמרו תפילת הדרך, והנהג שהאזין לתפילה ביקש שיסבירו לו מדוע מתפללים על "חיות רעות בדרך"; האם בדרך לירושלים יש חיות רעות? שאל.
היו שניסו להתבדח איתו, באמרם שהחיות הרעות של ימינו הם הנהגים הבלתי-זהירים, אבל הדבר, כמובן, לא סיפק את הנהג.
והנה, מיד לאחר שעברנו את 'שער הגיא', נכנס למונית דבור ענק, שהפחיד את כל הנוסעים, שזזו מהכא להתם ומהתם להכא, בניסיון נואש לסלקו מתוך המכונית, אבל הדבור המשיך לזמזם את זמזומו המפחיד, ולנהג לא היתה ברירה אלא לעצור את רכבו בצד הדרך, ולהמתין עד שהחיה הרעה תואיל בטובה לצאת מהרכב.
"כשחזרנו למונית והמשכנו ירושלימה, נפשטה השאלה הנ"ל מאליה. קידוש ה' גדול היה באותו מעמד".
('מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד)