"ויקרא אל משה" (א' א')
"לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוווים קדמה קריאה לשון חיבה" (רש"י)
מעשה ידוע הוא בקרב חסידי ליובאוויטש, אשר בימי הרה"ק המהר"ש זי"ע, היה בעיר ליובאוויטש יהודי שזכה לכינוי 'דער משוגענער פון ליובאוויטש' (המשוגע של ליובאוויטש). באחד הימים פנה המשוגענער למשמשיו של הרבי, שעניין דחוף לו והוא צריך לדבר על כך עם הרבי. הללו שהכירו את טיבו – לא נתנו לו בשום פנים ואופן להיכנס ב'יחידות' אל הרבי, אך הוא לא נתייאש ולא נתפעל מדחיותיהם של גבאים, וניסה בכל עת 'לתפוס' את הרבי.
עד שפעם אחת נסע הרבי מחוץ לעיר – קפץ המשוגענער על עגלתו של הרבי, ושוחח עמו כשעה שלימה, ביציאתו מאת פני הקודש, כשכולו זורח ופניו מאירים כשמש בצהריים, ביררו אצלו הגבאים אודות מה נסובה שיחתו עם הרבי, פתח המשוגענער וביאר להם רוב חשיבות, כי עד עתה היה נהנה להיות המשוגענער היחיד של ליובאוויטש – ואין לו כל משיגי גבול וכיו"ב, והנה יש לו אח ורע בעיר הגדולה ויטעפסק, הנקרא כמותו 'דער משוגענער פון וויטעפסק', והוא מתחנן אליו שיבוא לדור עמו בעיר הגדולה כי הרבה יותר מכובד'יג להיות משוגענער של עיר גדולה ולא של עיר קטנה כליובאוויטש, על כן, נפשו בשאלתו האם 'לוותר' על הכינוי החשוב 'דער משוגענער פון ליובאוויטש' כשאין לו מי שישיג גבולו (מתחרה – קאנקארענץ), או לעבור לעיר הגדולה, כי להיות 'שני' בעיר הגדולה עדיף מלהיות יחידי בעיר קטנה…
אמרו לו הגבאים "דו משוגענער! (משוגע שכמותך!), וכי על שגיונות שכאלו עכבת ובלבלת את הרבי כשעה שלימה? נענה להם מיודעינו: "משוגע, אבער שכל דארף מען האבן" – כלומר, עם כל השגעונות שלי אבל עדיין צריך 'שכל', כלומר להיות 'משוגע עם שכל, ועל כן עלי לבוא לחלות את פני הרבי ולשאלו כדת מה לעשות…
הגה"ח ר' מענדל פוטערפאס זצ"ל היה מספר סיפור זה בבכיות גדולות, באמרו: "אף אנו בדידן, רבות יש לנו להתבונן אם שאלותינו לפני הרבי, ובקשתנו לפני בורא עולם, אינן בעסקי כבוד כאותו משוגענער, שכל עסקיו היו בעסקי כבוד המדומה, לפי דמיונותיו ש'כבוד גדול' יש בכינוי 'משוגענער' היחיד. עוד ייאמר בה, כי העולם נברא 'עולם שנה נפש' (ספר יצירה ו א), וכמו שיש משוגענער ב'נפש', כן יש ב'שנה' – לכל איש יש זמנים שהוא בבחינת 'משוגענער' – יזהרו נא לכה"פ אבער שכל דארף מען האבן לא לאבד את כל המדרגות והקניינים… וכמה שידו משגת ומגעת יישאר על עמדו ולא ייפול לעמקי שאול ל"ע"…
ולדידן ייאמר, גם ב'עולם' יש זמנם של כעין 'שגעון'… והעיתים אינם כזמנים רגילים, 'סדר היום' משובש לגמרי, אין איש יודע מה יהיו סדריו ומעשיו בזמן הקרוב, וכל שכן שאי אפשר לערוך תכניות (פלאנען) לזמן רחוק יותר… אך עדיין 'שכל דארף מען האבן', שלא לאבד את דעתו לגמרי, ושלא 'לצאת מחוץ לדעתו' ולירד לגמרי ממצבו ומעמדו, אלא מצד אחד יראה לנצל עד כמה שאפשר את הזמן, וכל ערום יעשה בדעת, ומאידך לדעת מה רצון ה' מעמו בתקופה זו.
