'אם אתה פנוי היום בצהריים אשמח אם תוכל לבוא איתי להר המנוחות להשלים מניין ל'קדיש', אומר לי ר' אריה, יהודי יקר שלומד איתי בשיעור 'דף היומי' מידי בוקר.
'כן, בשמחה'. עניתי לו, 'האמת שאין לי שום דבר חשוב מידי לעשות היום בצהריים'. וגם אני מכיר את ר' אריה שבסוף הוא ידחוף לי לכיס מתן שכרה בצידה מאתיים שקלים כאילו מבלי משים, ולא ייתן לי אפילו להגיד לו תודה…
כשהגענו לקבר הרגשתי תחושה חזקה של מה שנקרא בצרפתית 'דֶּזָ'ה ווּ', כלומר אני כבר הייתי פעם בסיפור הזה… שלהי החורף, שעת צהריים, קבר של אשה לא מוכרת, יחד עם ר' אריה. מה קורה כאן?
ברוך השם התברכתי בסקרנות בריאה והתחלתי לנדנד לר' אריה מה ה'סיפור' של הקבר הזה, הרי זה לא קרוב משפחה שלו, גם לפי השם אני רואה, וגם כי אז לא היה צריך להזמין אותי לציון אלא היה קורא לבני משפחתו, בניו וחתניו. הרחתי שמסתתר פה איזה סיפור מסתורי, אבל ר' אריה מצידו מילא פיו מים ובפנים חתומות התחמק מלענות תשובה ברורה.
כשניסיתי שוב ושוב ר' אריה הסתפק בלהפטיר שזו אישה ערירית שהייתה גרה בשכנותו ויש לו הכרת הטוב אליה. וזהו. תו לא מידי. אל תוסיף לשאול עוד בדבר הזה ככתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
אך אני שמרתי את הדבר בליבי וחיכיתי לשעת הכושר.
עברה שנה ואחרי פורים ר' אריה התכונן לנסיעה לאנגליה למשך שבועיים לחתונת נכדו. עד שבוקר אחד שאלתי אותו כבדרך אגב, מה יהיה עם ה'יארצייט' של הזקנה ההיא כשתיסע לחו"ל?…
ר' אריה הרים את ראשו בבהלת מה, ניכר היה שהצלחתי להפתיע אותו ושנושא זה באמת מטריד אותו. "אוהה אתה אוחז ראש אתה, הראש שלך עובד בלי עין הרע" אמר לי ר' אריה אחרי שהתעשת על עצמו, ואני קפצתי על ההזדמנות ואמרתי לו: "ר' אריה, אני מוכן לקחת על עצמי את האחריות לדאוג למניין שיגיד קדיש על הקבר שם ביום ה'יארצייט' בתנאי אחד. אתה מגלה לי את הסוד שמסתתר מאחורי המצבה המסתורית הזו".
ראיתי שהוא מהרהר בדבר ולא קל לו ההחלטה, אבל בסוף נפל הפור לטובתי כשאמר: "נו שוין. ניצחתני. אתה לא סתם נודניק, אתה נודניק מקצועי אתה…"
אני אקח את זה כמחמאה, הגבתי, רק תספר כבר את הסיפור כי סקרנותי עולה על גדותיה.
"ובכן", החל ר אריה, "מעשה שהיה כך היה: כמו שכבר גיליתי לך זה מכבר, גברת זו הייתה אשה גלמודה וערירית שסבלה מכאובים רבים,שגרה בשכנותי ונוצר עם המשפחה שלנו קשר שהיינו עוזרים לה לפעמים בימי שישי עם קניות קטנות, תיקונים, ביקורים וכדומה.
עד כאן זה סיפור רגיל של חסד פשוט שקורה כל יום בכל בניין שגרים שם שומרי תורה ומצוות שאמונים על "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה". ואין כאן איזה חידוש מיוחד.
מה שקרה בסיפור שלנו, שעברו השנים והגברת הערירית הזדקנה מאד וקצת התערערה בנפשה, ויום אחד היא החליטה משום מה שאני השכן רוצה להרע לה, או לגנוב ממנה, וכן על זה הדרך, השם ירחם.
היא התחילה לרטון ולכעוס על כל דבר, ולמרות שידעתי שזו לא האשה שאני מכיר, אלא רחמנא ליצלן היא התעררה, בכל זאת הרגשתי שאני לא מסוגל ככה להמשיך לעזור לה.
זה סיפור ארוך שהתמשך על כמה שנים שאני מתמצת לך פה בכמה משפטים. היה פה באמצע חלק גדול של הרב שלי שחיזק אותי תמיד בהתלהבות שזכות עצומה נפלה בחלקי, כתוב בספרים "עיקר התשובה, ישמע ביזיונו, ידום וישתוק" וצדיקים אמרו שהם מוכנים לשלם כסף בשביל לקבל ביזיונות בקביעות כי זה מכפר על הכל ועל ה"שומעים חרפתם ואינם משיבים נאמר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'"
ובכן, לא ארחיב יותר מידי, יש חלקים בסיפור שכנראה אקח איתי עלי קבר ורק שם למעלה אני אדווח עליהם… בסופו של דבר הקשר נותק, היא אושפזה והלכה לבית עולמה, ומאז אני מקפיד כל שנה ב'יארצייט' לעלות לקבר עם מניין אנשים להגיד קדיש.
דבר אחד אני כן רוצה להגיד לך מכל הסיפור שיהיה לך לתועלת: "בכל השנים שעברו, יש משהו אחד מאד ברור שראיתי במוחש. ככל שאני השתדלתי יותר לעזור לה בכל מה שהייתה צריכה, למרות כל מה שעשתה לי, כך פתאום שמתי לב שנפתחים לי כל שערי ההצלחה והסיעתא דשמיא בחיים ברוחניות ובגשמיות!" זה אני מספר לך כדי שתלמד שאם מישהו פעם פוגע בך, אומר לך איזו מילה לא במקום או משהו דומה. תשתוק! פשוט תשתוק! הבנת?! זהו עד כאן. יותר אל תדבר איתי בנושא הזה כי גם ככה דיברתי יותר מידי".
ואם אתם רוצים לעשות משהו לעילוי נשמתה. תקראו פרק תהילים, או משנה לעילוי נשמת שרה בת ברכה ויוסף
– – –