"אדם כי ימות באוהל" (יט יד)
אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה (שבת דף פג:)
ידוע היה רבינו בקרב שלומי אמוני ישראל כמוכיח בשער, בהיותו ניצב חגור חרב גיבור על משמר קדשי ישראל, לעודד ולהתריע, לזעוק, לגדור ולתקן פרצות. אלפי דרשות ומשאות קודש נשא רבינו בימי חייו בעניינים שונים שעל הפרק, אך הצד השווה שבכולם היה הנועם בו הן נאמרו, הטון המתנגן שפילס מסילות היישר אל הלב, ונימת התחנונים הרכה שנשזרה בקולו כזקן מלא רחמים.
עוד רבות יסופר לדור על הנהגה זו, עמה רומם המונים מבית ישראל, אך גם בין כתלי ישיבתו היה אוחז רבינו בשבט התוכחה והמוסר בדרכו הייחודית, שנבעה ממעמקי לב טהור המלא באהבת ישראל ללא כחל וללא שרק. כבנים יחידים נחשבו תלמידיו בעיניו, ובאהבה וחמלה של אב רחום כמו היה קורא באוזניהם: "שמע בני מוסר אביך"…
"ביקורת זאגט מען פאר וועמען וואס מ'האט ליב'" [-ביקורת אומרים למי שאוהבים], אמר פעם רבינו לאחד מתלמידיו, לאחר שנאלץ להעיר לו על דבר מסויים.
אבל כאמור, יותר מכל היתה הופעתו וגינוניו כספר מוסר חי הפתוח בפני כל, עד כי לעיתים רחוקות בלבד היה צריך להשמיע דברי תוכחה באופן ישיר למאן דהו.
מידה זו עולה בקנה אחד עם אמרה מופלאה, שאמר פעם רבינו על דברי המדרש תנחומא בפרשת וילך: "וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר לכו חזו מפעלות אלקים". והקשה רבינו, הן פסוק זה של מפעלות אלוקים אינו אמירה של תוכחת מוסר, ואם כן מהי ראייתו של בעל המדרש. וביאר רבינו, כי בשעה שבא משה רבינו להוכיח את ישראל, לא היה זקוק להוכיחם בדברים קשים, אחר שראו כל מפעלות ה' עמהם, ואת כל הניסים והנפלאות שעשה עמם. הוא רק ביקשם לפתוח את עיניהם, ולהביט בניסים אלו ובאהבתו של הקב"ה אליהם, שהיא התוכחת מוסר הגדולה והנוקבת ביותר.
באופן דומה אפשר לומר זאת על רבינו, שלא היה לו כל צורך לפתוח את פיו בדברי מוסר ותוכחה, שכן די היה להביט בהתנהגותו כדי ללמוד ממנו דרך חיים ותוכחת מוסר.
ואכן, פעמים שבלי אומר ובלי דברים, היה נשמע קולו יותר מכל. כך למשל, אחת מהנהגותיו המיוחדות: נוהג היה לעטות את המגבעת לראשו בטרם יברך ברכה כלשהי. אין לשער ואין לתאר את ההשפעה שהיתה לכך בלב התלמידים, כיצד יש להתייחס לברכה שמוציאים מהפה, היתה זו דוגמא אישית ומוחשית, שהיתה שווה יותר מאלפי דיבורים ושיחות כיצד ראוי לברך את ה'.
ככלל היתה דעתו, כי בענין אמירת דברי מוסר יש לשקלם היטב בפלס.