שמעתי מת"ח מופלג שבדורנו שליט"א, לבאר בפסוק (תהילים פא ח): "בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה", ותמוה, שהרי ניסיון ד'מי מריבה' לא היה אלא פעם אחת בדור המדבר, ומדוע אומר 'אבחנך על מי מריבה סלה' – שהוא ניסיון ומבחן לעולם ועד, ומבאר: שקאי על כל איש ישראל בכל הקורות אותו. פעמים נכנס האדם למצב קשה כאבן של הסתרה, קושי וייסורים, חולי או שאר צרות, או שרעהו ביזהו או היכהו, באותה שעה ישנם שני מיני אנשים, יש מי ש'מכה' את עצמו או סובביו מתוך רוגז ועצבון רוח, ויש מי שרואה בכך כי 'מדברים' אליו מן השמים, או שהוא מדבר לשמים בדיבורי אמונה ובטחון: "אבי שבשמים! ידעתי גם ידעתי, כי שלחת לי בזה 'הודעה' מן השמים, ואף אם איני יודע מה – הנני מאמין שהכל לטובתי!", וזהו הניסיון לדורות, לראות אם הינך מכה את עצמך, או שתדבר אל ה' ותו לא מידי.
עיקר העיקרים בליל הסדר
עיקר העיקרים בליל הסדר להיות שמח בחסדי ה' שהוציאנו ממצרים, וכלשון הזוה"ק (ח"ב מ:, הוא הזוה"ק שרבים נוהגים לאומר ובתחילת ההגדה): "כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים, ובההוא סיפור חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי, דהוא חדו מכלא דהאי איהו בר נש דחדי במריה" – 'כל בן אדם שמספר ביציאת מצרים, ובאותו סיפור שמח בשמחה, מזומן הוא לשמוח בשכינה לעולם הבא שהוא השמחה מכל, כי אותו אדם שמח באדונו', ופוק חזי שם כמה פעמים נזכה הלשון 'חדאן בפורקני', 'חדאן בחדוה'.
ועיננו הרואות, כי השטן מזמין ומסבב כל מיני תקלות אשר אי אפשר לפרטן כי רבות הן… והכל בכדי להעכיר את שמחת היום טוב, ולהביא את האדם לידי צער ועגמת נפש, והחכם עיניו בראשו לעמוד על המשמר לדעת שאין זו אלא עצת היצר, ולברוח מן הכעס על עצמו או על אחרים כבורח מפני האש…
מעשה נפלא מסופר על הגאון הגדול רבי יצחק הוטנער זצ"ל, שהיה מטבעו מסודר ונקי להפליא. באחת השנים בליל הסדר הזיז מי מהמסובים את השולחן, ונשפך 'כוס יין מלא כברכת ה" על הקיטל הלבן הבוהק של רבי יצחק, עד ש'אזיל חיוורא ואתי סומקא'. ללא כל שהות נענה בשלוות הנפש המופלאה: "קיטל ללא יין הרי הוא כיום כיפור'דיגע מחזור (מחזור של יוהכ"פ) ללא סימני דמעות"…
ומלבד שיש ללמדנו מכאן על הזהירות בכבוד הבריות, והיאך חס עליו שלא יבוא לידי בושה וכלימה, נלמד מכאן לקבל כל 'תקלה' בניחותא ובשלווה…
סיפר הרה"ק ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע, שאצל אביו הרה"ק רבי אשר מסטאלין זי"ע, היה איש חסיד מורם מעם ושמו היה רבי בערצ'י ז"ל. בכל ענייני חג הפסח היה ר' בערצ'י מחמיר בחומרות שונות, ובפרט באפיית המצות, שהיה הוא בעצמו שומר על החיטים משעת קצירה, וכן בהכנת היין היה משגיח על הענבים משעת בצירה, לבל ייגע בהם שום ספק ספיקא של חמץ, ואחר כל היגיעות הצליח לאפות כמה מצות שמורה כדי צורכו, ויין לארבע כוסות, וכך יצא מביתו בערב החג שמח וטוב לב, כאשר היין והמצות היו ערוכים על השולחן אשר לפני ה'.
