מספר בעל המעשה, מ' מחיפה:
לפני כחמש עשרה שנים נפטר דודי ז"ל בלי להשאיר אחריו ילדים. החלטתי לקחתי על עצמי בלי נדר לשמש כשליח ציבור ביום היארצייט שלו לעילוי נשמתו.
בשנת ה'תשפ"א ביום שלפני היארצייט ניגשתי לגבאי וסיכמתי איתו שאני אשמש כשליח ציבור למחרת. קמתי מוקדם בבוקר כדרכי לתפילת ותיקין. כשהגעתי לבית הכנסת הבחנתי ביהודי לא מוכר שכבר עמד ליד העמוד של השליח ציבור.
ניגשתי אליו ואמרתי לו שהיום אני צריך לשמש כשליח ציבור וכי כבר סיכמתי על כך עם הגבאי. הוא לא התייחס לדבריי. ניסיתי מספר פעמים להסביר, אבל הוא פשוט לא התייחס לאף מילה שאמרתי.
הבנתי שאם אתעקש על מה שמגיע לי, הדבר עלול להפוך למריבה. התרחקתי ממנו והלכתי לצד בית המדרש. בליבי כעסתי על כך ובמיוחד בגלל העובדה שהוא התעלם לחלוטין מדבריי! החלטתי לוותר על כך. התאמצתי לוותר ולהסיר מליבי כל קפידה כלפיו.
הניסיון לא היה קל, מכיוון שזה המניין המוקדם היחיד שיש באזור, ולכן אני לא אוכל השנה לשמש כשליח ציבור לעילוי נשמת דודי היקר. אמנם יש מניין נוסף אבל הוא מתקיים לצערי הרב קרוב לשעה תשע. שעה מאוחרת מדי, ואיני יכול להמתין עד שעה כל כך מאוחרת. בלית ברירה התפללתי באותו מניין עם השליח ציבור.
בסוף התפילה חשבתי על כל מה שאירע והבנתי שאכן היה עדיף לי לוותר על התפילה כשליח ציבור – והעיקר למנוע מריבה. בוודאי מעלת הוויתור גורמת לעילוי נשמה גדול יותר עבור דודי ז"ל.
אחרי התפילה הזדרזתי לביתי. אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לדרכי שאני רגיל לעשותה ברגל. כאשר הגעתי לכביש הראשי, ראיתי שהרמזור ירוק ועברתי. מדובר בכביש ארוך. אחרי מעבר של כביש אחד יש מעבר של כביש נוסף עם רמזור נוסף להולכי רגל. הפעם לא שמתי לב והמשכתי לעבור לכביש הבא, כאשר הרמזור אדום… כנראה מה שבלבל אותי היה שבאותו רגע רכבים לא עברו שם. בדרך כלל רכבים רבים עוברים שם, ואי אפשר לא לשים לב לאור של הרמזור.
כעבור שניות ספורות רכבים רבים הגיעו לשם תוך כדי שהם נוסעים במהירות. במהלך ההליכה בכביש שמעתי צפירה של רכב לעברי. באותו הרגע הבחנתי לראשונה שאני עובר את הכביש כאשר הרמזור הוא אדום ובשלושת הנתיבים יש מכוניות שנוסעות במהירות גדולה.
לא ידעתי מה עדיף לעשות – האם לחזור אחורה או ללכת מהר יותר כדי לעבור את הכביש. בהתחלה התחלתי ללכת במהירות כדי לעבור את הכביש. לאחר שניה הבחנתי שאני נמצא במצב סכנה. אם אני אמשיך ללכת בכביש, ככל הנראה הרכבים לא יספיקו לבלום בזמן ואני עלול להיפגע. הסתכלתי מה קרוב יותר. הבנתי שעדיף לי לשוב על עקבותיי לאחור, ואכן התחלתי ללכת אחורה תוך כדי שאני מתפלל לבורא עולם שיציל אותי מהמצב אליו נקלעתי.
כשחזרתי לאחור, נהג שנסע באותו נתיב זיהה ברגע האחרון שיש הולך רגל שעובר שם. מכיוון שהוא חשש לפגוע בי, הוא לחץ על דוושת הבלם בצורה חזקה. הנהג חשש ככל הנראה שהוא לא יספיק לעצור, ולכן הוא היטה את ההגה לכיוון העמודים שנמצאים בצידי הכביש.
הרכב נעצר תוך כדי שהוא נחבל קשות, אבל הנהג ברוך ה' יצא בריא ושלם. הרעש היה חזק ביותר. אני הייתי מבוהל עד עמקי נשמתי. הבנתי, שאני חייב לשלם לו על הנזק שאירע לרכבו, מכיוון שכל זה נגרם באשמתי.
כאשר הנהג התקרב אלי הבחנתי שהוא לא אחר מאשר אותו יהודי שלקח לי הבוקר את מקום ה'שליח ציבור'. התביישתי לשוחח איתו. להפתעתי הרבה, הוא יזם את השיחה ואמר לי: "לא נורא, תרגיש בנוח! הבוקר ויתרת לי על מקום ה'שליח ציבור'. כעת הקב"ה הציל אותך מלהיות 'קורבן ציבור'". הוא המשיך את דבריו: "כנראה הייתי צריך לשלם על זה משהו… אז אתה יכול להמשיך בדרכך לשלום, רק בבקשה תאמר בפה מלא שאתה מוחל לי על שלקחתי לך את העמוד ושימשתי כ'שליח ציבור'".
כמובן שמחלתי לו בלב שלם. הצעתי לו בכל זאת תשלום, אבל הוא עמד על דעתו שלא אשלם לו כלום ואמר: "כמו שאתה מחלת לי, גם אני מוחל לך בלב שלם".
('פניני עין חמד', מעובד מתוך העלון 'מתיקות השבת')