מה לומר, כמה לומר ואיך לומר. היה פעם שעל הפרק עמדה הזמנתו של דרשן מסוים לשאת דברים בכינוס כלשהו. אך רבינו התנגד לכך, באמרו כי דרכו של אותו דרשן היא בצעקות – ו"ואילו דרכינו היא לומר בלי פעולות כאלו בדיבור, כי אם באופן של דברים הנאמרים בנחת ובכל לב, כי דברים היוצאים מן הלב חזקה שיכנסו אל הלב"…
אצילותו של רבינו והקפדתו לא לפגוע בזולת כמלוא הנימה באו לידי ביטוי רחב בשדה החינוך. רבינו גרס כי יש לנקוט בגישה עדינה רגישה ומתחשבת עם כל תלמיד ותלמיד, וחלילה מלהביא את התלמיד למצב כלימה ומבוכה. בשעה שהיה רואה לנכון שיש צורך להעיר, סבר רבינו כי הדרך הנכונה היא שלא לטעון כנגד התלמיד ישירות, כי אם לעורר את הנושא הטעון חיזוק ברבים, וכך בעקיפין יגיע הדבר לאוזני התלמיד ויפעל את פעולתו. והיה אומר בשם החתם סופר זי"ע, כי ברבים יש סיכוי כי ייכנסו הדברים אל הלב, מה שאין כן ביחיד, פנים בפנים עלול התלמיד להתבייש ולחוש מושפל.
ואף כשדרש בפני רבים שאז אין כל יחיד מרגיש את הביקורת כמופנית ומכוונת כלפיו, גם אז היה רבינו ברגישות נפשו נזהר מאד מצל צילה של פגיעה בשומעים, על אף שהיו המה תלמידיו ושומעי לקחו, והיה משקיע מאמץ אדיר לכוון את הדברים אל לבותיהם, מתוך זהירות מופלגת בכבודם. פעם אף התבטא רבינו לאחר דרשה, כי נדרשים ממנו כוחות עילאיים בהכנתה, בהסבירו כי הרבה יותר קשה לו להחליט מה לא ראוי לומר, ולהמנע מלומר אף דברים נצרכים בכדי לא לפגוע ולבייש את השומעים, מאשר לקבוע מה כן צריך לומר, כדי שתהיה אמירה נעימה הנכנסת ומתקבלת בלבות השומעים.
דרכו בחינוך היתה, כי כאשר נהג בהנהגה מסוימת, משתדל היה להסביר את מניעיו ואת הסיבה לכל לדבר. "דו ביסט א תלמיד", אמר לא פעם לבחור, "על כן אני רוצה שתבין למה אני נוהג כך".
מחנך בחסד עליון היה רבינו, כאשר במרכז שדה החינוך בו עסק כל ימיו, היה הדגש העיקרי על לימוד התורה, כמות לצד איכות, כיצד יש לגשת ללימוד, כמה זמן צריך ללמוד וכן מה ללמוד ובאיזה אופן. כל תלמיד כפי שהכיר רבינו, בהתאם ליכולותיו ולכישרונותיו.
כאמור, עיקר השפעתו של רבינו על תלמידיו היה באמצעות הדוגמא האישית שהעניק להם בכל רגע ורגע. אחד התלמידים שזכה ללמוד עמו בחברותא מידי יום ביומו, מעיד כי לעולם לא ייעקר מליבו המראה המפעים, כאשר היה נכנס לביתו בשעות הבוקר של יום חמישי, אז היה מכין רבינו את שיעורו המפורסם.
"רבינו ישב רכון על השולחן ערוך עם כל הברען וההתלהבות", מספר התלמיד, "שתי אצבעותיו מונחות על הדף כמו בחור צעיר, והוא שקוע בריכוז עצום בנושא ההלכתי שלפניו. כך היה מתכונן בדחילו שבוע אחר שבוע"…
מחזה דומה היה חוזר על עצמו גם בשבתו בבית המדרש תמידין כסדרן. חלק בלתי נפרד מהנוף התורני של ישיבת 'חכמי לובלין' היה רבינו, כאשר גם בזמנים בהם היה חסר חיזוק בבית המדרש, תמיד היה רבינו הדמות שאיזנה את החסר, ובבחינת מה שנאמר במדרש על דוד המלך ע"ה: "והוא טוב רואי"־ "אמר רבי יצחק טוב רואי בהלכה ,כל הרואהו נזכר לתלמודו".
כיוצא בזה נהג תדיר בלילות שבת. לאחר שהיה רבינו מסב עם הבחורים בשעה של התרוממות והתעלות לקל חי, היה נותר בהיכל הישיבה ללמוד שעה ארוכה, ואך למותר לציין את ההשפעה האדירה שהיתה ללימוד זה על כל התלמידים.