בשעה שהיה רבי בערצ'י בבית המדרש, עברה זוגתו (שהיתה אשה קשת רוח) ליד השולחן, ונתפס השירצ'ל (סינר) שלה במפה, ומבלי משים גררה אחריה את המפה שעל השולחן, וממילא נפלו המצות ונשברו, היין נשפך, ואף הכלים נשברו. ולא ידעה האשה את נפשה מרוב צער, ומתוך מרירות עלתה על יצועה בלב כבד על בעלה.
כאשר חזר רבי בערצ'י מבית הכנסת שפכה עליו את זעמה, והתחילה לצעוק עליו בכעסה, שהוא אשם בכל התקלה הזאת, שלא הניח את המצות והיין על מקומם הנכון, ואיך עשה כדבר הזה, וברצונה שמיד לאחר החג ייתן לה גט פיטורין וישלחנה לחופשי מאיתו. כל אותו הזמן שמע החסיד חרפתו ולא השיב מאומה, ואדרבה פייסה בדברים באמרו: "מאי שנא אם האשם תלוי בי או בך, הרי הכל מאיתו יתברך", ובניחותא הרים את המצות והיין [הגם שנהג שלא לאכול בפסח ממה שנפל על הארץ, אעפ"כ לא שת לבו לזאת, בידעו שלא עת עתה להרבות בחומרות, כדי למנוע מריבה בתוך ביתו], והתחיל לערוך את הסדר בשמחה ודיצה.
למחר נכנס הרה"ק מקארלין לבית המדרש, ומנה בפני התלמידים שסדר של צדיק פלוני האיר ופעל בכל העולמות, ומעשיו של צדיק פלוני בעולמות אחרים: "אבל הסדר של רבי בערצ'י עלה על כולנה, כי איש לא השיג את מה שהוא השיג…".
הגאון רבי משולם איגרא זצ"ל, היה מחמיר שלא לאכול מצות, זולת הכזיתים שחייב אדם לאכול מן התורה בליל הסדר (יש 'יחידים' המקפידים על כך – בחששם לחימוץ במצות, כי אם אין משגיחין עליהן כהוגן בעת האפיה – קרובות הן מאד לבוא לידי חימוץ), והיה משגיח מאד על אותן מצות שאכל בליל הסדר למצוות היום, כשהוא עצמו עומד על גבי עושי המלאכה שיתעסקו בעבודת הקודש כתיקונה, ומשעת קצירה עד אחר אפיה, היה בוחן ובודק שיהיה הכל בתכלית השלימות בכל פרטיה ודקדוקיה.
שנה אחת בערב פסח אחר חצות היום, רעבו ילדיו לאכול, ולא מצאה משרתת מאכל כדי שביעה להשקיט בו רעבונם (כי כבר שרפו את החמץ). לפי תומה ראתה את ה'מצות' ונתנה אותן לילדים. משהבחינה בכך הרבנית נבהלה מאד, שהרי ידעה כמה יגיעות טרח הרב לאפות את המצות כהלכתן, ומהיכן ישיגו כעת מצות מהודרות כאלו?
מתוך חששה ופחדה מקפידת בעלה, החליטה לברוח מן הבית ולחזור רק לאחר שישוב מבית הכנסת, וכך עשתה, אולם כאשר חזרה הביתה קיבלה בעלה הרב במאור פנים. הבינה האשה שאינו יודע מאומה מן המאורע, לכן פרצה בבכי וסיפרה על המצות שנאכלו בטעות על ידי הילדים. מששמע כן הגאון השיב בפשטות ובניחותא: "מה לך כי תבכי? וכי אין בבית מצות אחרות?"…
הרה"ק מסאטמאר זי"ע, היה מספר מעשה זה בהתפעלות, והיה מוסיף ואומר, שעיקר החידוש הוא ה'פשטות' שהיתה בתשובתו, כי ברוב אמונתו בהשי"ת בתכלית השלימות, לא עלה בדעתו כלל לכעוס ולהתרעם, לא על הילדים ולא על המשרתת ואף לא על זוגתו, שאולי לא הצניעה את המצות בשמירה מעולה, שהרי על האדם לעשות רצון קונו, ואם הרי איתרמי ליה שהאכילו את הילדים במצות אלו – בוודאי שכך היה צריך להיות, והרי כך היה רצון ה' – שיקיים מצוות הלילה במצות אחרות, וממילא לא היתה לו קפידה כלל, ולא ראה שום מקום ופתח שיגרום לו לכעס…
(לקט מתוך 'באר הפרשה' – צו תש"פ)