ככלל היה רבינו רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהווי הישיבה, וכביכול נהג בעצמו כתלמיד מן המנין. את סדרי לימודו התאים למה שלמדו בישיבה, והיה משנן יחד עם הבחורים את אותם הספקים.
מספר אחד התלמידים שלמד בישיבה, בתקופתו האחרונה של רבינו, כי פעם בעת שנערכה חזרה בישיבה, הסתובב רבינו בין השולחנות, כשהוא עוקב בדקדקנות אחר ההספק. לפתע נעצר על יד בחור מסוים, ושאלו היכן הוא אוחז בלימוד החזרה. משנוכח רבינו מתשובת הבחור כי הוא מתמהמה בלימודו, ונמצא הרחק מאחור בהספק הנדרש, עטה על פניו ארשת של חוסר שביעות רצון והפטיר לעומתו: "איך האלט שוין אסאך ווייטער" – אני אוחז כבר הרבה הלאה. והיה זה לפלא שרבינו מעיד על עצמו בגילו המופלג, כי אף הוא משתתף בפועל בסדרי החזרה יחד עם הבחורים הצעירים, משל היה תלמיד בישיבה, למרות שכבר שינן זאת בחייו עשרות אם לא מאות פעמים, ואף ראה לנכון להשוות את ההספק שלו מול תלמידיו עולי הימים.
עוד היה מעודד רבינו את ידיעת התורה. נוהג היה להביע את פליאתו, כיצד זה יתכן שבחור יוצא מן הישיבה לאחר שבע שנות לימוד הש"ס, או לכל הפחות מחציתו אינו מונח בחיקו בידיעה ברורה. "וכי מה עשה שם כל השנים?", היה מקשה רבינו.
"התורה היא מעל הכל" – כך היה משנן רבינו השכם והערב באוזני תלמידיו ושומעי לקחו. למי שחיפשו כל מיני 'עניינים' שונים ברוחניות, כמו תעניות בימי רצון או דברים אחרים, היה רבינו נוהג לומר כי טוב יעשו, אם במקום זאת ישבו וילמדו מספר שעות בהתמדה.
לעסקן נכבד ממכריו שניסה פעם לדרוש הימנו, כי יקדיש מזמנו לטובת ענין מסוים, השיב רבינו בנימה נחרצת: "באתי לעולם הזה כדי לעסוק בתורה. אחר הוסיף: "דע, כי על כל רגע ורגע שאיני עוסק בתורה, יהיה עלי להביא לבסוף חטאת שמנה", הוסיף רבינו במתק שפתותיו…
ביקורת נוקבת היתה לרבינו, על הרפיון הנוהג בישיבות הקדושות בסופי שבוע, כאשר הבחורים נוסעים לביתם. "חורבן התורה" היה מגדיר זאת רבינו, והיה עומד על כך שבישיבתו לא יהיה מקום לתופעה קלוקלת זו. "יש לעשות הכל כדי לשכנע את הבחור להישאר בישיבה", אמר פעם לאחד הר"מים. וכפי שהיה מתאר זאת, בחור שנוסע לשבת מן הישיבה, אזי מיום חמישי ראשו כבר אינו עמו, וכך גם ביום ראשון, אז חוזר הוא אל הישיבה. נמצא כי במשך ארבעה ימים רצופים מתנתק אותו בחור מההווי הישיבתי, כשביטול התורה הנגרם מכך הוא עצום.
במכתב העוסק באברך מתלמידיו משכבר, הזקוק לעזרה מסויימת, כותב רבינו כדברים האלה: "… הוא שם בלי עבודה ובלי סביבה, ורוב זמן הוא בטל, ואין לך דבר מזיק לגוף ונשמה מהליכה בטלה, וזה אחד מיסודי החינוך שלי, לחשוב הזמן מאוד מאוד"…
בהמשך, מוסיף רבינו ומבאר לפי זה את הנאמר בפסוק אצל אברהם אבינו ע"ה: "ואברהם זקן בא בימים", ומסביר: "הינו שהיה יכול ליתן דין וחשבון על כל הימים שלא היו חסרים מהימים כולם, וזו באמת מדרגה גדולה עד מאוד"…
הביקור של החזו"א
רבינו שלל מכל וכל את הנוהג הנפסד הקיים בישיבות מסוימות, לפיו ישנן מספר מסכתות בודדות אותן ניתן ללמוד בסדרי הישיבה, כשיתר המסכתות 'מסוננות' כביכול, ואין נהוג ללמוד אותן. בהקשר לכך מתאר היה את מרן ה'חזון איש', כיצד נהרו פניו כאשר סיפר לו פעם כי מתעתדים ללמוד בישיבה את מסכת חולין בזמן הקרוב. "א ברכה אויף דיין קאפ, אז הענק האבן נישט דער שטות" – ברכה תחול על ראשכם, על כי אין אצלכם שטות זו, הגיב ה'חזון איש' כשמעו את דבריו. "וכי למה ייגרעו מסכתות בכורות, שבת או פסחים?". ואף רבינו היה דוחק בר"מים שבישיבתו, לפתוח בפני התלמידים אפיקים נוספים, ולא לקבע את עצמם דווקא על המסכתות הישיבתיות.
בעניין זה כותב רבינו לאחד מתלמידיו: "ואקווה שקבלת עליך מה שיעצתי לך לטובה, לעבור לאט לאט על כל הש"ס, שכל אדם ראוי לכך, וכאשר אני רגיל להביא מהרש"א בחידושי אגדות סנהדרין פרק חלק, כי כל נשמה ונשמה מכלל ישראל ראוי שתדע כל התורה כולה… ואני בטוח שמי שהוא יושב באמת על התורה ועבודה ודבוק בה באמת ואמונה, הקב"ה מסיר ממנו דאגה, יגון ואנחה, כמבואר בלשונו הזהב של רבינו הרמב"ם, סוף הלכות שמיטה ויובל, כמובן שלא יהיה האדם בטלן והיה בעל שכל ומעשה לעשות פעולות, על דרך אמרם ז"ל אם תעשה ברכתיך"…
ככלל היתה דרך הלימוד בישיבתו של רבינו, נושאת חן בעיני מרן ה'חזון איש', ולא פעם היה מביע את שביעות רצונו בפני רבינו מתלמידיו ומהיקף ידיעותיהם.
באחד הימים, הופיע ה'חזון איש' בשערי הישיבה, כשהוא מלווה בשני אחייניו: הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל, ויבלחט"א הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א. לא היה זה מאורע שגרתי, שכן דרכו לא היתה בכך, אך לכבודו של רבינו עלה הוא לישיבה ונכנס לבית המדרש, כדי לעקוב אחר אופן לימודם של תלמידי הישיבה. התרגשותם של התלמידים גאתה בהם. והכל קמו ממקומם כדי לחלוק כבוד לאורח. התחייך ה'חזון איש' ואמר לרבינו: "אין לי כתפיים כה רחבות, כדי שאוכל לשאת על עצמי את ביטול התורה שנעשה כאן מחמת בואי". מיד סימן רבינו לתלמידים שיחזרו למקומותיהם וימשיכו בלימודם.
בינתיים החל ה'חזון איש' להסתובב בין השולחנות, כשפניו מפיקות אור עילאי נוכח הבחורים המתנצחים בלימודם. לפתע נעצר על יד בחור מסויים ושאלו ברוך: "האוכל לשאול אותך שאלה בגמרא?", באותה עת למדו בישיבה מסכת יבמות והבחור נענע בראשו בחיוב. "מהו ביאורה של הגמרא בדף פלוני?", הוסיף החזו"א לשאול. נעמד הנשאל על מקומו והסבר קולח פרץ מפיו בפשט. קרנו פניו של ה'חזון איש' ובפנותו לרבינו נענה ואמר: "כך בדיוק צריכים ללמוד!"…
('מתוך הספר 'אבי ההוראה)